חשיבותו של המפגש בין נשיא ארה"ב ג'ו ביידן לבין ראש ממשלת ישראל נפתלי בנט הוא רק בעצם קיומו ובפתיחת דף חדש, Netanyahu-free, בין שתי המדינות. ביידן לא שינה במילימטר את מדיניותו בנושא האיראני, וגם לא בשום נושא אחר שבנט העלה.

חשיבות המפגש בין ביידן לבנט הוא רק בעצם קיומו ובפתיחת דף חדש, חופשי מנתניהו, בין המדינות. ביידן לא שינה במילימטר את מדיניותו בנושא האיראני ובשום נושא אחר שבנט העלה

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

ההצהרה ש"לאיראן לא יהיה נשק גרעיני" היא הצהרה בלבד. אין להסיק ממנה שארה"ב תצא למלחמה נוספת במזרח התיכון בעתיד הנראה לעין. למעשה, ההיפך הוא הנכון. "אפקט קאבול" הוא מתעתע, בניגוד לכיסוי התקשורתי הישראלי הפרובינציאלי והשטוח. אפגניסטן תיעלם מהמסכים של כולנו בעוד שבוע, שבועיים, שלושה או לכל היותר חודשים.

הסיפור הגדול של אפגניסטן (ועירק) איננו סיפור השבוע האחרון, אלא שני העשורים האחרונים מאז 9/11. ואת הסיפור הזה התקשורת הישראלית לא מספרת. היא לא רוצה לספר, כי זה לא תואם לנרטיב המיליטריסטי השולט, והיא לא יכולה לספר, כי היא איבדה את היכולת להעמיק ולהנגיש ולהשכיל, להביא מידע איכותי ולייצר ידע.

למעט כיסים קטנטנים כמו "חיות כיס" של אמסטרדמסקי, התקשורת לא שם. זה בלט גם בכיסוי הביקור עצמו. החל מהכתבים/ות שנשלחו לסקר, שחלקם לא מהתחום המדיני, ואחרים פשוט מדבררים – כפי שאולפו בשנות נתניהו – את מסרי הצד הישראלי, ללא מקורות בצד האמריקאי וללא שום רפלקסיה, הקשר הסטורי או עומק בסוגיות עצמן.

האמת העירומה היא שבעידן ביידן-בנט הצד האמריקאי מחפש בעיקר אפס רעשים, והצד הישראלי ממשיך את איוולת הכשלת ההסכם עם איראן והדחיפה – רועשת ובוטה יותר או פחות – למלחמה חדשה בין ארה"ב לאיראן, מלחמה שמנוגדת ב-180 מעלות לאינטרס האמריקאי, ו…הפתעה – גם לאינטרס הישראלי.

האמת העירומה היא שבעידן ביידן-בנט הצד האמריקאי מחפש אפס רעשים, והצד הישראלי ממשיך את איוולת הכשלת ההסכם והדחיפה למלחמה בין ארה"ב לאיראן, שמנוגדת לאינטרס האמריקאי והישראלי

שהרי הלקח האמיתי והברור מן התבוסות האמריקאיות במלחמות עירק ואפגניסטן הוא לא להיכנס למלחמות מן הסוג הזה. ארה"ב למדה את הלקח. אבל ישראל מתעקשת לנסות לדחוף את אפה של ארה"ב שוב לתוך הביצה המזרח תיכונית המדממת. זה לא יקרה, ועצם הנסיון הוא איוולת מסוכנת.

ה"אסטרטגיה החדשה" שבנט הציג כביכול בפני מארחו נשמעת, על פי התדרוכים, כנסיון שקוף למכור לאמריקאים את הגיון המב"מ הישראלי, פלוס "המערכה החשאית" שמנהל המוסד עוד מימי מאיר דגן ז"ל ועד ימינו אלה.

מצד אחד אין חידוש כי זה כאמור קורה כל הזמן. מצד שני זהו עוד סיפור קלאסי של הצלחות אופרטיביות-טקטיות מרהיבות, וכישלון אסטרטגי. איראן מתקדמת לגרעין, המשטר רק מקשיח עמדות, החתרנות האזורית גוברת, פרוייקט הדיוק ופיתוח הטילים לא עוצר. ועל הרקע הזה בנט מציע לכאורה עוד ועוד ועוד מאותו דבר.

גם דחיקת הנושא הפלסטיני לקרן זווית היא סוג של איוולת. הגם שממשל ביידן מחפש רק שקט גם בחזית הזו, הוא לא יוכל להרשות לעצמו "סטטוס קוו" מדומה שמשמעותו העמקת האחיזה הישראלית באיו"ש והתמוססות הרשות הפלסטינית ואופציית שתי המדינות.

גם כאן, בנט שיווק שוב את הסחורה המיושנת של "השלום הכלכלי", וגם היא כנראה ללא פירוט משכנע, מה שהביא את הצד האמריקאי לדרוש, לפי תדרוך גורם בבית הלבן, "יותר יצירתיות".

עוד סיפור קלאסי של הצלחות טקטיות מרהיבות וכישלון אסטרטגי. איראן מתקדמת לגרעין, המשטר מקשיח עמדות, החתרנות האזורית גוברת, פרוייקט הדיוק ופיתוח הטילים לא עוצר. ובנט מציע עוד מאותו דבר

אז עם מה נשארנו? עם מעט מאוד, כצפוי. פוטו-אופ שיש לו חשיבות פוליטית-תדמיתית לבנט, לממשלתו וגם לציבור הישראלי, בבחינת "הנה תראו, יש לכם ראש ממשלה שאיננו נתניהו". כי חלקנו היינו כנראה צריכים לראות את זה כדי להאמין. אבל בסוגיות המהות לא התקדמנו.

בנט וממשלתו לא העמידו בינתיים שום חזון מדיני-אסטרטגי ושום יוזמה מדינית משמעותית. הפכנו דף, אבל נשארנו באותו ספר. יש לקוות שאלה רק חבלי לידה.

ערן עציון הוא יזם מדיני ופוליטי, דיפלומט בכיר לשעבר, כיהן כסגן ראש המועצה לביטחון לאומי במשרד ראש הממשלה, וכראש התכנון המדיני במשרד החוץ. המוטו שלו הוא: Speak Truth to Power. מאמין שהמפתח לעתיד ישראל, והעולם החופשי, הוא מהפיכה בשיטה הדמוקרטית