כשאוסמעין ברקה היה בן 9, מיליציות הג'נג'וויד נכנסו לכפר שלו במערב דארפור. המיליציות, שמכילות קבוצות שבטים סודאנים ערבים, הטילו טרור על החקלאים בדארפור, בין היתר על ידי שימוש בפצצות אוויריות שסיפק להן הצבא הסודאני, זאת כחלק ממלחמת אזרחים מתמשכת.
בכפר של ברקה אותם חמושים הותירו מוות וחורבן. "ראיתי אותם הורגים את אבא שלי ואת אחי הגדול", מספר ברקה בשיחה עם זמן ישראל. "זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי גופה. הם הרגו נשים, קשישים. זאת הייתה קטסטרופה. מאות אנשים נרצחו".
היום ברקה בן 26 והוא אחד מאלפי מבקשי המקלט האפריקאים שנמלטו לישראל כדי להימלט ממלחמות, דיקטטורות אכזריות ומצוקות אחרות. אולם אף על פי שישראל סיפקה להם נמל מבטחים מפני מעשי טבח ודיכוי, היא התגלתה כמי שלא מוכנה להכיר בהם כפליטים או לשלב אותם בחברה בצורה כלשהי, והותירה אותם בחוסר ודאות או בסכנה להישלח בחזרה לגיהינום שנמלטו ממנו.
במשך רוב התקופה, ישראל הונהגה על ידי ממשלות שנשלטו בידי פוליטיקאים המתנגדים להגירה. אולם כל תקווה שהממשלה החדשה, שהחלה את כהונתה ביוני, תביא גאולה למבקשי המקלט נגוזה עם מינויה של איילת שקד – שדוגלת בקו נוקשה נגד הגירה – לשרת הפנים.
לנוכח מערכת שנראה כי היא מנסה להפוך את חייהם של המהגרים בישראל לבלתי נוחים ככל האפשר, רבים מהם כבר לא רואים בישראל מקום לברוח אליו, אלא עוד מדינה שמוטב להימלט ממנה.
"לאנשים כבר אין תקווה שמשהו ישתנה", אומרת סומיה עומר, מהגרת מדארפור, ומוסיפה כי היא יודעת שכמה אנשים אפילו חזרו לארצם כדי להילחם בג'נג'וויד.
"אני כאן כבר עשר שנים ואני לא רואה שום אור בקצה המנהרה. בין 2014 ל־2015 ישראלים מקומיים היו זורקים עלינו ביצים ומים וגונבים את התיקים שלנו. זה נהיה קצת יותר טוב מאז, אבל אנשים עדיין חוטפים מכות. הייתי רוצה לעבור למקום אחר".
שקד לא בזבזה זמן והבהירה כי לא תסכים לסטייה משמעותית ממדיניות הממשלה הקודמת ביחס למבקשי מקלט – או "מסתננים" – כפי שהיא ואחרים מכנים אותם.
שקד לא בזבזה זמן והבהירה כי לא תסכים לסטייה משמעותית ממדיניות הממשלה הקודמת ביחס למבקשי מקלט – או "מסתננים" – כפי שהיא ואחרים מכנים אותם
ביומה הראשון בתפקיד אמרה בטקס חילופי התפקידים עם אריה דרעי כי תפעל "להשיב מסתננים לארצם ולעודד יציאה מרצון למדינות שלישיות בטוחות", וגם הבטיחה כי תפעל בכל כוחה "ליישם מדיניות הגירה אחראית, תוך מתן מענה הולם במצבים הומניטריים מבוססים".
המדיניות של ימינה בנושא ההגירה, כפי שעוצבה על ידי שקד, קוראת "להבטיח את עתידה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית גם לדורות הבאים". התוכנית, שפורסמה בינואר, כללה תיקון של חוק הכניסה למדינה כדי להבטיח שלמהגרים לא יהיה כל מעמד אלא אם ייקבע אחרת על ידי הכנסת או בתי המשפט.
במסגרת התוכנית קודם החוק למניעת הסתננות, שנדחה שלוש פעמים על ידי בג"ץ; נאסר על מהגרים שהגישו בקשה למקלט לעבוד בשנתם הראשונה בארץ; דובר על השבת מהגרים סודאנים למדינתם לאחר חתימת הסכם השלום עם חרטום; נקבע נוהל לבדיקה מהירה של בקשות מקלט "פיקטיביות", והוחל החוק לניכוי "פיקדון" ממשכורות מהגרים שמצאו עבודה, שיוחזר להם רק עם עזיבתם את ישראל, נוהל שנפסל על ידי בג"ץ בשנה שעברה.
התוכנית הזאת היא תוצאה של הסכם שעשתה שקד ב־2019 עם שפי פז, פעילה נגד מהגרים המובילה את "החזית לשחרור דרום תל אביב", שטוענת כי היא מייצגת את התושבים היהודים בדרום העיר, בשכונות מעמד הפועלים, שבהן מתגוררים ועובדים מהגרים רבים.
"במקביל להחלת ריבונות בבקעת הירדן צריך גם להחיל ריבונות בדרום תל אביב", אמרה שקד באירוע שהתקיים ב־2019, אמירה שהדהדה טענה רווחת של פז ואחרים, שלפיה ישראל מסרה את השליטה על האזור למהגרים.
"במקביל להחלת ריבונות בבקעת הירדן צריך גם להחיל ריבונות בדרום תל אביב", אמרה שקד באירוע ב־2019, אמירה שהדהדה טענה רווחת של פז ואחרים, שלפיה ישראל מסרה את השליטה על האזור למהגרים
ב־2017, כשרת המשפטים, שקד האשימה את בג"ץ בפגיעה בצביונה היהודי של המדינה לאחר שפסק נגד מדיניות הממשלה לשלוח מבקשי מקלט המסרבים לגירוש למאסר בלתי מוגבל. שעות לאחר הפסיקה היא הודיעה על תוכנית לחקיקה שתאפשר לישראל לגרש מהגרים גם ללא הסכמתם.
התוכנית של שקד, אם תעבור, תשפיע על כ־31 אלף מהגרים אפריקאים בישראל, מהם 22 אלף מאריתריאה ו־6,000 מסודאן. על פי דוח של המוקד לפליטים ולמהגרים, 18 אלף מהגרים אריתריאים ו־5,000 מהגרים סודאנים הגישו בקשה למקלט.
באריתריאה, אלפים נמלטו מרודנותו האכזרית של איסאייס אפוורקי, נשיא המדינה מאז 1993, שכופה על נתיניו שירות צבאי שיכול להימשך גם 40 שנה. ב־2016 ועדה של האו"ם קבעה כי הגיוס במדינה הוא "צורה של שעבוד".
במערב דארפור לבדה הסכסוך הביא למאות אלפי הרוגים וליותר מ־2.5 מיליון עקורים, חלקם נותרו בארצם וחלקם נמלטו למחנות במדינות שכנות כגון צ'אד
מבקשי מקלט מסודאן נמלטו ממלחמת האזרחים המתמשכת בדארפור וממסע הטרור הממומן על ידי הממשלה, וכן מדיכוי אלים ואכזרי באזור הנילוס הכחול ובהרי הנובה בצפון. במערב דארפור לבדה הסכסוך הביא למאות אלפי הרוגים וליותר מ־2.5 מיליון עקורים, חלקם נותרו בארצם וחלקם נמלטו למחנות במדינות שכנות כגון צ'אד.
"הם לא פליטים"
ב־2013, זרם הפליטים האפריקאים שהחל ב־2006 נעצר לאחר שישראל השלימה את בניית גדר הגבול עם מצרים.
מ־2006 ועד 2017 רק מבקש מקלט אחד מסודאן ו־32 אריתריאים קיבלו מעמד של פליטים מתוקף האמנה בדבר מעמדם של פליטים, זאת על פי נתוני רשות האוכלוסין וההגירה של משרד הפנים. ב־2007 הממשלה החליטה להעניק מקלט לכמה מאות סודאנים מסיבות הומניטריות, אך למשרד הפנים לקח כמה שנים להכיר בכך.
![מהגרים, רובם מאריתריאה, קופצים למים מסירת עץ עמוסה במבצע חילוץ של ארגון לא־ממשלתי בים התיכון, כ־20 ק"מ מצפון לסברתה, לוב, 29 באוגוסט 2017 (צילום: AP/Emilio Morenatti)](https://static.zman.co.il/www/uploads/2021/08/AP16336532018571.jpg "מהגרים, רובם מאריתריאה, קופצים למים מסירת עץ עמוסה במבצע חילוץ של ארגון לא־ממשלתי בים התיכון, כ־20 ק"מ מצפון לסברתה, לוב, 29 באוגוסט 2017 (צילום: AP/Emilio Morenatti)")
לעומת זאת, ב־2019 68% מבקשות המקלט של מהגרים מסודאן ועוד 86% מבקשות המקלט של מהגרים מאריתריאה התקבלו באירופה, כך על פי משרד התמיכה למקלט באירופה. על פי המוקד לפליטים ולמהגרים, שיעור ההכרה של ישראל בכל הפליטים, בני כל הלאומים, נמוך מאחוז אחד.
המדיניות של ישראל ביחס למהגרים אפריקאים עומדת בניגוד בולט למדיניותה כלפי יהודים או מי שהם לפחות רבע יהודים, הזכאים לקבלת אזרחות אוטומטית מתוקף חוק השבות. כשהפנינו שאלות בנושא למשרד הפנים הוא הפנה אותנו לרשות האוכלוסין וההגירה, שלא השיבו עד למועד פרסום הכתבה.
פוליטיקאים רבים, ובהם שקד, טוענים כי רוב המהגרים האפריקאים בישראל למעשה רק מבקשים לשפר את חייהם מבחינה כלכלית. "הם לא פליטים", אמר ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו בתחילתה של ישיבת ממשלה ב־2017. "או לפחות רובם", הוא הוסיף. "רובם מחפשים עבודה".
ישראל חתמה בשלב מוקדם על אמנת הפליטים של האו"ם מ־1951 – התחייבות שלא להשיב פליטים למדינה שבה נשקף איום רציני לחייהם או לחירותם, אם כי מהגרים מסיבות כלכליות אינם נחשבים באופן כללי למי שעונים להגדרה. אף על פי שהן בסודאן והן באריתריאה חלו תמורות בשנים האחרונות, לא רבים מחשיבים את המדינות הללו למקום בטוח לחזרתם של מבקשי המקלט.
אף על פי שהן בסודאן והן באריתריאה חלו תמורות בשנים האחרונות, לא רבים מחשיבים את המדינות הללו למקום בטוח לחזרתם של מבקשי המקלט
בסודאן, הרודן עומר אל־בשיר הודח ב־2019 לאחר שעמד בראש המדינה מאז 1993. מאז נחתם הסכם שלום בין קבוצות חמושות לבין ממשלת המעבר של סודאן, שהתקרבה למערב. בדצמבר הגיע לסיומו המנדט בן 13 השנים של כוחות שמירת השלום המשותפים של האיחוד האפריקאי והאו"ם.
אולם בדארפור שוב ניצתה אלימות. על פי סוכנות הידיעות ה"ניו הומניטריאן", שמדווחת מאזורי משבר באפריקה, קבוצות מורדים ומיליציות הקשורות לג'נג'וויד עדיין פעילות, ולפחות 1.5 מיליון בני אדם עדיין שוהים במחנות עקורים.
סגן ראש ממשלת המעבר בחרטום, מוחמד חמדאן דגלו, שימש בעבר כמנהיג הג'נג'וויד. מיזוג הכוחות החמושים של סודאן עם קבוצות המורדים שהג'נג'וויד נלחמו בהן – כפי שנקבע בהסכם השלום – טרם יצא לפועל.
ב־2018 אריתריאה חתמה על הסכם שלום עם אתיופיה, לאחר עשורים של מלחמה קרה בין שתי המדינות, ששימשה את אפוורקי להצדקת שירות החובה הצבאי הממושך ולפגיעה בזכויות אחרות. אולם הרבה מהמדיניות האכזרית הזאת נותרה על כנה.
"אריתריאה עדיין לא כוננה מסגרת מוסדית ומשפטית לשמירה על סטנדרטים מינימליים של זכויות אדם בחברה דמוקרטית"
"אריתריאה עדיין לא כוננה מסגרת מוסדית ומשפטית לשמירה על סטנדרטים מינימליים של זכויות אדם בחברה דמוקרטית", אמר ביוני הדובר המיוחד של האו"ם לזכויות אדם באזור. "קיים חשש כי משך השירות הצבאי והאזרחי הוא עדיין הגורם העיקרי להגירה מאריתריאה".
במדינות רבות לוחות הזמנים לטיפול בבקשות מקלט מעוגנים בחוק. הנחייה של האיחוד האירופי קובעת, למשל, כי בקשות מקלט ייבחנו בתוך שישה חודשים, עם אפשרות הארכה לתשעה חודשים עד 21 חודשים במקרים מורכבים. חוק ההגירה והאזרחות של ארצות הברית קובע כי יש לבחון בקשות מקלט בתוך שישה חודשים מיום הגשתן, למעט במקרים חריגים.
בישראל, הקצב הזוחל של משרד הפנים בבחינת בקשות מקלט גרר נזיפה רשמית מצד מבקר המדינה ואחרים. עד 2009 האו"ם טיפל בבקשות המקלט, והעביר את המלצותיו למשרד הפנים הישראלי, אבל אף אחת מאלה הקשורות לסודאנים או לאריתריאים לא התקבלה.
ב־2009 רשות האוכלוסין וההגירה של משרד הפנים הקימה את היחידה לקביעת מעמד פליט, אך לא הייתה שום דרך להגיש בקשה למעמד כזה עד 2013. למעשה, המדינה טרם גיבשה מדיניות רשמית להכרעה בבקשות מקלט, למרות הבטחות חוזרות לבג"ץ כי בכוונתה לעשות זאת, האחרונה שבהן ניתנה באוקטובר 2018.
באפריל, לאחר שדן בנושא במשך ארבע שנים, הורה בג"ץ לממשלה לבחון את בקשות המקלט של המהגרים מסודאן עד סוף השנה הנוכחית. אם המדינה לא תעשה זאת, יהיה עליה להעניק תושבות ארעית ל־2,445 מבקשי מקלט סודאנים שהגישו את בקשותיהם לפני יוני 2017. הפסיקה אינה חלה על מספר דומה של סודאנים שהגישו את בקשותיהם אחרי יוני 2017.
"הבקשות של הסודאנים לא נבחנו עד עצם היום הזה", אומרת שירה עבו מהמוקד לפליטים. היא מציינת כי עד 2018 בקשות האריתריאים נדחו בקצרה על בסיס הטענה שגיוס צבאי אינו מהווה סיבה מוצדקת לבקשת מקלט. ב־2018 בית משפט לערעורים פסק שהמדיניות הגורפת הזאת היא שגויה.
"הם רוצים להשאיר את הדברים פתוחים עד שייווצר חלון וגם הם [האפריקאים] יוכלו להיות מגורשים"
"יכול להיות שחלק מאלה שלא הגישו בקשות מחפשים לעצמם חיים טובים יותר. אנחנו אומרים למשרד הפנים, לפחות תבדקו את הדברים על פי סטנדרטים בין־לאומיים", אומרת עבו. "הם יודעים איך לבדוק במהירות מזרח־אירופאים, כי אותם הם יכולים לגרש. במקרה הזה, הם רוצים להשאיר את הדברים פתוחים עד שייווצר חלון וגם הם [האפריקאים] יוכלו להיות מגורשים".
"בקנדה מייד מקבלים מעמד של פליט"
משום שישראל לא יכולה לשלוח אותם בחזרה לארצם, העניקה המדינה לסודאנים ולאריתריאים מעמד מיוחד – "שחרור מותנה" – שמקנה זכויות אזרח בסיסיות בלבד.
משרד הפנים סירב להעניק להם את המעמד המוצק יותר של תושבות ארעית, שמגיע עם תעודת זהות המאפשרת לתפקד כראוי ברוב תחומי החיים, אם כי כמה מהם, כמו ברקה, הצליחו בכל זאת להשיג את המעמד, לרוב באמצעות בתי המשפט.
"עם זה, אתה יכול לעזוב את המדינה ולחזור", אומר ברקה על מעמד התושבות הארעית. "אתה יכול לפתוח עסק משלך. אתה גם יכול לעבוד בכל מקום – מעסיקים הרבה פעמים חוששים מהשחרור המותנה. אנשים מתנהגים בצורה מאוד שונה אם יש לך תעודת זהות".
הסירוב להעניק מעמד של תושבות ארעית הוא חלק ממה שנראה כניסיון להבטיח שהפליטים האפריקאים לא ירגישו יותר מדי בנוח בארץ ובמקרים רבים ירצו לעזוב. צעדים אחרים שנקטו הממשלות הקודמות לשם אותה מטרה רוסנו או בוטלו על ידי בג"ץ.
הסירוב להעניק מעמד של תושבות ארעית הוא חלק ממה שנראה כניסיון להבטיח שהפליטים האפריקאים לא ירגישו יותר מדי בנוח בארץ ובמקרים רבים ירצו לעזוב
אחד הצעדים האלה היה לכלוא מהגרים מאפריקה, תחילה בכלא סהרונים ולאחר מכן במתקן המעצר חולות, שהוקם במיוחד לשם כך ונסגר מאז – שניהם בנגב. ב־2018 היה ניסיון לשלוח אותם למדינות אפריקאיות אחרות, על מנת להרגיע את תושבי דרום תל אביב הוותיקים, שדרשו מהממשלה לסלק את שכניהם האפריקאים.
ב־2011 בג"ץ פסק כי לא ניתן לקנוס בפועל אנשים המעסיקים פליטים ומבקשי מקלט, דבר המאפשר לזרים לעבוד. אולם עד היום הממשלה גובה ממי שמעסיק עובד זר מס בגובה 20% משכרו של העובד.
ב־2017 ישראל החלה במדיניות שנויה במחלוקת שחייבה את המעסיקים להפקיד בנאמנות 20% משכרם של העובדים, שיוחזרו לעובד עם עזיבתו את המדינה. בשנה שעברה בג"ץ פסק כי ההסדר הזה בלתי חוקתי, והורה למדינה להחזיר למהגרים את כספם. רק אז התברר שחלק מהמעסיקים גנבו את הכסף לכאורה.
שקד טענה אז כי המדיניות הייתה יעילה ועודדה מהגרים לעזוב את המדינה, והשתמשה בכך כדי לדחוף לחקיקה שתאפשר לכנסת לעקוף את בג"ץ. נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות הגיבה בהצגת נתונים שהראו כי הטענה של שקד בנוגע למדיניות "איננה חד־משמעית".
אף על פי כן, נראה שמהגרים רבים עוזבים או מנסים לעזוב. "רוב הקהילה מנסה למצוא מקום אחר. זאת לא צורה לחיות. לא הייתי מאחל את זה לאף אחד", אומר אורי להט, מנכ"ל המרכז לקידום פליטים אפריקאים.
על פי עבו ממוקד הפליטים, מאות אריתריאים עוזבים לקנדה מדי שנה, בעזרתם של בני ארצם שכבר חיים שם. "רק נוחתים שם ומיד מקבלים מעמד של פליט", היא אומרת.
"אין משפחה שיכולה לעזור"
לסומיה עומר מדארפור אין קשרים כאלה. עומר, בת 37, נמלטה מסודאן למצרים ב־2009, לאחר שהג'נג'וויד תקפו את הכפר שלה ורצחו את אימה. עומר הייתה אז בחרטום הבירה, שם היא למדה מיקרוביולוגיה ומדעי המחשב באוניברסיטה.
במצרים היא לא יכלה לעבוד, ונתמכה בידי אחיה. אף על פי שידעה שחיילים מצרים יורים במי שמנסה לחצות את הגבול לישראל, ושכמה מהמבריחים הבדואים בסיני כולאים את הפליטים ומענים אותם כדי לקבל כופר, היא בכל זאת שילמה לאדם שהבטיח להביא אותה לגבול ישראל.
הקבוצה שלה קיבלה יחס טוב, היא מספרת, אבל היא ראתה קבוצה אחרת שהורעבה והוכתה. על פי ארגון הסיוע לפליטים בישראל (א.ס.ף), 4,000 מהגרים סבלו התעללות בדרכם לישראל ואינם מקבלים כאן כל טיפול.
כשחברי הקבוצה של עומר הגיעו לגבול הישראלי, הצבא סירב להכניס אותם, לכן הם נאלצו לצעוד בנתיב חלופי הררי וקשה במשך יומיים נוספים, בלי מזון. כשנכנסה לבסוף לארץ, עומר נלקחה לכלא סהרונים, שם היא שהתה 60 ימים. לאחר מכן, כמו רבים אחרים, היא הועלתה לאוטובוס והורדה ממנו, ללא שום כסף או אוכל, בדרום תל אביב. שם היא הצליחה לאתר חברה שהגיעה לפניה.
עומר נלקחה לכלא סהרונים, שם היא שהתה 60 ימים. לאחר מכן, כמו רבים אחרים, היא הועלתה לאוטובוס והורדה ממנו, ללא שום כסף או אוכל, בדרום תל אביב
בסופו של דבר עומר נישאה לגבר בשם עז א־דין, שהצליח לקבל היתר תושבות ארעית, המספק לו את רוב זכויות האזרח חוץ מהזכות להצביע בבחירות
היות שלא יכלה ללמוד באוניברסיטה ישראלית בגלל העברית הדלה שלה ושכר הלימוד היקר מדי, עומר לימדה במקום זאת נשים פליטות כישורי מחשב, ולאחר מכן החלה לעבוד במרכז לקידום פליטים אפריקאים, שם היא הובילה בין השאר קורס מנהיגות לנשים וארגנה צעדה נגד הגירוש.
היום עומר היא עקרת בית ואם לשני בנים בני שנתיים וחמש. "זה מאוד קשה", היא אומרת. "כל הטיפול בילדים נופל על האימא, ואין משפחה שיכולה לעזור". בדרך כלל למהגרים גם חסרים האמצעים הכלכליים לממן שיעורים פרטיים או חוגים לאחר שעות בית הספר.
"לסומיה ולי יש ילדים בני אותו גיל", אומר להט מהמרכז לקידום פליטים. "הבן שלי נולד פג, והוא מקבל עזרה אחרי בית הספר. סומיה לא יכולה לקבל עזרה כזאת, וזה תסכול גדול".
על פי כתבה שפורסמה ב"הארץ" בדצמבר, רוב ילדי המהגרים מאפריקה בתל אביב שובצו בבתי ספר שאין בהם כלל תלמידים ישראלים, מה שגרר האשמות לסגרגציה. לטענת העירייה, הילדים שובצו על בסיס מקום מגוריהם.
מבקשי מקלט גם אינם זכאים לביטוח לאומי, אם כי אלה המועסקים אמורים לקבל פוליסה במימון המעסיק, שמאפשרת להם גישה לטיפול רפואי. רכישת פוליסה, אפילו בעלת כיסוי מוגבל, יכולה להיות יקרה, והרוב, ובכללם סומיה, אינם יכולים להרשות זאת לעצמם.
"ההבדלים מתחילים בלידה. אם את מבקשת מקלט עם מעמד כמו של סומיה, את צריך לשלם כדי ללדת, או לקנות ביטוח רפואי", אומר להט.
במהלך משבר הקורונה למהגרים הייתה גישה לבדיקות, לחיסונים ולמלוניות עבור אלה שחלו ונדרשו לבידוד. כמה מחברי הקהילה גם גויסו על ידי משרד הבריאות לצורך סיוע במעקב ופנייה לאנשים. אבל הסגרים החוזרים, ששיתקו את תעשיות המזון והתיירות – שבהן עובד רובם הגדול של המהגרים – היו מכה קשה לקהילה, וארגונים דוגמת המרכז לקידום פליטים התבקשו להגיש עזרה.
עז א־דין, שעבד כטבח במסעדה, איבד את עבודתו למשך חמישה חודשים ולא היה זכאי לדמי אבטלה. הוא ואשתו בקושי הצליחו לגרד את הסכום לתשלום שכר הדירה בגובה 4,600 שקלים, עבור דירת ה־50 מ"ר שלהם. משפחות אחרות עברו להתגורר יחד כדי לחסוך כסף.
"החיים שלי נגמרו", אומרת עומר, שנזכרת בעתיד הבהיר שציפתה לו פעם. "עכשיו אני חייבת להשקיע בעתיד של הילדים שלי, שכבר נהרס בכל כך הרבה אופנים".
"שרפו בתים עם אנשים בפנים"
בדירה אחרת בהמשך הרחוב, ג'אה אדם, ג'וס נוף ואדם יאהיה הצטופפו סביב מחשב כדי לעבוד על שיר הראפ החדש של הלהקה שלהם, "דרים בויז", שאותה הקימו כאשר היו כלואים במתקן חולות "כדי להסביר לאנשים מה קורה איתנו". כולם בני הקבוצה האתנית מאסאליט מדארפור.
"אנחנו לא מאשימים את ישראל", אומר אדם. "היא מגנה עלינו ונותנת לנו הזדמנויות. אנחנו רוצים שאנשים ידעו שיש לנו מדינה יפהפייה אבל שאנחנו לא יכולים להישאר בה. אנחנו רוצים שיקבלו אותנו כמו שאנחנו".
אדם פחות חיובי. "אנחנו מרגישים כמו ישראלים אבל אין לנו את המסמכים, ועדיין קוראים לנו מסתננים", הוא אומר, ויאהיה מוסיף: "הפוליטיקאים אומרים עלינו דברים, ואנשים מאמינים להם". לכל אחד מהם יש סיפור מצמרר. נוף, הצעיר מביניהם, היה בן 15 כשהגיע לישראל ב־2010. אביו נרצח על ידי הג'נג'וויד, ואמו שוהה במחנה פליטים בצ'אד.
הכפר הותקף מוקדם בבוקר ב־2003. הייתי בן שמונה. הם באו על סוסים. הם באו עם לפידים. הם שרפו בתים עם אנשים בפנים. כלבים, חיות משק, אנשים, ילדים – כולם התפזרו
"הכפר הותקף מוקדם בבוקר ב־2003. הייתי בן שמונה. הם באו על סוסים. הם באו עם לפידים. הם שרפו בתים עם אנשים בפנים. כלבים, חיות משק, אנשים, ילדים – כולם התפזרו. ברחתי. הצטרפתי לכמה ילדים שהכרתי וחצינו את הגבול למצרים. הייתי שם שנתיים, חסר בית, בקהיר. היו שם כל כך הרבה ילדים בלי הורים".
נוף מספר שפגש גברים שהתחזו לעובדי האו"ם והציעו לאחד בין ילדים לאמותיהם. "הם לקחו אותי לאיזה מקום", הוא מספר. "וראיתי שכל יום הם לוקחים שניים או שלושה ילדים, שלא חזרו. אולי הם נמכרו. אולי לקחו אותם בשביל האיברים שלהם. אז ברחתי גם משם".
ב־2005 נוף היה חסר בית וחי בכיכר מוסטפא מחמוד בקהיר, הסמוכה למשרדי נציבות האו"ם לפליטים. בכיכר היה מחנה שהקימו פליטים כדי למחות על התנאים במצרים ולדרוש שיימצא להם מקום אחר.
ב־30 בדצמבר 2005 כוחות הביטחון של מצרים פירקו את המחנה באלימות ובתוך כך הרגו 27 מהגרים ופצעו או עצרו מאות אחרים. הטבח עודד פליטים רבים לעזוב את המקום ולנסות להגיע לישראל.
"הייתי שם כשהם פתחו באש", אומר נוף. "זה היה נורא. אחרי שהם סגרו את המחנה הלכתי לאו"ם, אבל התורים שם היו כל כך ארוכים והם לא רצו להתעסק עם ילד בודד". למרות הזוועות שחוו רבים מהמהגרים, ישראל אינה מציעה להם הרבה שירותי עזרה נפשית או ייעוץ.
מבחינה זו, לאוסמעין ברקה היה מזל. לאחר שהגיע לישראל הוא נלקח לכפר הנוער ימין אורד, פנימייה ליד חיפה. שם הבחינו שהוא מתעורר באמצע הלילה בבכי על אמו, והוא קיבל עזרה פסיכולוגית. לאחרים היה פחות מזל, כמו נוף, שמעולם לא למד בבית ספר ולימד את עצמו לקרוא ולכתוב ערבית ואנגלית. הוא מדבר רק מעט עברית.
"למדנו הכול מהרחוב", הוא אומר. "אנחנו שורדים". שלושת הגברים, שכולם עובדים – נוף במפעל קרמיקה, יאהיה בבנייה ואדם כטבח בבית מלון – עוקבים אחר ההתרחשויות בדארפור באמצעות הטלפונים שלהם. שם בבית, האלימות לא מרפה.
יאהיה, שאביו ושניים מאחיה של אמו נרצחו על ידי הג'נג'וויד, איבד חברי ילדות בהתקפה חדשה שבוצעה בדארפור, שבועות ספורים לפני ששוחח עם זמן ישראל במאי.
בדצמבר, אחיו של ברקה, סעיד אסמאעיל, שקיבל אזרחות אמריקאית לאחר שהגיע לארצות הברית כפליט, טס לג'ניינה, בירת מערב דארפור, כדי לבקר בני משפחה. ב־16 בינואר הוא נרצח בביתו על ידי אנשי מיליציה.
אולם בעיני רבים, ישראל כבר אינה נתפסת כמדינת מקלט כפי שראו אותה בעבר. "אני רוצה לראות את אימא שלי", אומר נוף בתשובה לשאלה היכן היה רוצה להיות בעוד עשר שנים. "אני רוצה חיים טובים. אם המדינה שלי תהיה בטוחה אני לא אבזבז כאן עוד דקה, כי אני לא רואה עתיד".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
אנחנו לא אשמים במה שקרה להם. נוכחותם לא באה חפה מהשפעה שלילית על אזרחי ישראל הבאים איתם בקירבה. ועלכן אין למי שלא סובל מהם זכות לקבוע את המצאותם כאן עבור אלו שכן סובלים מהם. בהיעדרם מכאן אף אחד מאזרחינו לא יסבול. נתן לגרשם למדינות מערביות אחרות שלהן פתיחות "נאורה" לפליטים, ולאו דוקא אל התופת ממנה נמלטו. למה לא גרמניה, שוודיה, נורבגיה, הולנד?? שם זקוקים למהגרים ויתנו להם הרבה יותר, איכות חיים וכו'…