מה הופך מוות של חייל בנסיבות מבצעיות לגל פסיכו-פוליטי עכור, מן הסוג שלא התרומם כאן מאז ימי "החייל היורה" אלאור עזריה?
מיד עם היוודע דבר פציעתו של החייל, מלאו רשתותינו הסתה וזעם וחרון אף, חלקם בבירור מהונדסים על ידי מעגלי הביביסטים המתוסכלים מהחלפת מנהיגם.
מה הופך מות חייל בנסיבות מבצעיות לגל פסיכו-פוליטי עכור, מהסוג שלא התרומם כאן מאז ימי "החייל היורה" אלאור עזריה? מיד עם היוודע דבר פציעתו מלאו רשתותינו הסתה וזעם, חלקם בבירור מהונדסים
עין רגישה יכולה היתה להבין מיד את הכיוון. מי שאיחר לקלוט היה רה"מ בנט. הוא נפל למלכודת הקלטת שיחתו עם האב יוסי, שככל הנראה תודרך על ידי אנשי מקצוע כיצד להקליט את השיחה, ולנהל אותה כך שתהווה חומר בעירה פוליטי לבייס הביביסטי.
זה עוד לא הכל. שימו לב להתכתבות בקבוצת ווטסאפ ביביסטית בעניין הלוויה. "הצלחנו", הם כותבים, "מה זה הצלחנו? בנט מרוסק". ולבסוף: "בראל לא הלך לשווא". https://t.co/2SNwNQWAbN pic.twitter.com/RFVqnLisY2
— Ben Caspit בן כספית (@BenCaspit) August 31, 2021
מכאן היתה הדרך קצרה לערוצי המיינסטרים, שהחלו לתקוף את מדיניות ההכלה של הממשלה ואת הוראות הפתיחה באש של צה"ל. כל זאת תוך התעלמות גמורה מן העובדות – שממשלות נתניהו נקטו באותה מדיניות בדיוק, וכמובן שהוראות הפתיחה באש לא השתנו.
אם יש הבדל, הרי הוא דווקא בהחמרה מסוימת במדיניות התגובה מצד ממשלת בנט, למשל בביצוע תקיפות אוויריות בתגובה לשיגורי בלונים.
לאחר מותו של החייל העלו הדילרים של ההסתה את סכום ההימור, ועברו לדרישות ל"נקמה", כמיטב המסורת הכהניסטית. נדמה שעם כל אירוע שכזה נחצה עוד קו אדום, והשוליים של אתמול הופכים לבון טון של היום.
ממשלת ישראל: דורשים נקמה!!! pic.twitter.com/aEan7TW1AI
— איתמר בן גביר (@itamarbengvir) August 30, 2021
כך עברנו מ"השם יקום דמו" ל"תקשיב לי טוב, בן, אני האמא שלך ואני המפקדת שלך ואני אומרת לך שבפעם הבאה שאתה רואה מחבל – תירה בו. עדיף שתשב בכלא ולא בקבר". ושוב, כשתותחי הרשתות רועמים, העובדות שותקות.
ערוצי המיינסטרים תקפו את מדיניות ההכלה ואת הוראות הפתיחה באש, והתעלמו מהעובדות: ממשלות נתניהו נקטו באותה מדיניות בדיוק, והוראות הפתיחה באש לא שונו, למעט החמרה דווקא במדיניות התגובה
אילו עובדות? למשל מספרי ההרוגים בעזה מול מספרי ההרוגים בישראל בעשרים השנים האחרונות. הנה הנתונים, לטובת מי שלא מוכן להשלים עם הזניית והטיית השיח הציבורי:
הרוגים פלסטינים ברצועת עזה בלבד מירי כוחות הביטחון הישראלים, מאז שנת 2000 ועד היום – 7,476
הרוגים ישראלים על ידי תושבי עזה בתקופה המקבילה – 147 אנשי כוחות בטחון, ועוד 39 אזרחים.
כלומר יחס ההרוגים הוא 1:40. על כל ישראלי הרוג, חייל או אזרח, הרגנו 40 עזתים, מחבלים או אזרחים.
יתכבדו נא מתלהמי הרשתות ויאמרו – אם יחס כזה אינו מספיק עבורם, מה כן יספיק? ומהו הבסיס להנחה שהרג מסיבי עוד יותר, יביא ל"חיסול הטרור", אותו צמד מילים שהיה חביב על אריאל שרון, שהפעיל מדיניות חיסולים גורפת בעזה? מה הבסיס להנחה שיביא ל"ותשקוט הארץ 40 שנה", המשפט האלמותי של מנחם בגין, ערב מלחמת לבנון הראשונה?
אם כבר, הנסיון הישראלי הקולקטיבי אמור היה ללמד אותנו שיעור אחר, על מיגבלות הכוח, ועל נחישות הצד השני.
יחס ההרוגים הוא 1:40. על כל ישראלי הרוג, חייל או אזרח, הרגנו 40 עזתים. יתכבדו נא מתלהמי הרשתות ויאמרו – אם יחס כזה אינו מספיק להם, מה כן יספיק? מה הבסיס להנחה שהרג מסיבי עוד יותר יביא ל"חיסול הטרור"?
ואם לא הנסיון הישראלי, אולי הנסיון האמריקני באפגניסטן (ובעירק) יסייע. הנה העובדות האפגניות הקשות – האמריקנים הרגו כ-50,000 אנשי טליבאן. עוד כ-50,000 אזרחים נהרגו. בנוסף, כ-66,000 כוחות ביטחון אפגנים שלחמו לצד הכוחות האמריקנים שילמו בחייהם.
מחיר הדמים הישיר ששילמה ארה"ב היה כ-4,000 חיילים וכ-4,000 "קבלנים" (עובדי חברות מסחריות בשירות ארה"ב). למרות קציר הדמים הזה, ולאחר 20 שנים תמימות, ארה"ב הובסה והחליטה לחתוך את הפסדיה.
ובחזרה אלינו – כבר לפני 15 שנה הבינה ישראל כי הובסה בעזה, וניסתה לחתוך את הפסדיה באמצעות "התנתקות". זה היה המהלך האסטרטגי האחרון שממשלה ישראלית ביצעה מול עזה.
ומאז? עברנו למדיניות של הפעלת כוח, לעיתים באופן לא פרופורציונלי, לצד משא ומתן מוכחש עם חמאס על הפסקות אש ממושכות על בסיס "תן וקח".
המדיניות הזו לא הביאה שקט מתמשך לעוטף עזה, וגם לא לערים הישראליות הסמוכות לרצועה ואפילו לא לתל אביב או ירושלים, שכולן ספגו ירי רקטי מעזה. אבל היא כן יצרה אפקט של הרגלה והשלמה בציבוריות הישראלית. הציבור הזה התכנס תחת כיפת הברזל, רובו חדל לתבוע מקברניטיו צעדים מדיניים נועזים, וחלקו הלך והסלים את תביעותיו ל"יד חזקה".
מדיניות הפעלת כוח, לעתים לא פרופורציונלי, לצד מו"מ מוכחש עם חמאס על הפסקות אש, לא הביאה שקט לעוטף, וגם לא לערים הישראליות הסמוכות לרצועה ואף לא לת"א או י-ם, שספגו ירי רקטי מעזה
כך, בשנת 2021 נרשמו עד כה 232 הרוגים עזתים, מהם 54 קטינים. וזאת תחת אותן הוראות פתיחה באש שמותקפות כעת על ידי המתלהמים כ"כובלות את ידי צה"ל".
משרד הבריאות – רצועת עזה: עדכון סך הקורבנות של התוקפנות הישראלית ברצועת עזה
יום שישי 21.5.2021
12:15 בצהריים243 הרוגים, בהם 66 ילדים, 39 נשים ו-17 קשישים, בנוסף ל-1,910 פצועים בדרגות שונות. pic.twitter.com/p7RirU688d
— ידיעות מפלסטין (@yedfal) May 21, 2021
אפילו באותו אירוע שבו נפצע אנושות סמ"ר שמואלי, פצע הכוח 40 פלסטינים והרג שניים.
העובדות לא משקרות – תוצאות הפעלת האש של צה"ל בעזה עונות בהחלט להגדרתו של הרמטכ"ל כוכבי "צבא קטלני". לא זו אף זו, עולה החשש שגם אם הוראות הפתיחה באש הן – על הנייר – זהירות וחותרות לצמצום ההרג, אלא אם נשקפת סכנה ברורה ומיידית לכוחותינו, הרי שהמרחק בין התורה שבכתב לתורה שבעל פה הוא ככל הנראה כמו המרחק שבין עדות אלאור אזריה ("חשתי סכנת חיים") לבין העובדות בשטח.
גם אזריה החי וגם שמואלי המת הפכו במהירות לסמלים עבור הימין הכהניסטי והביביסטי. ההבדל בנסיבות שני האירועים אינו מעלה ואינו מוריד. שניהם משרתים את הנראטיב האלים, היצרי, הנקמני, המגייס.
הם ה"טובים", שעשו את המעשה הנכון – הריגת ה"רעים", הערבים. הראשון הצליח והשני כשל. הראשון ירה במחבל לאחר נסיון פיגוע, השני ירה בקבוצת פלסטינים שהסתערו על הגדר.
גם אזריה החי וגם שמואלי המת הפכו במהירות לסמלים עבור הימין הכהניסטי והביביסטי. ההבדל בנסיבות שני האירועים אינו מעלה ואינו מוריד. שניהם משרתים את הנראטיב האלים, היצרי, הנקמני, המגייס
אבל אין נפקא מינה אם מדובר במחבלים פלסטינים בפועל או בפוטנציה. משום שעל פי דוקטרינת ההסתה הכהניסטית-ביביסטית, הלכה למעשה כל פלסטיני – כל גבר, אבל גם נשים וטף – המתקרב/ת אל חיילי צה"ל, אחת דינו/ה – למות.
למול הנראטיב הברברי הזה לא התרומם גל נגדי, אלא להיפך. הזרם המדיני בציבוריות הישראלית הלך וגסס, מגמה שנראה כי הגיעה לשפל חדש השבוע עם התבטאותו האומללה של רה"מ בנט "אין ולא יהיה תהליך מדיני", שעברה בדממה הן בציבור והן ב"ממשלת השינוי".
גורם בסביבת רה"מ: "אין ולא יהיה תהליך מדיני מול הפלסטינים"https://t.co/wqEixDQQ3T pic.twitter.com/AkG0NPz8oJ
— ynet עדכוני (@ynetalerts) August 30, 2021
וכך, באותו שבוע שבו המעצמה החזקה בעולם מודה בתבוסתה מול ארגון טרור זניח במדינה שכוחת-אל, ישראל ממשיכה להתבוסס במדיניות שכל כולה הפעלת כוח ולמקד את השיח הציבורי במיקרו-טקטיקה של תקרית מבצעית. את מקומו של שיח מעמיק על החלופות האסטרטגיות למדיניות הזו תופסת התלהמות כהניסטית ואש ביביסטית זרה, ואת מקומן של העובדות תופסות קריאות הנקמה.
ערן עציון הוא יזם מדיני ופוליטי, דיפלומט בכיר לשעבר, כיהן כסגן ראש המועצה לביטחון לאומי במשרד ראש הממשלה, וכראש התכנון המדיני במשרד החוץ. המוטו שלו הוא: Speak Truth to Power. מאמין שהמפתח לעתיד ישראל, והעולם החופשי, הוא מהפיכה בשיטה הדמוקרטית
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
אז כוח לא פותר שום דבר? באמת? אז יפן פצפיסטית כבר שמונים שנה כי היא נכנעה לשושנים ושוקולד או כי היא חטפה שתי פצצות גרעין על הראש?
האמת היא שאין דרך להכניע אג'נדות ואידאולוגיות קיצוניות (יפן הקיסרית, גרמניה הנאצית, דעאש וגם חמאס שהיא לא דמוקרטיה ליבראלית כן?) אלא עם כוח קיצוני לא פרופורציונאלי. העובדה שהסכסוך עם הערבים מתמשך ומדמם אינו כי כוח אינו פותר דבר, אלא כי מצב העניינים אינו מאפשר הפעלה של עוד יותר כוח. במצב כזה המצור על עזה, הפיכת החיים שם לגיהנום (החמאס עושה עבודה יפה בזה) וגביית מחיר דמים כבד הוא האסטרטגיה הבלעדית לנצחון באם יש לישראל אורך רוח להמשיך בכך עוד שנים רבות. האדם הרגיל בעזה ימאס במצב, יהגר ושלום על ישראל. כבר היום מאות עוזבים בחודש. אם מעבר רפיח היה פתוח לרווחה, אלפים ורבבות היו עוזבים.