איחולי "שנה טובה" קולקטיביים: הנימה האישית נמחקה.

ברכה לראש השנה, אילוסטרציה (צילום: Alexander Donin /iStock)
Alexander Donin /iStock
ברכה לראש השנה, אילוסטרציה

הנה שוב הגיעו הימים של שיגור איחולי "שנה טובה". הגל הרביעי של הקורונה מחק והגחיך את התקווה שהפעם נוכל לחזור אל ניסוחי הברכות הנהוגים במקומותינו בזמנים קצת יותר רגילים. הברכה השכיחה, הנפוצה – "רק בריאות!" – חוזרת מן הסתם גם הפעם. כך היה גם אשתקד, בפרוס חגי תשרי, בשיאם של ימי הקורונה.

הגל הרביעי של הקורונה מחק והגחיך את התקווה שהפעם נוכל לחזור אל ניסוחי הברכות הנהוגים במקומותינו בזמנים קצת יותר רגילים. הברכה השכיחה, הנפוצה – "רק בריאות!" – חוזרת מן הסתם גם הפעם

באמת קיוויתי שהפעם שוב לא אמצא את עצמי בחברתם (המעליבה בהקשר הזה) של עשרות נמענים, רובם זרים לי, שותפי לברכה קבוצתית-דיגיטלית שמשגרים חברים.

ברכה מעין זאת הולמת בעיני ארגונים גדולים או עסקים. היא חלולה לחלוטין כאשר המברכים הם חברים (ממשיים, דווקא לא דיגיטליים). אני לא מוצאת בה כלום זולת מצוות אנשים מלומדה.

וכבר נאמר שהתקשורת הדיגיטלית היא מקרבת רחוקים מופלאה, ובה בעת היא מרחיקה קרובים. פלטפורמות דיגיטליות מאפשרות ברוב יעילות לחסוך את הטרחה הכרוכה בשיגור איחולים קצת אישיים. היא מאפשרת גם חסכון בדיבורים. למה לדבר וללהג, אולי להסתבך, חלילה, בשיחת נפש טרחנית אם אפשר להתנהל בהתכתבות?

"אפס ביחסי אנוש" – כך קראה העיתונאית השנונה דנה ספקטור לסגנון התקשורת הזה. במדורה הוותיק המתפרסם במוסף "שבעה ימים" של "ידיעות אחרונות" היא סיפרה פעם על חברה שהייתה שרויה במצוקה. חברות (גם דנה ביניהן) ניסו לעודד אותה בכתב. כבר נזנחו האופציות של שיחת טלפון, ואולי אולי אפילו פינוי זמן לפגישה. חברויות וירטואליות כמעט משכיחות טעמה של חברות אמיתית.

מיצג שיצרו לפני כשנתיים שני סטודנטים לעיצוב אמנותי מ"שנקר" נושא את השם "חומר דיגיטלי". השניים ניסו כדבריהם בטקסט הנלווה למיצג "לחקור את המרחב שמתקיים בין שני העולמות: החומרי והדיגיטלי" באותו טקסט נאמר עוד שהעולם סביבנו הולך ונהיה דיגיטלי. משתנים תכנים וחוויות, גם דיאלוגים אנושיים משתנים.

פלטפורמות דיגיטליות מאפשרות לחסוך את הטרחה הכרוכה בשיגור איחולים קצת אישיים. היא מאפשרת גם חסכון בדיבורים. למה לדבר וללהג ואולי להסתבך, חלילה, בשיחת נפש טרחנית, אם אפשר להתנהל בהתכתבות?

דברים שנחשבו בעבר חדשניים, כמו הטלוויזיה, אף הן נתפסו בעבר כמאיימים על דיאלוגים אנושיים. בימי טרום האינטרנט, בשנת 1993, סיקרתי בעיתון יום עיון שנושאו השפעות הטכנולוגיה על חיינו. בין המרצים שם היה איש חינוך ששחזר בסגנון סטנד-אפ משעשע סצנה נפוצה ואופיינית שמתחוללת בסלון הביתי. אורח מקיש בדלת, הוא מתקבל בלבביות. מתיישב ומנסה לפתוח בשיחה. אבל כעבור דקותיים כבר סותמים את פיו, מהסים את הנודניק ב"ששש"… הלוא עיני כולם נעוצות במרקע.

שידורי הטלוויזיה הישראלית החד-ערוצית הושקו, כידוע, ב-1968. במשך שנים לא מעטות הם נתפסו כחידוש מסעיר. התמונות הזזות היו מרגשות מאוד. בעל הטור המבריק דורון רוזנבלום מ"הארץ" הדביק לארצנו את הכינוי "טלוויזיה לנד". מינויים והדחות בערוץ היחיד וגם הכנסת כוכבים למקרר טלטלו את הציבור לא פחות ממינויים והדחות בממשל. נביאי זעם הזהירו שהתמונות הזזות יחסלו את קריאת הספרים.

לימים הסתבר, עם הניסיון המצטבר, שהטלוויזיה היא המצאה נהדרת אם לומדים להשתמש בה בתבונה ובאופן סלקטיבי. לצפות בפנינים (ויש פנינים על המרקע), לא לכלות זמן על תיפלות ומיני הבלים. ובקיצור – להיות צופים מידתיים. המידתיות חשובה, כמובן, בכל תחומי החיים.

האם מותר לקוות שהשימוש בהמצאות הדיגיטליות לסוגיהן, שמתרבות חדשות לבקרים, יתאזן בהדרגה, בדומה לשימושים בחידושי טכנולוגיה קודמים? אני לא מתיימרת לנבא. בכל-אופן נראה לי שקשה להשוות את השלכותיה של המהפכה הדיגיטלית להשפעותיהם של חידושי טכנולוגיה קודמים על חיינו.

כי הלוא כבר נאמר שהמהפכה הדיגיטלית משנה את המין האנושי. שהיא לא פחותה בעוצמתה מהמהפכה התעשייתית אשר הצמיחה את מדינת האזרחים המודרנית.

*  *  *

"מה עוד ימציאו הבריות הללו?" נאמר בשיר של פינחס שדה. שמא מוטציות חדישות של דיאלוג אנושי? מי יכול להתנבא? מה שעוד צפוי לנו יהיה ודאי מרתק, מאתגר, מסעיר, וגם מעצבן, מעמיק ניכור, מערער אוריינטציה של "חסרי אוריינות דיגיטלית" ומחמיר בדידות של זקנים.

"מה עוד ימציאו הבריות הללו?" נאמר בשיר של פינחס שדה. שמא מוטציות חדישות של דיאלוג אנושי? מה שעוד צפוי לנו יהיה ודאי מרתק ומסעיר, וגם מעצבן, מעמיק ניכור ומחמיר בדידות של זקנים

השתלטות הדיגיטליות על חיינו מניבה גם תרחישי אימים דיסטופיים. בחודש מאי 2020 פורסם ב"הארץ" ראיון עם סלבו ז'יז'ק, הוגה סלובני נערץ, סוציולוג ומבקר תרבות. הוא דיבר על החברה של המיליארדר אילון מאסק החותרת ליצירת חיבור בין מוח האדם למחשב. מאסק מאמין שלא ירחק היום וכבר לא נזדקק לשפה המדוברת. התקשורת בין מוח למוח תתבצע באמצעות תיווך ממוחשב.

ושמא "כל זה יבוא מחר אם לא היום/ ואם לא מחר אז מחרתיים"? בגילי המופלג אולי מותרת לי חצי נחמה. אני, מן הסתם, כבר לא אהיה כאן כאשר החזון המבעית יתממש.

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים. רוב הקיבוצניקים לא הורגלו עד אז לחשיפה פומבית של חייהם, והתייחסו לסיקור כאל הוצאתה החוצה של כביסה פנימית-משפחתית.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 687 מילים
סגירה