אַתֶּם זוֹכְרִים אֶת הַשִּׁירִים

אך נזכור את כולם: את יפי הבלורית והתואר

חיים גורי כתב את "שיר הרעות" אחרי מלחמת העצמאות, ועד מהרה השיר הפך לאהוב ביותר על בני הדור, כולל הפלמ"חניק יצחק רבין ● אבל השיר הפך לקלאסיקה המנוגנת עד עצם היום הזה, כשלהקת הנח"ל הוציאה את גירסתה המוכרת בתחילת שנות ה-70 ● יהודה עדר, שאחראי על העיבוד עם אפרים שמיר, מספר למה חיים גורי כעס עליהם, ומה קרה לו ולגידי גוב כשהופיעו מול 40 עובדי מע"צ בפיג'מה

חיילי ההגנה בגבעת נפולאון ליד עכו, ב-21 במאי 1948 (צילום: AP Photo/FN)
AP Photo/FN

שיר הרעות

מילים: חיים גורי (1948)

עַל הַנֶּגֶב יוֹרֵד לֵיל הַסְּתָו
וּמַצִּית כּוֹכָבִים חֶרֶשׁ חֶרֶשׁ
עֵת הָרוּחַ עוֹבֵר עַל הַסַּף
עֲנָנִים מְהַלְּכִים עַל הַדֶּרֶךְ.

כְּבָר שָׁנָה. לֹא הִרְגַּשְׁנוּ כִּמְעַט
אֵיךְ עָבְרוּ הַזְּמַנִּים בִּשְׂדוֹתֵינוּ.
כְּבָר שָׁנָה, וְנוֹתַרְנוּ מְעַט
מָה רַבִּים שֶׁאֵינָם כְּבָר בֵּינֵינוּ.

אַךְ נִזְכֹּר אֶת כֻּלָּם:
אֶת יְפֵי הַבְּלוֹרִית וְהַתֹּאַר –
כִּי רֵעוּת שֶׁכָּזֹאת לְעוֹלָם
לֹא תִּתֵּן אֶת לִבֵּנוּ לִשְׁכֹּחַ.
אַהֲבָה מְקֻדֶּשֶׁת בְּדָם
אַתְּ תָּשׁוּבִי בֵּינֵינוּ לִפְרֹחַ.

הָרֵעוּת נְשָׂאנוּךְ בְּלִי מִלִּים
אֲפֹרָה עַקְשָׁנִית וְשׁוֹתֶקֶת
מִלֵּילוֹת הָאֵימָה הַגְּדוֹלִים
אַתְּ נוֹתַרְתְּ בְּהִירָה וְדוֹלֶקֶת.

הָרֵעוּת, כִּנְעָרַיִךְ כֻּלָּם
שׁוּב בִּשְׁמֵךְ נְחַיֵּךְ וְנֵלֵכָה
כִּי רֵעִים שֶׁנָּפְלוּ עַל חַרְבָּם
אֶת חַיַּיִךְ הוֹתִירוּ לְזֵכֶר.

וְנִזְכֹּר אֶת כֻּלָּם…

את "שיר הרעות" כתב חיים גורי ב-1948, בשלהי מלחמת העצמאות, לזכר הנופלים במלחמה בכלל, והנופלים הרבים בקרבות הקשים לכיבוש מצודת נבי-יושע בגליל בפרט.

אחד הנופלים בנבי יושע היה דודו צ'רקסקי, מפקד מחלקה בגדוד השלישי של הפלמ"ח, לזכרו חיבר חיים חפר את שיר "דודו", המספר על איש פלמ"ח שלא היה כמוהו, שהייתה לו בלורית מקורזלת שיער ובת צחוק בעיניים, ועת הקיפוהו בנות עד צוואר, צחק הוא עד לב השמיים, וכשהביאו אותו עם שחר מן הקרב, הברוש צמרתו אט הרכין. רק מי ששכל את הטוב ברעיו יוכל להבין.

אבא שלי – מורדו בן-דוד – לחם לצידו של דודו בקרב הזה, נפצע קשה, ולמרבה המזל החלים, אחרת לא הייתי יכול לכתוב את השורות האלה. הקרב על נבי-יושע – שנהפך לקרב מיתולוגי בתולדות מלחמות ישראל, אחרי שנכתבו עליו שניים משירי הזיכרון האהובים ביותר בתולדות המדינה – היה לפיכך עניין גדול בחיי.

אבי – שגם לו הייתה בצעירותו בפלמ"ח בלורית מקורזלת שיער ובת צחוק בעיניים – אהב לתאר את הקרב בכל הזדמנות, ונענה תמיד לכל בקשה להצטרף כמלווה לטיולי בית הספר, ולספר לתלמידים על קרבות מלחמת השחרור בכלל, ובמיוחד על הקרב בגליל.

מורדו ואלה בן-דוד
מורדו ואלה בן-דוד

"שיר הרעות" היה השיר האהוב על אבי בעולם, כשם שהיה השיר האהוב ביותר על רבים מבני דורו, ובהם הפלמ"חניק יצחק רבין, שבחר ב"שיר הרעות" בהזדמנויות רבות כשיר העברי האהוב עליו ביותר. אחרי שרבין נרצח, שושנה דמארי שרה את השיר בעצרת האבל הראשונה. הוריי ישבו מול הטלוויזיה, שרו איתה ומיררו בבכי.

"שיר הרעות" היה השיר האהוב על אבי בעולם, כשם שהיה השיר האהוב ביותר על רבים מבני דורו, ובהם הפלמ"חניק יצחק רבין, שבחר בשיר בהזדמנויות רבות כשיר האהוב עליו ביותר

ב-2014, נחנך מוזאון בנבי-יושע, במצודה ששמה שונה למצודת כ"ח על שם 28 הנופלים במקום. המוזאון נקרא "מוזאון הרעות" ומילות שירו של גורי מוצגות באולם המרכזי שלו.

את הלחן כתב סשה ארגוב. השיר התפרסם לראשונה בביצוע של הצ'יזבטרון, עם הסולן גדעון זינגר, בתוכנית "הפלמ"חניק מחפש את המחר".

השיר זכה לביצועים רבים, שהמפורסם, האהוב והמושמע בהם, הוא הביצוע של להקת הנח"ל מ-1972. הסרטון שמתעד את הלהקה שרה את השיר, נפתח בקלוז-אפ על יהודה עדר הצעיר, מרכין את ראשו ומנגן במנדולינה.

כשהתחלתי לעבוד עם יהודה עדר על הפקת האלבום הראשון של אבטיפוס, הוא הופתע שאני מתעניין בסיפורים על הקלטת "שיר הרעות" לא פחות – ובעצם יותר – מהסקרנות המתבקשת לשמוע חוויות מהקלטת אלבומי רוק מכוננים כמו "סוף עונת התפוזים" של תמוז, "דודה", או "ירח" של שלמה ארצי. זו הייתה המורשת הביתית.

מיהודה שמעתי בפעם הראשונה שבגלל להקת הנח"ל, רבים מאיתנו שרים את השיר עם טעות שהרגיזה מאוד את חיים גורי. "זה היה צריך להיות 'יפי הבלורית והתואר'. ואנחנו שרים 'יפי הבלורית והטוהר'", הוא מספר, "חיים גורי נורא-נורא כעס על זה.

בגלל להקת הנח"ל, רבים מאיתנו שרים את השיר עם טעות שהרגיזה מאוד את חיים גורי. "זה היה צריך להיות 'יפי הבלורית והתואר'. ואנחנו שרים 'יפי הבלורית והטוהר'", מספר יהודה עדר, "חיים גורי נורא-נורא כעס על זה"

"לדעתי, המצאנו את זה, כי זה נשמע לנו אז יותר הגיוני. מה זה 'יפי הבלורית והתואר'? זה משהו מאוד ספרותי. אנחנו חשבנו 'טוהר' – כמו טוהר הנשק, או הטוהר של המתים. חיים גורי תמיד היה יורד על גידי גוב, והוא היה אומר לו 'חיים, די, חלפו חמישים שנה, מאוחר מדי'.

"הקלטנו את השיר הזה במסגרת תוכנית שנקראה 'הפלנ"חניק' (ניסיון להלחים בין הפלמ"ח והנח"ל – א.ב.ד), שבה בעצם לקחנו ועשינו קאברים לכל השירים שהתפרסמו אצל הצ'יזבטרון ובלהקות קודמות. בשבילי זה היה גילוי מדהים, כי בכלל לא הכרתי אז את השירים האלה".

חיים גורי ב-1947 (צילום: מוזאון הפלמ"ח)
חיים גורי ב-1947 (צילום: מוזאון הפלמ"ח)

איך זה יכול להיות? אלה לא היו להיטים?
"אלה שירים שאנחנו כבר לא התייחסנו אליהם. אנחנו כבר היינו בענייני סקס, סמים ורוקנרול. השירים האלה בכלל לא היו באג'נדה שלנו כאנשים צעירים. רק כשהתחלנו לעבוד עליהם, קלטנו כמה השירים האלה יפים.

"לדני סנדרסון הייתה בדיחה קבועה. הוא היה אומר לי, 'יהודה, אני לא מבין את המילים של חיים חפר'. אמרתי לו 'מה זאת אומרת? מה הבעיה?' הוא אמר, 'מה זאת אומרת הלך הוא יום אחד בדרך לבאר שבע? למה הוא לא לקח אוטובוס?' והוא אמר לי את זה בשיא הרצינות. הוא לא הבין מה פתאום בן אדם קם והולך בדרך לבאר שבע. כאילו, מה זה נותן לו? הוא היה רציני.

"לדני סנדרסון הייתה בדיחה קבועה. הוא היה אומר לי, 'יהודה, אני לא מבין את המילים של חיים חפר. מה זאת אומרת הלך הוא יום אחד בדרך לבאר שבע? למה הוא לא לקח אוטובוס?' והוא אמר לי את זה בשיא הרצינות"

"דני בא ממקום של איזה שמונה או עשר שנים שהוא לא היה בארץ. הוא לא הבין את השפה הזאת בכלל.

"אז כל התוכנית הזו של להקת הנח"ל הייתה רצופה בקאברים לדברים הישנים, שכמעט ולא הכרנו קודם. הפרוטה והירח. הפלמ"חניק מחפש את המחר. בלדה ליצחק שדה. זו הייתה תוכנית שסיפרה את הסיפור של הפלמ"ח. תוכנית מאוד מאוד חזקה. זו הייתה בעצם התוכנית האחרונה של להקת הנח"ל שהייתה מאוד מאוד חזקה.

"בני נגרי עשה את העיבוד הווקאלי לשיר הרעות. אבל לא היה לו עיבוד לכלים. אמרתי לאפרים שמיר 'בוא נעשה עיבוד של גיטרה 12 מיתרים ומנדולינה'. נסעתי לקיבוץ, הבאתי את המנדולינה. זה בעצם לב העיבוד של השיר, שאותו אפרים ואני עשינו ביחד, ומעולם לא קיבלנו קרדיט עליו. הגיטרה 12 מיתרים של אפרים והמנדולינה שלי.

להקת הנח"ל מופיעה בהיכל התרבות בתל אביב ב-15 באוקטובר 1972. גידי גוב ראשון מימין, אפרים שמיר משמאל על הגיטרה (צילום: משה מילנר/לע"מ)
להקת הנח"ל מופיעה בהיכל התרבות בתל אביב ב-15 באוקטובר 1972. גידי גוב ראשון מימין, אפרים שמיר משמאל על הגיטרה (צילום: משה מילנר/לע"מ)

"את זה הלבשנו על העיבוד הווקאלי של בני נגרי, שהוא מאוד מאוד יפה. בעצם הגענו למין עיבוד שהוא נצחי, כי ברגע שאתה נשען על גיטרה ומנדולינה, אתה כבר נכנס לעולם של הפולק. לכן הביצוע הזה אף פעם לא נשמע מיושן.

"ברגע שאתה מנגן שיר עם גיטרה, כמו פול סיימון, אתה לא יודע אם זה הוקלט אתמול או לפני 50 שנה. זה לא משנה. אתה נכנס לעולם של הפולקלור, שהוא מין עולם נצחי כזה.

"אני זוכר שבני נגרי שמע את העיבוד שלנו ואמר 'יאללה, בסדר'. לדעתי פשוט לא בא לו להתעסק עם זה. אני מתאר לעצמי שאם אפרים ואני לא היינו עושים את העיבוד לגיטרה ומנדולינה, זה בטח היה נגמר בעיבוד בומבסטי כזה, של תזמורת, עם המון כלים. למזלנו ככה זה נשאר.

"אני מתאר לעצמי שאם אפרים ואני לא היינו עושים את העיבוד לגיטרה ומנדולינה, זה בטח היה נגמר בעיבוד בומבסטי כזה, של תזמורת, עם המון כלים. למזלנו ככה זה נשאר"

"הגיטרה שאפרים מנגן שם היא מדהימה ממש. יצרנו ככה סאונד מאוד ייחודי ללהקה צבאית. ובזכות זה הביצוע הזה הונצח לכל כך הרבה שנים".

יהודה עדר בתחילת שנות השבעים
יהודה עדר בתחילת שנות השבעים

היום 'שיר הרעות' נשמע לנו קלאסיקה. כשהשיר יצא אז הוא הפך מייד ללהיט?
"כן. זה היה להיט. זה מוזר לחשוב על זה עכשיו, אבל ככה זה היה. הוא כאילו הפך להיות קלאסיקה מייד כשהוא יצא. היה בו משהו שנשמע על-תקופתי. הוא הושמע המון.

"ולא הרבה זמן אחרי שהוצאנו אותו פרצה מלחמת יום כיפור, ככה שזה גם היה השיר הכי מתאים לאווירה שהייתה אז בארץ. נזכור את כולם… זה היה שיר התקופה בימים של המלחמה האיומה הזאת.

"במלחמת יום כיפור אנחנו בעצם התאחדנו, להקת הנח"ל, כוורת ו'שוקולד מנטה, מסטיק'. שלושת ההרכבים האלה היו באוטובוס של להקת הנח"ל, והופענו המון לפני חיילים. וכמובן ש'שיר הרעות' היה חלק מכל הופעה אז.

"במלחמה הוא כבר הפך כל כך קדוש, שכל הזמן גידי גוב ואני, שהיינו עומדים אחד ליד השני על הבמה, היינו מנסים לא לצחוק כששרנו אותו.

"פעם הופענו בפני עובדי מע"צ, בסוף של יום שהיו לנו בו ארבע הופעות, ונכנסנו להתקף צחוק מטורף. ישבו מולנו איזה 40 עובדי מע"צ לבושים בפיג'מות. הם אכלו ארוחת ערב, היו מתים מעייפות ורק רצו כבר ללכת לישון. ואנחנו עומדים מולם ושרים בשיא הרצינות 'ונזכור את כולם'.

"פעם נכנסנו להתקף צחוק מטורף. ישבו מולנו איזה 40 עובדי מע"צ לבושים בפיג'מות. הם אכלו ארוחת ערב, היו מתים מעייפות ורק רצו כבר ללכת לישון. ואנחנו עומדים מולם ושרים בשיא הרצינות 'ונזכור את כולם'"

"זה היה מחזה כל כך מטורף, כל כך סוריאליסטי, שפרצנו בצחוק באמצע השיר ולא הצלחנו לחזור לבמה אחרי זה. הכובד של השיר מול הפיג'מות וברקע המלחמה. זו הייתה סיטואציה כל כך גרוטסקית. כל כך ישראלית".

* * *

מחר: "כשאלהים אמר בפעם הראשונה" (נתן זך, 1960)

עוד 1,292 מילים ו-1 תגובות
סגירה