לא צריך להיות מבין גדול בטניס כדי להתפעם מהיכולת של סימונה שומסקי, ילדה בת תשע בסך הכול. שומסקי נעה בזריזות מדהימה, מפליאה בחבטות כף יד וגב יד והכדורים שהיא מעיפה בדיוק רב מאיימים בעוצמתם על מי שעומד מולה במגרש במרכז הטניס בירושלים.
אתה יכול להסתכל עליה זמן רב, ולא להסיט מבט. זו הסיבה שהמאמן שלה, יוסי (ז'וז'ו) ליזמי, לוקח אותה תמיד למגרש צדדי. כאשר התאמנה במגרשים המרכזיים האנשים היו נעמדים, מצלמים באייפונים ומוציאים אותה מריכוז. אחרי קרוב ל-40 שנות אימון, ליזמי יודע שיש לו תחת הידיים את מריה שראפובה הישראלית, והוא לא רוצה הפרעות. רק שייתנו לו לעבוד בשקט.
לאימונים של שומסקי מגיעים בני המשפחה שלה, לפעמים בהרכב מלא. האב החורג, איגור, 44, עיוור במאה אחוז, מעודד את סימונה בהתלהבות אחרי כל כדור אותו הוא שומע חובט בקרקע. איגור לא נעדר מהאימונים גם בתחילת אוגוסט, יומיים אחרי שעבר ברית מילה מאוחרת.
האמא, דריה, 35, החזיקה אז בידיה תינוק בן שבוע שעוד לא היה לו שם. היום הוא בן חודש. מדי פעם, באמצע האימון, היא מניקה אותו ביציע הבטון. עם שני ההורים מגיעים לעתים שמונת הילדים, שלושה מהם משותפים לאיגור ודריה. את האוויר מפלחות הצעקות של המאמן והחבטות של סימונה. כך מדי יום, כל יום, עד הרולאן גרוס.
סימונה היא הכוכבת, אבל גם המנהיגה המשפחתית. החיים נעים סביבה וסביב האימונים שלה, לפעמים שלוש פעמים ביום, החל משבע בבוקר. אחרי האימון היא מובילה בידה הקטנה את איגור העיוור, האם גוררת את עגלת התינוק והשיירה המשפחתית חוזרת לדירת שלושה חדרים של עמידר ברחוב המרגלית בגילה.
בדרך החוצה סימונה הופכת גם למתורגמנית של הוריה, שעדיין מתקשים בעברית. על האירוע מנצח ביד רמה ליזמי, שגם מחזיק את המשפחה המקסימה הזו, ודואג לכל צרכיה. "ג'ורג'יו הוא הכל בשבילנו", אומרת האם דריה. ג'ורג'יו זה השם שהם אימצו לז'וז'ו ליזמי.
גבי בן הרוש מלמעלה
ליזמי, 62, יודע היטב מה זה בית עני וצפוף. הוא גם יודע איך הספורט מציל לך את החיים. הוא נולד בקטמון ט'. החיים שלו הסתובבו סביב הפשע. קטמון של שנות ה-70 וה-80 המוקדמות הייתה מוקד אלים במיוחד ושמה יצא לשמצה בכל הארץ. כנופיות של עבריינים נלחמו זו בזו ועם המשטרה.
דמויות מיתולוגיות בימים ההם גרו בבלוק שלו, גבי בן הרוש מלמעלה, והאחים יוסי וסם מלכה בדירה מתחתיו. במהלך השנים הללו לא כולם שרדו. ליזמי מונה קרוב ל-12 איש, כולם צעירים, שנרצחו באותם ימים בתוך המלחמות הללו. "אם נכנסת למעגל הזה ואתה לא חכם כמו גבי בן הרוש, לא היה לך הרבה סיכוי להישאר בחיים", אומר ליזמי.
ליזמי גר בבית עם ההורים, הסבתא ועוד שבעה אחים ואחיות. גם הוא הסתבך ונעצר כמה פעמים, בעיקר אחרי קטטות רחוב. הוא לא הצליח ללמוד וברח מבתי הספר. בגיל 12 הוא כבר היה במוסד סגור, אבל גם משם הוא ברח, ישן במכוניות, נתפס בידי המשטרה, הוחזר וברח שוב. גם במוסד הוא פגש בכמה נערים, שהפכו לימים דמויות מוכרות בעולם הפשע. היו כאלה שנרצחו בכלא.
בגיל 12 הוא כבר היה במוסד סגור, אבל גם משם הוא ברח, ישן במכוניות, נתפס, הוחזר וברח שוב. גם במוסד הוא פגש בכמה נערים, שהפכו לימים דמויות מוכרות בעולם הפשע. היו כאלה שנרצחו בכלא
אחרי המוסד הסגור הכניסו את ליזמי לבית הספר המקצועי מפתן בממילא. ליזמי היה בנגריה. במסגריה למד יונה אברושמי, שרצח אחרי 15 שנה את פעיל "שלום עכשיו" אמיל גרינצוייג. אחרי שנתיים ליזמי עזב גם שם והתחיל לעבוד בעירייה בשליחויות. יעקב גיל, לימים חבר כנסת במפלגת העבודה ומנהל מחלקת התרבות, נוער וספורט בעירייה לקח אותו ביד ללשכת הגיוס.
בצבא הוא היה מחסנאי בבה"ד 6. במלחמת לבנון הראשונה היה הנהג של אל"מ אברהם חידו, איש הקשר מול צבא דרום לבנון. חידו נהרג בקרב עם מחבלים בגשר ערב סלים בלבנון אחרי שליזמי השתחרר.
הוא חזר לדירה הקטנה בקטמון ולא מצא את מקומו. יצא מדי בוקר מהבית והתחיל לרוץ, בעצם לברוח, בהתחלה ללא כיוון מוגדר. "התחלתי לרוץ סתם, קילומטר ועוד קילומטר. רץ, רץ ולא מתעייף. הגעתי ל-180 ק"מ בשבוע", מספר ליזמי. "פעמיים בשבוע הייתי רץ מהבית לבית שמש. מגיע לתחנה מרכזית שם. הייתי עולה על אוטובוס לירושלים וחוזר הביתה".
המהירות, היכולת והסיבולת בריצה למרחקים לא נעלמה מאנשי הספורט בירושלים, שהכירו את ליזמי בנסיבות אחרות. שייקה הררי, מאמן אתלטיקה, החליט להפוך אותו לרץ מקצועי והזמין אותו להתאמן באס"א ירושלים.
באותם ימים גם אני פגשתי את ליזמי בפעם הראשונה. הלכתי לראיין אותו מטעם העיתון "חדשות הספורט". ליזמי שומר היטב את הכתבה המצהיבה ההיא, גם אחרי 40 שנה.
"אני רץ כמו משוגע מסביב לאצטדיון האוניברסיטה", סיפר לי אז. "המאמנת דבי מרכוס בנתה לי תוכנית ריצה, עם עצירות קצרות, עם הפוגות. היא הכניסה לי את הספורט לדם. היום אני לא יכול לראות סיגריה. אני מדריך ספורט ואנשים שמכירים אותו שואלים 'ז'וז'ו, תגיד מה קורה איתך?"
לאמן את איווט
בקיץ 1980 חנך ראש העיר טדי קולק את מרכז הטניס בירושלים, שגובל בשכונת קטמון. ליזמי הסתובב גם שם והכיר את האנשים. דני פריימן, מנהל המרכז, הציע לו משרה כשומר. צעירים מקטמון נהגו להיכנס לחדרי השירותים, להסתגר שם ולעשן סמים. ליזמי התבקש לסלק אותם. "חבר'ה, לכו, זה לא מתאים כאן", אמר להם, והם עשו לו כבוד והלכו.
במרכז הוא גם התחבר לטניס. "לקחתי מחבט, כדורים, והרבצתי בקיר, כמו בסקווש. בסוף גיליתי שיש לי כישרון גם בזה". בינתיים הספיק לעבוד קורס בריאות וכושר במכון וינגייט והפך למאמן ילדים במרכז.
הוא נחשב למאמן קשוח ומשקיען במיוחד. שורה של אלופי ישראל עברו תחת ידיו במרכז, ביניהם טל הראל, אנדי רם, רפי צדקיהו ואחרים. איגוד הטניס צירף את ליזמי לצוות המאמנים של נבחרות הטניס והוא טס איתן לטורנירים ותחרויות בכל העולם.
במשך שנים רבות היה ליזמי מאמן טניס עצמאי. אימן את כולם בכל הארץ. אביגדור ליברמן היה חניך שלו ("יש לו חבטות טובות ומיקום טוב"). גם לכלא ניצן הגיע פעם כדי ללמד טניס. ליזמי הניח רשת ארוכה בחצר הכלא, חילק מחבטים, מינה שני שופטים והחל לאמן את הכלואים, ביניהם גם אסירי עולם.
האימונים הופסקו אחרי זמן קצר מסיבה פשוטה: האסירים העיפו, כאילו בטעות, את הכדורים מחוץ לחומות. משם הם היו חוזרים אליהם, הפעם עם כמות נכבדה של סמים בתוך כל כדור שנחתך במהירות ונתפר מחדש.
לפני חמש שנים חזר ליזמי למרכז הטניס, והקים פרויקט בלי שם או תואר. ליזמי מסתובב בשכונות המצוקה, בעיקר סביב הבית שלו בקטמון, אוסף ילדים שהיה פעם כמוהם, ומביא אותם למרכז הטניס. "ילדים בגיל תשע, שותים בירה, מעשנים סיגריות, אתה לא מאמין", הוא מספר. ליזמי קונה להם בגדי טניס ונעליים, מביא את הציוד ומלמד אותם לשחק.
כך הגיעה למגרש גם סימונה המדהימה, והפכה לפרויקט אישי של ליזמי. ודווקא הוא, שסירב לקבל על עצמו עול ומשמעת בילדותו, כופה עכשיו על סימונה משטר אימונים נוקשה ומוקפד. "אצלי אין חוכמות", הוא אומר.
בעצתו של טניסאי העבר, עמוס מנסדורף, ליזמי מחביא בינתיים את סימונה. "אני מאמן אותה בצורה יסודית, מכין אותה לתחרויות. כשהיא תגיע לתחרות הראשונה אנשים ישתגעו, ישפשפו את העיניים. אחרי 40 שנה אני יודע מי אלוף ומי לא".
"אני מאמן אותה בצורה יסודית, מכין אותה לתחרויות. כשהיא תגיע לתחרות הראשונה אנשים ישתגעו, ישפשפו את העיניים. אחרי 40 שנה אני יודע מי אלוף ומי לא"
סימונה שומסקי מקבלת בינתיים בשמחה את כל הדרישות. בשבע בבוקר היא כבר במגרש הטניס עם ליזמי והאם דריה. דריה הגיעה לארץ ממולדובה כעובדת זרה, טיפלה בילדים, שבה למולדתה וחזרה לכאן. לאימון הערב יצטרף גם איגור העיוור, שיגיע למרכז הטניס אחרי יום עבודה במפעל מוגן בגבעת שאול, שם הוא משמש כמברגן.
איגור שומסקי נולד בעיר טולון בסיביר, שם צונחות המעלות בחורף ל-50 מתחת לאפס. הוא הגיע לארץ ב-2005. את דריה הוא הכיר בפארק בקטמון לפני שמונה שנים. השניים התאהבו, נישאו, ויש להם שתי בנות ואת התינוק בן החודש. כמה ימים לפני טקס הברית של בנו עבר איגור ברית מילה בעצמו והוסיף לשמו את השם יצחק.
מה שחשוב זה השכל
סימונה לא נחה לרגע וגם ליזמי לא מפסיק לצעוק ולעודד. הטניסאית הזו חזקה ומהירה למרות הגיל והגוף הצנום. "בטניס אני דווקא נרגעת", היא אומרת. "צריך רגש, הרבה שמחה וגם רצינות. אם אתה לא רציני אתה משחק לא טוב. אתה עוצר את המחבט, רץ לא נכון, הראש שלך לא במקום ואתה לא מרוכז ועושה טעויות".
"בטניס אני דווקא נרגעת. צריך רגש, הרבה שמחה וגם רצינות. אם אתה לא רציני אתה משחק לא טוב. אתה עוצר את המחבט, רץ לא נכון, הראש שלך לא במקום ואתה לא מרוכז ועושה טעויות"
את מודל החיקוי שלה, מריה שראפובה, היא אוהבת בגלל שהייתה חדורת מטרה. "היא לא צעקה 'יש!' אחרי כל משחקון. רק המשיכה הלאה, עד הניצחון".
ליזמי אומר שסוד ההצלחה במשחק הוא אכן היכולת המנטלית, והיא חשובה יותר מהכישרון. ימים ולילות שלמים הוא צופה בתחרויות טניס מכל העולם, אבל אחת זכורה לו במיוחד והיא משקפת את פילוסופיית המשחק שלו.
זה קרה בגמר ווימבלדון ביולי 2019. שני הטניסאים הטובים בעולם, רוג'ר פדרר ונובאק ג'וקוביץ', התחרו על הגביע היוקרתי. המשחק נמשך חמש שעות, והיה הגמר הכי ארוך בתולדות המשחקים בווימבלדון.
"טניס זה לא כישרון, כוח או סיבולת, זה בעיקר משחק מוחות", ליזמי מנתח. "לפדרר היו שלוש נקודות שבירה בסיום. ג'וקוביץ' התנהג כרגיל, כאילו כלום, כאילו הוא מוביל. הוא לא הראה שום חולשה. הוא שידר לפדרר שהוא שולט במשחק. בסוף הוא ניצח. וזה גם מה שאני משדר לסימונה. מה שחשוב בטניס זה השכל, לא החבטות".
סימונה עצמה התחילה החודש את הלימודים בכיתה ד' בבית הספר גילה א' סביבה וחברה. היא ההשקעה הגדולה של המשפחה שלה, שחיה בקושי רב, נשענת על ליזמי והתרומות שהוא מגייס, ומוצאת בינתיים מפלט באוויר הפתוח של מגרשי הטניס.
סימונה היא ההשקעה הגדולה של המשפחה שלה, שחיה בקושי רב, נשענת על ליזמי והתרומות שהוא מגייס, ומוצאת בינתיים מפלט באוויר הפתוח של מגרשי הטניס
זה אולי ייקח זמן, אבל יש סיכוי לא רע שכולם ידעו בשנים הקרובות מי זו סימונה שומסקי, שרוצה להיות השחקנית הכי טובה במדינה. ואחר כך: העולם.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
מר ירושלמי שלום
אני מקיר אותך מתחום הפוליטיקה אבל שמחתי לראות שאתה מבין גם בטניס . אני גם טניסאי חובב ונהניתי מאוד מהמאמר שלך. אני כל הזמן מנהל וויכוחים עם חברים על כך שמשקיעים המון כסף על כדורגל לריק. אני מקוה שהממשלה תשנה מדיניות
משה אריאלי