גם השנה לא ברור איך תיראה העצרת (או העצרות) לכבוד יום השנה לרצח יצחק רבין. שורות אלה נכתבות לפני מוצ"ש. הויכוחים עליה נמשכים 26 שנים. הדבר הטוב ביותר לעשות הוא לקבור סופית את הדיון "האם העצרת השנתית צריך להיות פוליטית או לא". הרצח היה פוליטי וכל עצרת לזכרו תהיה פוליטית. השאלה אם היא תהיה מחנאית או מפלגתית, או לא. גם אירוע על-מפלגתי יהיה בהכרח פוליטי.

יש לקבור סופית את הדיון "האם העצרת השנתית צריך להיות פוליטית או לא". הרצח היה פוליטי וכל עצרת לזכרו תהיה פוליטית. השאלה אם היא תהיה מחנאית או מפלגתית

אני ממליץ בחום לכולם לצפות בפרק המופתי בסדרה "נקודת מפנה", שהנחו אפרת שפירא רוזנברג וישי שריד. הפרק עוסק בגלגוליה השונים של העצרת השנתית לזכר הרצח המתקיימת בכיכר רבין בתל אביב, בתפיסות המתנגשות (ערב גיבוש של המחנה או "צו פיוס"?), בשלל הגופים השונים שארגנו אותו (על פניו נראה שארגון העצרת הוא דווקא תפוח אדמה לוהט שמועבר מיד ליד, ולא פרס יוקרתי שהכל רוצים בו), והיחס של מחנה הימין הדתי לעצרת, מהזווית של העוסקים בחינוך. הכנות המפתיעה של הדוברים הימניים-דתיים ראויה לשבח, אגב.

אני רוצה לדבר על משהו אחר: רצח רבין, למעשה, מוכחש. הוא תמיד היה מוכחש. אני לא מדבר על תיאוריות הקשר ("קונספירציות"), גם לא על ההיפוך הלוגי-תעמולתי שהימין המפלגתי עשה כבר במהלך השבעה למותו – משהו בנוסח "אוי אוי אוי כל הימין מואשם ונרדף, תכף השמאל ירצח את כולנו".

האטרקטיביות של הטיעון הזה ירדה מאז השלטון הימני הארוך, והעובדה שלסיעות המוגדרות "ימין" יש מעל 70 מנדטים בכנסת. תיאוריות הקונספירציה פורחות בערוגות שלמעשה שמחו ושמחות על הרצח.

אני מדבר על כך שישראל כחברה לא התמודדה מעולם עם העובדה שאירע בה רצח פוליטי, ועוד של ראש ממשלה מכהן. היו ניסיונות להתמודד, בשנים הראשונות, אבל הם נחנקו מכמה כיוונים:

1. האירועים הממלכתיים שניסו לאיין את הפוליטיות.
2. הנרטיב השקרי של "אנחנו המסכנים" שטופח בחוגי הימין מייד, אבל מייד אחרי הרצח.
3. חוסר היכולת של הממסדים השמאליים להתמודד, מה שבסופו של דבר חלחל למטה לציבור שלהם, לפחות חלקית.

ישראל כחברה לא התמודדה מעולם עם העובדה שאירע בה רצח פוליטי, ועוד של ראש ממשלה מכהן. היו ניסיונות להתמודד, בשנים הראשונות, אבל הם נחנקו מכמה כיוונים

משך שנים רבות נשמעו תלונות, בעיקר מימין, שהעצרות "פוליטיות מדי" וכי הן מדירות ציבורים רחבים. אין טעם להכחיש: בשלושת ימי השנה הראשונים (עד 1998), ימי הזיכרון לרצח היו מפגן כוח שנתי של השמאל. זה היה בסדר גמור. אירוע פוליטי לזכר דמות פוליטית והתנקשות פוליטית. לגיטימי היה לקיים גם אירועים שונים, שהם על-מפלגתיים, ואף משותפים במוצהר לימנים ושמאלנים, אבל כן, המפגן הזה היה מתבקש ונכון. האופי המחנאי של האירועים האלה היה מתבקש.

אירועי הזיכרון הממלכתיים – בשונה מהעצרות בכיכר, היו בעיקר נפוחים מפומפוזיות. השמאל התנכר להם בצדק, הימין זיהה בצדק שה"ממלכתיות" הזאת מזוייפת. הנורמות מחייבות אירועים ממלכתיים, אבל לי אין מה להגיד עליהם. זה אולי הטריטוריה של המרכז הרדיקלי. אבל היתה גם אינפלציה של הנצחה.

רבין הונצח בשמות רחובות ומוסדות במידה שלא מעידה (לדעתי) על כבוד או על הכאב הגדול על הרצח; גם לא על "פולחן אישיות" (הטענה האחרונה הוטחה פעמים רבות, מימין; נמצאו גם השרלטנים שמצאו קווי דימיון לפולחן לנין או סטאלין. נו באמת). זה היה סימפטום של פניקה: אנחנו לא יודעים מה לעשות עם הדבר הזה בכלל. זה גדול עלינו.

מה עושים? קוראים על שם הנרצח כמה שיותר דברים ובמהירות מסחררת (בהשוואה לקצב בו הונצחו אישים אחרים, כולל ראשי ממשלה). לא שמתי לב להבדל בין ממשלות שהתחלפו בתחום הזה.

שינוי שמה של הכיכר לכיכר רבין באופן מיידי היה מתבקש, ואולי גם היתה הצדקה לשינוי שמו של המחנה הצבאי בתל אביב. עם כל השאר – היה אפשר לחכות.

היתה גם אינפלציית הנצחה. רבין הונצח בשמות רחובות ומוסדות במידה שלא מעידה על כבוד או על הכאב. זה היה סימפטום של פניקה: אנחנו לא יודעים מה לעשות עם זה, אז קוראים על שם הנרצח כמה שיותר דברים

הפרשנות שלי אומרת שטשטוש הרצח עד כדי התכחשות לו – לא חדש, ולא בא רק מימין. אמנם הנרטיב של רדיפת ימין אחרי הרצח – שקרי לחלוטין מהרגע הראשון. גם הנרטיב על רדיפת דתיים בעקבות הרצח. לא ציד כיפות ולא נעליים. אבל אני לא מאשים את כל הימין ברצח ובהסתה.

לרצח רבין קדמה הסתה חמורה מאוד בקרב הימין, לא של הימין. אלא מאי? מי שלא הסיתו, לא העזו לעצור את הסחף בזמן אמת, ויותר מזה – לא העזו לפתוח את הפה אחרי הרצח.

שתי המטרות: עצירת הסכמי השלום והנסיגות (שהן תנאי הכרחי), והחלפת הממשלה – היו מעל הכל; משהושג יעד ההגעה לשלטון, השמירה עליו הפכה לחזות הכל, כפי שמגלם הליכוד היום, בפאזה הביביסטית שלו. המטרות האלה עמדו מעל כל שיקול מוסרי, אפילו מעל שיקולים פוליטיים ארוכי טווח כמו "איזו מדינה תהיה פה תחת שלטון הימין".

אבל אותי מעניין יותר השמאל. כיצד קרה שהמחנה הפך שותף להכחשה? בקרב השמאל הציוני, בעיקר, פשוט מפחדים להודות שזה קרה להם (אולי מפני שזו הודאה בחולשה מצד מי שחיו בתודעת "אנחנו הקמנו את המדינה"), וחוששים משסע עמוק מדי עם הימין. אבל השסע קיים ומעמיק, והימין מנצל את הפחד משסע.

השמאל הציוני מצידו, ממשיך להתקפל בתקווה שיזכה באישור, בתעודת כשרות ימנית. חלק ממנו עבר ל"מרכז" המעורפל כבר עם הקמת "קדימה" ב-2006, ואז בשידור חוזר ל"יש עתיד". ואז באה "כחול לבן" בגירסת 2019, וכולנו יודעים איך זה נגמר. התכחשות כמעט מוחלטת לעמדות אידיאולוגיות.

אבל אותי מעניין יותר השמאל. כיצד קרה שהמחנה הפך שותף להכחשה? השמאל הציוני ממשיך להתקפל כדי לזכות תעודת כשרות ימנית. חלק עבר ל"מרכז" המעורפל. התכחשות כמעט מוחלטת לעמדות אידיאולוגיות

השמאל הרדיקלי, מצידו, פשוט הוכה בהלם. רבין, רמטכ"ל מלחמת ששת הימים ושר הביטחון של האינתיפאדה הראשונה, החשדן כלפי הערבים, "מר ביטחון" – לא רק שעשה מהלך שלום (בעייתי ומלא חורים) והכיר באש"ף – אלא גם נרצח על השלום. לא נפצע, לא הסתכן – נרצח בפועל. החוגים לא היו מסוגלים להתמודד עם העובדה הזאת.

הרחוב הערבי, שהשמאל הרדילי פועל בו, זוכר את רבין בצורה מאוד קונקרטית, בלי תסביכים, בזכות הניסיון חסר התקדים לשנות את מצב האפלייה הקבוע של הפלסטינים אזרחי ישראל.

אבל לתחושתי, הממסד של השמאל הרדיקלי פשוט התקשה לבלוע את הפרדוקס הזה: מי שנחשב לסמן הימני של המחנה – עשה לפחות חלק ממה שהם הטיפו לו עשרות שנים: פתח במשא ומתן עם אש"ף והכיר בו ובפלסטינים, עשה כברת דרך – ונרצח על סדר היום הפוליטי הזה.

אני אומר "המחנה", כי בהרבה מובנים השמאל הרדיקלי והשמאל הציוני ואפילו המרכז (בהצלחה לכולנו להבין מה ההגדרה) משתייכים לאותו מחנה, גם אם זה לא מוצא חן בעיניהם והם מקפידים להתנכר זה לזה לעתים מזומנות.

איני מאשים את חוגי השמאל הרדיקלי בהתנכרות יזומה ומכוונת לרבין ולהתנקשות. אבל אחרי כמה שנים, עשר למשל, היה מקום להתבגר ולהחליט על משהו, על התייחסות משלהם – לאירוע הרצח ולדמות עצמה. משהו שמבטא גם את האמביוולנטיות וגם את ההכרה בכברת הדרך שהאיש עשה ובקורבן שהקריב.

לתחושתי, ממסד השמאל הרדיקלי התקשה לבלוע את הפרדוקס: מי שנחשב לסמן הימני של המחנה – עשה מה שהם הטיפו לו עשרות שנים: פתח במו"מ עם אש"ף והכיר בו ובפלסטינים

אם אחרי כ-20 שנים היכולת לקיים את אירועי הזיכרון הרשמיים התערערה כמעט לאפס – זאת לא באמת הפתעה. וזה לא רק כי הרודן המודח, היושב ומתמרמר בגלות קיסריה, ממש לא רצה בקיומם (ומאז הדחתו גם מחרים אותם). יש לכך סיבות עמוקות שמתבשלות כבר 20 שנה. ישראל חוותה רצח פוליטי, והממסדים הפוליטיים שלה פשוט בורחים ממנו.

אז מה עושים? בתור התחלה, מפסיקים להיגרר אחרי מכונת התעמולה הביביסטית, מפסיקים להגיב בהצטדקות. אם הימין מטפח תודעה קורבנית של "אתם מאשימים את כולנו" – לא להיגרר. גם לא להתנצל על הדברים הלא-נכונים.

שנית, להתווכח, אבל מעמדה בטוחה בעצמנו. שוב: כשהימין צועק "אה כולכם ככה וככה" – להשתחרר מההתניות הפבלוביות: בצד הרדיקלי, להניח קצת לחותמות הכשרות "מי מספיק שמאלי ומי לא". בצד הציוני, שהוא הצד החזק ולכן יש לו יותר אחריות – להפסיק להתנער בבהלה כזאת מהשמאל הלא-ציוני; לא רק כי זה נכון מוסרית, אלא מפני שזה משדר "אני מרגיש אשם על העמדה הפוליטית שלי".

בהקשר של ארגון העצרות, היו פעמים שראשי "העבודה" כבר פחדו להיות מזוהים עם מרצ. זה היה מגוחך. לא כאן המקום להרחיב אבל במרחב הפוליטי שבין מפלגת העבודה ועד התנועות הקומוניסטיות לדורותיהן – תמיד היה דיאלוג והפריה הדדית, אפילו בתקופות האיומות ביותר.

הימין שמחוץ לקואליציה – לא מבדיל למעשה בין העבודה לבין מרצ, לפעמים לא גם לא ביניהן לבין חד"ש; וכמובן שהחוגים הפשיסטיים המובהקים לא מבדילים בינן לבין בל"ד. די להתנצל.

היום, כמובן, המצב הסתבך עוד יותר – השמאל והמרכז הציוניים נמצאים בממשלה עם חלק לא קטן מהימין (ומחאת בלפור חיברה קצוות רחוקים אפילו יותר). לקואליציה יש מערכת יחסים מורכבת ומוכחשת עם הרשימה המשותפת. לרשימה המשותפת יש מערכת יחסים מסובכת ומוכחשת עם הממשלה. את הפלונטר הזה חייבים לפתור.

אם אחרי כ-20 שנים היכולת לקיים את אירועי הזיכרון הרשמיים התערערה כך – יש לכך סיבות עמוקות שמתבשלות 20 שנה. ישראל חוותה רצח פוליטי, והממסדים הפוליטיים שלה פשוט בורחים ממנו

אבל אפשר לקרוא למחנה שכולל את סיעות הקואליציה ואת המשותפת – וזה גם המחנה שמסוגל לציין את רצח רבין בעצרת משותפת – בשם מאוד פשוט: המחנה הדמוקרטי. זה המכנה המשותף. גם במליאת הכנסת, גם על הבמה בכיכר רבין.

המחנה הדמוקרטי.

נדב אלגזי עוקב אחרי הימין החדש זה כמה שנים, מאז שהיה קשור לחוגים הניאו-שמרניים או פעל בתוכם, וראה את המהפך המבעית לימין הפופוליסטי החדש. את ניצול הפרצות בחוק ובשיח הפוליטי-תרבותי. שואף להעלות את המודעות בציבור הדמוקרטי הרחב לסכנה, ולחשוף את דרכי הפעולה של החוגים הללו שפעלו לגמרי מתחת לרדאר שנים ארוכות.

עניין שער שכם התעורר מחדש, והפעם בלי סיבה מיידית נראית לעין, ונראה שאנו עומדים לפני בעיה כרונית שתלווה את העיר לפרק זמן נוסף.

יש לשים לב שמול דגל ישראל שהונף במצעדי הדגלים, הצעירים הערבים לא מניפים שום דגל, לא של אשף ולא של חמאס. כאילו הם רוצים להעביר שזה מאבק שלהם, כצעירים ירושלמים, ולא מאבק לאומי או דתי או מנוהל בידי גורמים אינטרסנטים כאלה או אחרים.

מול דגל ישראל שהונף במצעדי הדגלים, הצעירים הערבים לא מניפים דגל, לא של אשף ולא של חמאס. כאילו רוצים להעביר שזה מאבק שלהם, כצעירים ירושלמים, ולא מאבק לאומי, דתי או מנוהל ע"י גורמים אינטרסנטים

אז מה רוצים הצעירים הערבים? משיחות במזרח ירושלים מצטיירת התמונה הבאה: ראשית כל הם רוצים לשמור על המדרגות שמשמשות להם כספסלים, מהן הם חוששים שעומדים לסלק אותם בגלל תוכניות של ייהוד הסביבה.

אסור לשבת כאן, תעופו מכאן ערבים, ליד שער שכם. pic.twitter.com/dIQtPq7zVd

— Asslan Khalil ???? (@KhalilAsslan) October 19, 2021

זה התחיל עם המגנומטרים, שלפי תפיסתם עמדו לנגוס בסביבה הערבית האותנטית, נמשך ברמדאן, כאשר המשטרה סגרה את המקום כדי למנוע חיכוך עם היהודים שהולכים לכותל, וכעת ללא טריגר מיידי, מה שמביא אותנו לחשוב כי יש סיבות יותר קבועות ומהותיות מאשר סכסוך על עניין מסויים.

ומה הסיבות הקבועות יכולות להיות? משיחות במזרח העיר מתברר כי עיקר הדבר הוא ש"היהודים" – הם מעדיפים לנסח את הבעיה שלהם לא כנוגעת "בישראל" או ב"ישראלים" אלא ב"יהודים" או ב"מתנחלים" – כבר לקחו להם את שער יפו ואת שער האשפות, ומה שנשאר להם זה שער שכם, ושער הפרחים הצמוד אליו. שער שכם הוא המעוז האחרון שעליו הם לא יוותרו.

הבעיה היא שכעת הדברים כבר עוברים מן הבעיה הקונקרטית של הספסלים לבעיות יסוד של צביון העיר בכלל. הם יודעים לספר על תוכניות של "המתנחלים" לקנות את שרשרת בתי המלון הערביים שמול לשער יפו, כדי לשנות את הסביבה כולה מערבית ליהודית.

עיתונים פלסטינים 20.10| אלקודס- תוכנית ישראלית להכפלת מספר המתנחלים והרחבת ההתנחלויות בבקעה; אלאיאם- עשרות נפגעים ועצורים ברחבת שער שכם בירושלים; אלחיאת אלג'דידה- הנשיא מדגיש את הצורך ללחוץ על ישראל לקיום בחירות בירושלים; פלסטין- 17 נפגעים בתקיפת הכיבוש בירושלים pic.twitter.com/pf3tDUWoR2

— Yasser Okbi (@OkbiYasser) October 20, 2021

מכאן הדברים מתגלגלים למה שקורה במסגד אל-אקצא. כפי שיש תוכניות, לדבריהם, לקחת מהם את שער יפו, כך יש תוכניות לקחת מן המוסלמים את מסגד אל-אקצא. לדבריהם, היהודים מתפללים עם או בלי החלטות בתי משפט, וזה רק צעד ראשון בדרך להפוך גם את רחבת המסגדים לאתר בעל ציביון יהודי. מן הבחינה הזאת, ההגנה על שער שכם היא גם הגנה על מסגד אל-אקצא.

עבור צעירי מזרח ירושלים, חסימת המדרגות בשער שכם היא סמל להשפלה https://t.co/zfO5B3o0IW pic.twitter.com/1irAqUDpOZ

— Haaretz הארץ (@Haaretz) April 19, 2021

כעת, גם מתעוררת ההשוואה לחברון – מערת המכפלה כבר חולקה, רחוב שוהדא, הרחוב הראשי של חברון, נלקח, והם חוששים שאלה הם התוכניות לגבי רחוב הגיא שהוא הרחוב הראשי של העיר העתיקה הנמשך משער שכם למסגד אל-אקצא.

יש סכנה כי מסכסוך על ספסלים תתפתח בעיה גדולה יותר של הגנה על מסגד אל-אקצא, ועל העיר העתיקה בכלל.

שער שכם???? pic.twitter.com/EuvwSYiZvV

— Real News IL (@RealNewsIL) October 19, 2021

אז מה עושים? קודם כל לדעת מה מניע את הצעירים, ולפעול כל עוד הבעיה היא הגנה על מקומם הצנוע ממה שנשאר להם – על פי הבנתם – בירושלים.

מכאן הדברים מתגלגלים למה שקורה במסגד אל-אקצא. כפי שיש תוכניות, לדבריהם, לקחת מהם את שער יפו, כך יש תוכניות לקחת מן המוסלמים את מסגד אל-אקצא

כל זאת בלי לעשות הנחה למתפרעים או למי שמציק ליהודים עוברי האורח. כל מתפרע ייעצר בלי חוכמות. אבל רק מקל לא יעזור. הייתי עושה מעשים שירגיעו את חשדותיהם לגבי הכוונה לקחת מהם את המקום, ומכיוון שהכיסאות יוצרים אמפיתיאטרון המתאים להצגות רחוב—הייתי הופך את המקום לאתר של תרבות ערבית בפיקוח עיריית ירושלים. יש בכך לא רק לשכך חששות לגבי אופי המקום אלא רק לגייס את המרץ של הצעירים מלהציק לעוברי אורח בעלי חזות יהודית לערוצים חיוביים.

פנחס ענברי הוא חוקר בכיר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה לענייני המזרח התיכון ועיתונאי. הוא גם סופר ותסריטאי. ספרי העיון שחיבר עוסקים בבעיה הפלסטינית, והרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האיסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.