בעוד כשבועיים ימלאו 20 שנה לאסון האווירי האזרחי הקשה ביותר בתולדות מדינת ישראל – התרסקות מטוס סיביריה איירליינס בדרכו מישראל לרוסיה.
ב-4 באוקטובר 2001, ב-10:00 בבוקר שעון ישראל, המריא מטוס מדגם טופולב 154 בטיסה 1812 של סיביריה איירליינס (כיום S7 איירליינס) מנתב"ג וטס מעל הים השחור בדרכו לנובוסיבירסק שבסיביר, רוסיה. בטיסה נמצאו 12 אנשי צוות ו-66 נוסעים, מהם 51 ישראלים. רוב הנוסעים היו עולים שטסו לבקר את קרוביהם ברוסיה ותיירים מרוסיה שביקרו את קרוביהם בארץ.
שעתיים ו-45 דקות לאחר מכן, ב-13:45 שעון מוסקבה, בזמן שהמטוס נמצא מעל הים, שיגר הצבא האוקראיני בטעות טיל נ"מ מסוג SA5 שפגע במטוס. המטוס נחצה לשניים והתרסק. שרידיו נפלו למים יחד עם גופות הנוסעים.
כל הנוסעים ואנשי הצוות נהרגו.
אני הולך להיפרד
לנה יאקופוב עלתה לישראל ב-1998 מהעיר קראסנויארסק שבסיביר. באוקטובר 2001 עבדה כמדריכת נוער ומשפחות במרכז קליטה בנוף הגליל. הוריה ואחיה הצעיר נשארו ברוסיה. סבתה ודודתה מצד אביה וחלק מקרובי משפחתה עלו לישראל. כמה חודשים לפני האסון, חשה געגועים להוריה, התקשרה אליהם וביקשה שיבואו לבקרה בישראל.
"היה לי קשה בארץ, גם בגלל חבלי הקליטה וגם בגלל האינתיפאדה", היא מספרת, "זאת היתה תקופה שהיית יוצא מהבית ולא בטוח לגמרי שתחזור. הייתי אחראית על קבוצה גדולה של חניכים, וכל הזמן קרו דברים שגרמו לי לדאוג להם.
"כשהיה את הפיגוע בדולפינריום בתל אביב החניכים היו בחופשה, חששנו להם והיינו צריכים לאתר את כולם ולוודא שהם בסדר. התקשרתי להורים שלי, ואמרתי להם, קשה לי, שאחד מכם יבוא בבקשה להיות אתי. אבא שלי החליט לבוא.
"היה צריך אז ויזה לארץ, הוויזה של אבא התעכבה והביקור שלו נדחה. אנשים אמרו לו, אל תיסע, מסוכן בישראל עכשיו, אבל הוא התעקש להגיע. הוא הגיע בספטמבר לביקור ארוך ואינטנסיבי. סיפרתי לו על המצב והפחדים שלי, והוא אמר, 'תשמעי לנה, אנחנו לא יודעים איפה הגורל שלנו יתפוס אותנו. אנחנו לא יכולים לברוח מהגורל.
"אבא שלי עבד כמנהל של מכללה ברוסיה. הוא טס בחזרה לרוסיה ב-4 לאוקטובר למרות שהוא רצה להישאר אתי כאן עוד כמה זמן, כי המכללה עמדה לחגוג את יום השנה להקמתה ואת יום המורה והוא היה צריך להשתתף באירועים.
"סיפרתי לו על המצב בארץ ועל הפחדים שלי, והוא אמר, 'תשמעי לנה, אנחנו לא יודעים איפה הגורל שלנו יתפוס אותנו. אנחנו לא יכולים לברוח מהגורל'"
ביום שלפני הטיסה הוא אמר, 'אני הולך להיפרד', ונסע לבקר את הקרובים שלו בארץ, ואחר כך הלכנו לים, כי הוא אהב את הים ובעיר שלנו ברוסיה אין ים והוא אמר, 'אני רוצה לראות את הים עוד פעם אחת'.
"בלילה שלפני הטיסה ישנו אצל סבתא שלי שהיתה גרה בחיפה, והיו לי חלומות מפחידים, הזויים. בשדה התעופה, כשליוויתי את אבא לטיסה, הוא שאל אותי פתאום, 'לנה, מה יהיה איתך ועם אח שלך אם אני לא אחיה'? אמרתי לו, 'אבא, מה אתה מדבר שטויות, אתה רק בן 52'.
"נבהלתי ממה שהוא אמר וכנראה נראיתי חיוורת או משהו, ורציתי להצטלם אתו, והוא אמר, 'את לא נראית טוב, מה קרה לך?' ואז הוא התנצל על מה שאמר וחיבק אותי. כשהוא התקרב למטוס הלכתי מאחוריו, כי בכיתי ולא רציתי שהוא יראה אותי בוכה.
"בדרך חזרה משדה התעופה הביתה קפצתי לחברה בעפולה. לחברה שלי היתה טלוויזיה בדירה ולי לא, אז ביקשתי ממנה, שימי ערוץ 22 או משהו, אני רוצה לדעת מה קורה. אחרי חמש דקות, היה מבזק חדשות על הנפילה של המטוס. אמרו את מספר הטיסה וידעתי מיד שזאת הטיסה של אבא. התחלתי לצרוח כמו לא נורמלית.
"אחרי חמש דקות, היה מבזק חדשות על הנפילה של המטוס. אמרו את מספר הטיסה וידעתי מיד שזאת הטיסה של אבא. התחלתי לצרוח כמו לא נורמלית"
![שער "ידיעות אחרונות" יום אחרי התרסקות המטוס בטיסה 1812](https://static.zman.co.il/www/uploads/2021/09/tisat-hamavet.jpg "שער "ידיעות אחרונות" יום אחרי התרסקות המטוס בטיסה 1812 (צילום: ארכיון ידיעות אחרונות)")
"התקשרתי לדודה שלי, אחותו של אבא שלי שחיה עם סבתא בחיפה, ושאלתי אותה, איך מודיעים לסבתא ולאמא? סבתא היתה חולת לב, אז רק אחרי כמה ימים סיפרנו לה, אחרי שרופא הזריק לה זריקת הרגעה.
לאמא שלי ברוסיה לא היה טלפון סלולרי, והיא עבדה הרבה שעות והגיעה הביתה בשעות מאוחרות, אז לא היתה לי דרך להודיע לה. התקשרתי לדודה שחיה בסיביר וסיפרתי לה, והיא נסעה לאמא וסיפרה לה פנים מול פנים. אולי זה היה לי קל יותר מאשר להגיד לאמא בטלפון".
"בימים הראשונים לא ידעו שלא היו ניצולים, אז לא ידענו אם הוא חי או מת. אני זוכרת שדיברתי עם עיתונאית שאמרה לי משהו על 'אבא שלך זכרונו לברכה', ואני התחלתי לצרוח עליה, 'איך את יודעת? מה את הורגת אותו?' אני אדאג שאפטרו אותך!'. זה היה נורא מה שהיא עשתה, הכתבת המטומטמת הזאת, אבל היא צדקה, אף אחד לא שרד.
לנה התאוששה מהמשבר ושיקמה את חייה. היא עובדת כמנהלת שכר בחברת ביטוח, נשואה ומגדלת שני ילדים. "המשפט שאבא שלי אמר, 'אנחנו לא יודעים איפה הגורל שלנו יתפוס אותנו' נחרט לי בראש ומלווה אותי מאז כל החיים ונותן לי כוח להתמודד עם הכל", היא מספרת, "ככה, דרך הפרספקטיבה הצלולה והנוקבת הזאת שלו, אבא ממשיך תמיד לשמור עליי".
"לאמא שלי ברוסיה לא היה טלפון סלולרי, והיא עבדה הרבה שעות והגיעה הביתה בשעות מאוחרות, אז לא היתה לי דרך להודיע לה. התקשרתי לדודה שחיה בסיביר וסיפרתי לה, והיא נסעה לאמא וסיפרה לה"
חמק מתחת לרדאר
האירוע התרחש פחות מחודש אחרי פיגועי ה-11 בספטמבר, ולכן נחשד בהתחלה כפיגוע טרור. נשיא רוסיה אז והיום, ולדימיר פוטין, אמר "יש לבדוק אם מדובר בטרור", ובכירים בממשל הרוסי אמרו כי "ייתכן מאוד" שזה מה שקרה.
ואולם, כבר למחרת האירוע, חקירה מהירה של הפנטגון ומידע שהגיע לתקשורת המערבית העלו כי באוקראינה התקיים באותה שעה תרגיל צבאי שבמסגרתו שוגרו טילי נ"מ לעבר מטרות דמיוניות בשמים, והחלה להתבסס הערכה שאחד הטילים סטה ממסלולו בשוגג ופגע במטוס הרוסי.
"ראיתי פיצוץ על המטוס, שטס מעלי בגובה של כ-36,300 רגל", העיד גאריק אובאנסיאן, טייס ארמני שטס באזור ועבר סמוך למטוס הרוסי, ועדותו פורסמה ביום האירוע, "המטוס נפל אל תוך הים ואז אירע פיצוץ נוסף. כל מה שנותר לאחר מכן הוא כתם גדול ולבן על הים ומה שנראה כשמן בוער מעל המים".
בקופסה השחורה, שנמצאה שנים אחר כך, נשמעו צרחות אימים והטייס נשמע אומר "נפגענו בידי טיל" ולאחר מכן דממה.
בהמשך היום שאחרי האסון, ראש הממשלה האוקראיני דאז, אנטולי קינאח, הצהיר "ייתכן שהטיל יורט בטעות בתרגיל של מערך הנ"מ האוקראיני". בממשלת אוקראינה הדגישו כי מדובר באפשרות בלבד – אולי כדי למנוע מהממשל הרוסי לחשוד בהם בירי מכוון, אבל גם לא להודות בטעות שתחייב אותם לפצות את הנפגעים.
שבוע לאחר מכן, שר ההגנה של אוקראינה אמר כי המטוס התרסק מפגיעת טיל של צבאו וזמן קצר לאחר מכן התפטר מתפקידו. למרות זאת, ממשלת אוקראינה המשיכה וממשיכה עד היום לסרב להודות בחלקה באסון כיוון ש"לא ניתן לדעת בוודאות".
הצבא הרוסי סרק את הים השחור בחיפוש אחר שרידי המטוס וגופות הנספים, ומצא רק מעט מהם. הגופות הובאו לסוצ'י שבחצי האי קרים (כיום ברוסיה, אז באוקראינה) וקרובי המשפחה טסו לשם מישראל ומסיביר ושם נאלצו לזהות את שרידי קרוביהם. גופותיהם של מרבית הנספים לא אותרו והם נקברו בקברים ללא גופה.
ייתכן שהתיאום הלקוי בין הרשויות של רוסיה, שניהלה את החיפושים, ושל אוקראינה, שבשטח האווירי והימי שלה התחולל האסון, פגע באיתור הגופות. במשפחות הנספים נשמעו גם טענות על ביזה, גניבה והשחתה של גופות.
כך או כך, מעוצמת ההתרסקות היה ברור שהסיכוי למצוא ניצולים הוא קלוש. אחרי מספר שבועות של חיפושים וניתוח האירוע ושרידי המטוס הגיעו הרשויות בשלוש המדינות למסקנה ודאית שלא היו ניצולים.
למרות שממשלת אוקראינה המשיכה שלא להודות באחריותה לאסון, היא הסכימה לדון עם ממשלת ישראל במתן פיצוי למשפחות "כמחווה הומניטרית". שנתיים אחר כך, נחתם הסכם בין ממשלות אוקראינה וישראל לפיו אוקראינה שילמה פיצויים לקרובי הנספים, בסכום שלפי הערכות נע בין כ-100 אלף דולר לכמה מאות אלפי דולרים למשפחה, לפי מצבו המשפחתי של החלל.
חלק מהמשפחות סירבו לקבל את ההסכם ותבעו את ממשלת אוקראינה בבית משפט אזרחי בקייב. ההערכה היא שבתי המשפט האוקראינים פסקו להם פיצויים בסכומים דומים לאלה ששולמו להם במסגרת ההסכם. חברת סיביריה איירליינס שילמה פיצוי נוסף לכל משפחה, סכומים זעומים.
בניגוד לאסונות אזרחיים גדולים אחרים, כמו אסון ורסאי שהתרחש באותה שנה ואסון מירון, האירוע לא עורר תגובה נסערת בציבוריות הישראלית. כשעה לאחר ששודרו הדיווחים הראשונים על התרסקות המטוס הרוסי, דווח על פיגוע ירי בעפולה וערוצי הטלוויזיה עברו לעסוק בו. פסטיבל מצעד האהבה שהתקיים בזמן האסון בתל אביב המשיך להתקיים כרגיל.
האירוע לא עורר תגובה נסערת בציבוריות הישראלית. כשעה לאחר ששודרו הדיווחים על ההתרסקות, דווח על פיגוע ירי בעפולה וערוצי הטלוויזיה עברו לעסוק בו. פסטיבל מצעד האהבה המשיך להתקיים כרגיל
בימים שלאחר מכן נשמעה בתקשורת הישראלית ובכנסת ביקורת על התגובה האדישה לאירוע וההתייחסות אליו כאל "אירוע של רוסים", בהמשך לטענות דומות שעלו על הסיקור והתגובה לפיגוע בדולפינריום.
נמתחה גם ביקורת על כך שממשלת ישראל עיכבה את זיהוי הגופות כשלא אפשרה לקרובי הנספים לטוס בשבת לאוקראינה לצורך הזיהוי. חלק מהחללים לא היו יהודים, ונקברו בבתי הקברות האזרחיים שבקיבוצים, שהליכי הקבורה בהם היו מלאים בסבכים ביורוקרטיים.
שבוע לאחר האסון הוכרז יום אבל לאומי, שבו נשמעו נאומים בכנסת והתקיימו טקסים ושיעורים יעודיים בבתי הספר. ביום ה-30 לאירוע התקיים טקס ברשמי בהשתתפות נשיא המדינה ושרים בממשלה ובו הוקמה אנדרטה לזכר הנספים ביער בן שמן.
עד לקבלת הפיצויים מממשלת אוקראינה, ממשלת ישראל לא העניקה למשפחות הנספים סיוע ישיר, אף כי היא סייעה להן בגיוס כספים בקרנות פרטיות שאספו כסף מתורמים.
בשנים שעברו מאז, האירוע כמעט ונשכח. אולי הוא ישוב לזיכרון הקולקטיבי, כיוון שבנה של אחת הקורבנות מכין אודותיו סרט דוקומנטרי שאמור להיות משודר ב-2022.
כאילו הכל נמחק
איליה זלצר היה בן 13 כשאמו, אוקסנה, טסה לבקר את קרובי משפחתה ונהרגה בהתרסקות המטוס. אוקסנה, אביו של איליה, סטניסלב, ואיליה עלו לישראל מאוקראינה עם שני הוריו ב-1991.
סטניסלב ואוקסנה נפרדו בזמן ילדותו של איליה. סטניסלב עבר להתגורר באשקלון, אוקסנה ואיליה – באילת. אוקסנה היתה וטרינרית במקצועה ועבדה כאילת כביולוגית בבדיקות בריאותיות בבריכות שחיה. אחרי האסון איליה עזב את אילת ועבר לגור אצל סבתו מצד אביו באשקלון.
"אני כמעט לא זוכר את החיים שלנו באילת, כאילו זה לא היה, קרה למישהו אחר", הוא מספר, "כאילו מישהו בא ומחק לי את החיים הקודמים והחיים שלי התחילו מחדש. הדחקתי הכל. הקצת שאני כן זוכר מלפני האירוע זה לא דברים שקשורים לאמא שלי, אלא זיכרונות שלא קשורים אליה, דברים שעשיתי עם חברים שלי.
"אני כמעט לא זוכר את החיים שלנו באילת, כאילו זה לא היה, קרה למישהו אחר. הדחקתי הכל. הקצת שאני כן זוכר מלפני האירוע זה לא דברים שלא קשורים לאמא שלי"
"בבוקר של היום שאמא מתה הייתי באשקלון. הלכתי לישון אצל סבתא כי אמא הרי טסה. היו לי באשקלון חברים טובים שאני מכיר מגיל קטן. בערב לפני ביליתי עם החברים עד מאוחר, ובבוקר כשאמא יצאה לנתב"ג ישנתי. אמא רצתה להעיר אותי, אבל סבתא אמרה, תני לו לישון, והיא יצאה בלי להיפרד ממני.
"כשקמתי הלכתי לחברים. שיחקנו כדורסל, צחוקים, עניינים. לא היה לי טלפון נייד, וכשהייתי הולך לחברים הייתי נעלם למשפחה שלי לכל היום. אז לא ידעתי על כל מה שקרה.
"כשהגעתי הביתה בערב היו המון אנשים בבית של סבתא וכולם כבר ידעו הכל. שמעתי אנשים מדברים, ראיתי שהם נראו עצובים. כולם הסתכלו על הטלוויזיה והיה שם צילום של ים עם חתיכות ברזל מפוזרות. סבתא לקחה אותי לחדר, חיבקה אותי ואמרה לי, אמא לא תחזור. לא האמנתי לה".
"התחלתי לבכות ובכיתי כל כך חזק שפחדתי שיקרה לי משהו, ואז פשוט נרדמתי. ישנתי כמה ימים, לא זוכר כמה, וכשהתעוררתי לא זכרתי כלום".
"לא היה לי טלפון נייד אז לא ידעתי על מה שקרה. כשהגעתי הביתה כולם כבר ידעו הכל. סבתא אמרה לי, אמא לא תחזור. לא האמנתי לה. התחלתי לבכות, ואז פשוט נרדמתי. ישנתי כמה ימים וכשהתעוררתי לא זכרתי כלום"
אוקסנה זלצר גדלה באזור מרוחק בסיביר. סטניסלב, שגדל באוקראינה, הכיר את אוקסנה במהלך שירותו הצבאי, וכשנישאו עברה להתגורר עמו באוקראינה. ביום האירוע אוקסנה טסה לבקר את אימה, שנותרה בסיביר, וכן קרובי משפחה נוספים שאותם לא ראתה שנים ארוכות, כיוון שלא ביקרה בסיביר זמן רב עוד לפני עלייתה לישראל.
סבתו של איליה מצד אביו, שגידלה אותו אחרי מות אמו, נפטרה מאז. "אני חייב תודה גדולה לסבתא שלי", הוא אומר, "היא היתה בנאדם מדהים. לא יודע מה הייתי עושה בלעדיה, הייתי מתדרדר לפשיעה או לא יודע מה. הייתי מפורק אחרי שזה קרה. כאילו המשכתי הכל כרגיל, הכל סבבה, אבל הייתי הרוס מבפנים. התמיכה של סבתא עזרה לי להישאר על הרגליים, להישאר בנאדם".
איליה למד קולנוע וכיום הוא יוצר ועורך וידאו. הוא ביקש שלא נציין בכתבה את ההפקות הרבות שהשתתף ביצירתן "כדי לא לערבב עניין בעניין". ב-2019 החל לעבוד על סרט שעוסק באירוע שבו נספתה אמו. ההפקה התעכבה בשל מגפת הקורונה, ובחודשים האחרונים נכנסה שוב להילוך גבוה.
"אני עושה את הסרט כדי לחבר את עצמי מחדש", הוא אומר, "במשך שנים לא דיברתי על האירוע, לא חשבתי עליו בכלל, כאילו הוא לא קרה. מאז עבדתי על עצמי, עברתי טיפול, בניתי את החיים שלי טוב. אבל משהו שם עדיין חסר. ואני מרגיש שהתחקיר שאני עושה, כשאני מפשפש ומברר את מה שקרה, נוסע לשם, פוגש את האנשים, כאילו מעיר חלק שלם שלי שהיה רדום, כאילו לא היה".
"אני עושה את הסרט כדי לחבר את עצמי מחדש. במשך שנים לא דיברתי על האירוע, כאילו הוא לא קרה. מאז בניתי את חיי טוב. אבל משהו עדיין חסר. ואני מרגיש שהתחקיר שאני עושה כאילו מעיר חלק שלי שהיה רדום"
העולם פשוט התהפך
במשך השנים, משפחות הקורבנות הפכו לקהילה חמה ותומכת, אולי בגלל היעדרה של התמיכה הציבורית. הקרובים סייעו אלה לאלה במאבקים הבירוקרטיים ובהתמודדות עם השכול. הם נפגשים ביום השנה לאסון ליד האנדרטה ונסעו יחד להפלגה בים השחור. נוצרו ביניהם חברויות, וגם זוג אחד – גבר שהתאלמן באסון ואישה ששכלה קרוב משפחה, שהכירו בטיסה לאוקראינה בדרכם לזהות את הגופות וכיום הם נשואים ומגדלים ילדים משותפים.
המשפחה שהובילה את הקבוצה היא משפחתה של עדי קמרי, אחת ההרוגות הבודדות שלא היתה עולה חדשה. עדי היתה בתו של יצחק קמרי, המעסה המיתולוגי של מכבי תל אביב. עליזה, אימה של עדי וגרושתו של יצחק, עבדה כשליחה של הסוכנות היהודית בנובוסיבירסק, ועדי טסה לבקר אותה.
אחותה של עדי, קרן קמרי, שעובדת בענף הפרסום, שימשה במשך שנים כיו"ר פורום משפחות קרובי הנספים. הפורום טיפל בבורוקרטיה, שכר את המשפטנים שנאבקו על קבלת הפיצויים, עוסק בהנצחה ואירגן מפגשים בין המשפחות.
יצחק קמרי, אביה של עדי, יזם טורנירים של כדורגל לזכר הנספים, סייע בהקמת בית כנסת בסוצ'י שבו מתקיימת הנצחה של האירוע. המשפחה חילקה מלגות לזכרה של בתו עדי ויזמה תחרות לזכרה שהתקיימה במשך שנים בסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין.
"מי שהיה אז איציק קמרי עד 12 בצהריים ב-4 באוקטובר 2001 הוא כבר לא אותו בנאדם", אומר יצחק, "הכל היה יוצא מהכלל עד אותו יום. לחמתי במלחמות ישראל, ועדיין, החיים נמשכו והיו יפים. מבחינתי, באותו יום התהפך העולם ועצר מלכת.
"בלילה לפני כן עדי התקשרה אליי. אמרתי לה, יש לי הרגשה רעה עם הנסיעה הזאת, תבטלי אותה. היא אמרה לי, 'אבא, אני כל כך מתגעגעת לאמא, אני נוסעת'. התחננתי לפניה שלא תיסע, אבל היא נסעה".
קרן, אחותה של עדי, ליוותה את עדי לטיסה. "בשעה 11:00, קרן מתקשרת ושואלת אם דיברתי עם עדי, ואמרה לי על התאונה", מספר יצחק, "אבל בגלל איזשהו בלבול לגבי השעה של הטיסה, קרן חשבה בהתחלה שהטיסה שנפגעה לא היתה הטיסה של עדי. אחרי רבע שעה קרן מתקשרת שוב, בוכה וצועקת, 'עדי הלכה'. מאותו רגע אני לא זוכר".
"בשעה 11:00, קרן מתקשרת ושואלת אם דיברתי עם עדי, ואמרה לי על התאונה. אחרי רבע שעה קרן מתקשרת שוב, בוכה וצועקת, 'עדי הלכה'. מאותו רגע אני לא זוכר"
יצחק לא האמין בהתחלה שבתו נספתה באסון. "כשהודיעו שטסים לזהות את הגופות, לבשתי ג'ינס וחולצה אפורה, לא בגדים שחורים, ואמרתי, אני הולך להחזיר את הבת שלי. הסתכלו עליי כמו משוגע, 'אמרתי, אתם תראו'".
יצחק, עליזה וקרן טסו לסוצ'י. בחדר המתים פגש שוטרים שהצהירו שאין שום ניצולים מהאירוע, ושגם לא נמצאו גופות שלא זוהו, כך שגופתה של בתו, לפי מה שאמרו לו, אינה נמצאת שם.
"היה שם איזה שוטר אחד או רופא, לא יודע, שאמר לי כל הזמן, 'אין לך מה לחפש, אין גופה'. אמרתי לו, 'אני נכנס לחדר המתים עם רב, אני באתי לקחת את הבת שלי'. היה שם בחור שאיבד את אמא שלו, והוא ראה תמונה של עדי ואמר לנו, 'ראיתי את הגופה של הבת שלכם'. האחראי המשיך להגיד, 'אין גופה'. אמרתי לו, 'אני יכול להרוג אותך בשנייה, לך מפה ותגיד לבוסים שלך שאיימתי עליך שיתנו לי להיכנס'".
"אחר כך העירו אותי עם דליי מים, והכניסו אותי לחדר המתים עם רב, יהודי מהמקום, לזהות את הגופה. והרב בוכה ואומר, 'אין גופה'. ואני עובר בין הארונות ומסתכל לכיוון הראש, ואז אני רואה אותה ואומר 'הנה הבת שלי'. זיהינו אותה לפי עגילי הטורקיז שלה שהיו עליה. עד עכשיו אני רועד כשאני נזכר ברגע הזה".
"אני עובר בין הארונות ומסתכל לכיוון הראש, ואז אני רואה אותה ואומר 'הנה הבת שלי'. זיהינו אותה לפי עגילי הטורקיז שלה שהיו עליה. עד עכשיו אני רועד שאני נזכר"
ליצחק ולקרן קמרי יש טענות קשות על התנהלות הרשויות הרוסיות והאוקראיניות באירוע. לטענתה של קרן, גופתה של עדי נבזזה ונלקחו ממנה תכשיטים. קרן אף טוענת שהרשויות לחצו על משפחות הנספים להגיע לזיהוי הגופות בלילה, כנראה כדי להקשות על הזיהוי ולהקל על הביזה, אף שמשפחתה התעקשה לבצע את הזיהוי לאור יום וכך, לדבריה, מצאה את הגופה.
התכשיטים היחידים שמצאו על הגופה היו שני העגילים. העגילים הפכו עבור המשפחה למעין סמל לזכרה של עדי, ועליזה וקרן ענדו אותם בלווייתה של קרן בבית העלמין ירקון, עגיל אחד כל אחת.
טעויות שמאוחר לתקן
ח"כ יולי אדלשטיין, ששימש באותו זמן כסגן שר הקליטה וניהל את הטיפול במשפחות ובהנצחת האירוע מטעם הממשלה, אומר: "במבט לאחור, המדינה והחברה הישראלית לא טיפלו באסון הזה ובמשפחות הקורבנות בצורה מיטבית. ניסינו לעזור, ודאגנו שלכל המשפחות יהיה ממה להתקיים ושתהיה הנצחה, אבל מצב המשפחות נשאר קשה, בעיקר רגשית.
"אלה היו משפחות שידם לא בדיוק משגת וגם לא מקושרות. רובם היו עולים טריים, לא ממוסקבה או מסנט פטרסבורג אלא מערי שדה בסיביר. משפחות חלשות עם סיפורים מורכבים, ביניהן משפחות חד הוריות ומשפחות של עולים צעירים שחלקן כאן וחלקן שם".
"במבט לאחור, המדינה והחברה הישראלית לא טיפלו באסון הזה ובמשפחות הקורבנות בצורה מיטבית. ניסינו לעזור, ודאגנו שלכל המשפחות יהיה ממה להתקיים ושתהיה הנצחה, אבל מצב המשפחות נשאר קשה, בעיקר רגשית".
למה הם נעזרו בקרנות של תורמים פרטיים ולא בסיוע של הממשלה?
"כי אנחנו חשבנו שזה יהיה יותר יעיל לגייס תרומות פרטיות מאשר לחכות לבירוקרטיה הממשלתית. ואכן, התרומות, שהמדינה סייעה בגיוס שלהן, הגיעו מהר ובשפע".
יש מי שטען שהציבור הישראלי הגיב באדישות בגלל שהיה מדובר בעולים. אתה מסכים?
"לצערי, אני חושש שיש בזה מן האמת".
משגרירות רוסיה בישראל נמסר בתגובה לטענות משפחת קמרי: "אין לנו מידע על הנושא".
את תגובת שגרירות אוקראינה לא ניתן היה להשיג.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם