איראן מתקרבת לסין ומצטרפת לארגון שנגחאי
לראשונה מאז המהפכה האסלאמית ב־1979, איראן מצטרפת לגוש מדינות האזור המונהג על ידי סין ורוסיה. 16 שנים אחרי שהפכה למשקיפה – איראן הפכה רשמית לחברה מן המניין בארגון שנגחאי לשיתוף פעולה שחברות בו גם הודו, פקיסטן, טג'יקיסטן, קזחסטן, קירגיזסטן ואוזבקיסטן.
מבחינת טהרן מדובר בהישג עצום גם בגלל הפוטנציאל הכלכלי הטמון בשותפות עם המדינות החברות בארגון שנגחאי וגם מעצם ההכרה. בעבר, מדינות כמו טג'יקיסטן התנגדו לקבל את איראן כחברה מן המניין בגלל התמיכה שלה בתנועות האסלאמיסטיות הפועלות במדינה, וגם בגלל החשש מתגובת נגד של ארה"ב.
אך כעת כל המדינות החברות בארגון מודאגות מהמצב באפגניסטן וההתנגדות של הבירה דושנבה הוסרה. כמו כן, ככל שמתגברת התחרות בין שתי המעצמות – ארה"ב וסין, כל אחת מהן מנסה לחזק את הבריתות הקיימות ולהרחיבן על מנת להתמודד עם האתגרים.
בתחילת השנה סין ואיראן חתמו על הסכם אסטרטגי־צבאי למשך 25 שנים. ההצטרפות של טהרן לארגון שנגחאי הוא סימן נוסף להתקרבות בין שתי המדינות
בתחילת השנה סין ואיראן חתמו על הסכם אסטרטגי־צבאי למשך 25 שנים. ההצטרפות של טהרן לארגון שנגחאי, שסין היא המדינה הדומיננטית בו, הוא סימן נוסף להתקרבות בין שתי המדינות.
ארגון שנחאי כולל שתי מדינות שהן בעלות ברית של ארה"ב – הודו ופקיסטן. הן, וגם מדינות נוספות, חוששות מהשפעה שלילית של קשרים קרובים מדי עם טהרן, ולכן במקביל להצבעה על חברות מלאה של איראן בארגון, החברות גם החליטו לקבל לארגון את ערב הסעודית, קטאר ומצרים כ"שותפות לדיאלוג".
זאת בניסיון לאזן את התמונה. בשלב זה נראה שעבור איראן ההצטרפות לארגון היא יותר עניין של יוקרה מאשר של הגדלת כוחם הצבאי. ועדיין, לישראל ולמדינות ערביות כגון ערב הסעודית ואיחוד נסיכויות המפרץ יש את כל הסיבות לדאגה.
שותפות קרובה בין טהרן לבייג'ינג יכולה להפחית מעול העיצומים הכלכליים המערביים על טהרן וגם להתבטא בחימוש מהיר של הצבא האיראני בנשק סיני חדיש.
ככל שהשותפות הזאת תתרחב והתחרות בין המעצמות תחריף, ישראל תעמוד מול אתגרים חדשים גם במזרח התיכון וגם בזירה הבין־לאומית
המענה לאתגר הזה טמון בחיזוק שיתוף הפעולה בין ישראל למדינות ערב וארה"ב. לישראל יש יחסים מעולים גם עם רוסיה וגם עם סין, אך שתי המעצמות הללו מנהלות מערכת יחסים קרובה גם עם איראן. ככל שהשותפות הזאת תתרחב והתחרות בין המעצמות תחריף, ישראל תעמוד מול אתגרים חדשים גם במזרח התיכון וגם בזירה הבין־לאומית.
ממשלת מרוקו החדשה – בלי אסלאמיסטים
שלושת המפלגות שצברו את מרבית המנדטים בבחירות לפרלמנט המרוקאי – המפלגות הליברליות RAM ,RNI ו"איסתקלאל" השמרנית – ירכיבו את הממשלה החדשה במרוקו.
בבחירות שהתקיימו ב־8 בספטמבר, מפלגת "הצדק והפיתוח" האסלאמיסטית, שהייתה הכוח הפוליטי המוביל במרוקו מאז 2011, התרסקה לחלוטין וייצוגה צומצם מ־125 ל־12 מושבים בפרלמנט בלבד.
את הממשלה ירכיב וינהיג עזיז אחנונוש, ראש מפלגת RNI שזכתה ב־105 מושבים (מתוך 395). ההתפתחות הדרמטית הזאת היא עדות נוספת לאכזבה של הציבורים הערביים ממפלגות אסלאמיסטיות ולחולשה ולחוסר היכולת של התנועות האסלאמיסטיות לייצר אלטרנטיבה.
מאז 2011 היה נדמה שבעקבות אירועי האביב הערבי האסלאמיסטים עומדים לכבוש את המזרח התיכון בסערה. הם זכו בבחירות לפרלמנט ולאחר מכן בבחירות לנשיאות במצרים, שלטו בפרלמנט בתוניסיה ובמרוקו והתחזקו משמעותית גם במקומות נוספים.
אך הרבה מים זרמו מאז בים התיכון. המצב הכלכלי נותר קשה ואף הורע במהלך תקופת שלטונם, בעוד שההנהגות המסורתיות – בין אם צבא או בית מלוכה – דווקא התחזקו ושרדו את הטלטלה.
במרוקו, מפלגת "הצדק והפיתוח" האסלאמיסטית לא הצליחה להביא לא פיתוח ולא צדק, כשרבים האשימו אותה בהפרטה מואצת של מערכת החינוך במדינה ובכך שהיא מתעלמת מהשכבות החלשות.
ממשלה החדשה "יורשת" את הסכם השלום בין ישראל למרוקו, וככל הנראה תעניק יותר תמיכה לתהליך ההיסטורי הזה מהממשלה הקודמת
השינוי בצמרת השלטון במרוקו כנראה מסמן שינוי כיוון גם ביחסי מרוקו ותנועת חמאס. ראש הממשלה האסלמיסט סעד א־דין אל־עות'מני אירח את מנהיג החמאס איסמעיל הנייה לאחר מבצע "שומר חומות" בעזה והביע הערכה רבה כלפיו. הממשלה החדשה "יורשת" את הסכם השלום בין ישראל למרוקו, וככל הנראה תעניק יותר תמיכה לתהליך ההיסטורי הזה מהממשלה הקודמת.
אסד מרחיב את המלחמה בטייקונים, משפחתו אינה חסינה
לא ברור מדוע הנשיא בשאר אל־אסד ורעייתו אסמה מגבירים את המתקפה נגד אנשי העסקים במדינה, ובתוכם טריף אל־אחראס – בן למשפחה מיוחסת וקרוב משפחה של אסמה אל־אסד.
לאחרונה האשימו גורמים במשרד המסחר וברשות להגנת הצרכן את אל־אחראס בגניבה ומעילה בסוכר לבן על מנת לגרוף רווחים גדולים בשוק השחור. במקביל, משרד האוצר החליט לפעול נגד מאות בעלי עסקים בעיר חאלב "בגלל העלמת מיסים", ומשרדים אחרים הודיעו על אי־סדרים רבים שהתגלו בעקבות ביקורות פתע בחברות וחנויות ברחבי המדינה.
האתר "אל־מודון" מתאר כיצד "במהלך ביקורת במחסני חברת "טרנס איסט" (חברה השייכת לאל־אחראס) נתפסו כמויות סוכר אדירות שהיו ארוזות "באופן שונה מאחרות".
משרד המסחר קרא למשרד הפנים לחקור את הנושא בדחיפות. בערים הסוריות כבר מספר חודשים מורגש מחסור חמור בסוכר, שמן ובמוצרי יסוד אחרים שנמכרים במחירים גבוהים בשוק השחור.
אל־אחראס נחשב לאחד מאנשי העסקים הבולטים בסוריה. הוא שולט כמעט לחלוטין בייבוא סוכר ושמן חמניות. הוא בעל מפעל לזיקוק וייצור סוכר לבן. הוא גם מחזיק בפרויקטים רבים בתחום הנדל"ן, בנקים, חברות ביטוח והובלות.
האם בני משפחת אסד פועלים נגד טייקונים, כמו הבן דוד ראמי מכלוף שהופשט מנכסיו והושם במעצר בית לפני מספר חודשים ועכשיו נגד אל־אחראס – שנחשב לאחד המממנים המשמעותיים של משטר אסד – מתוך ניסיון לסחוט עוד כסף מהפרה החולבת? או שמה האסדים חושדים בכך שאל־אחראס הוצא מרשימת הסנקציות בבריטניה בגלל נכונותו לשתף פעולה נגדם?
כך או כך, נראה שבסוריה, כמו גם במדינות אוטוריטריות אחרות כדוגמת ברית המועצות, אף אחד לעולם אינו חסין, ונכסיו בעצם לא שייכים לו, אלא למי שעומד בראש הפירמידה.
חסרי המעמד בכווית יזכו סוף סוף בהכרה?
רבות נכתב על מעמדם של מהגרים ועובדים זרים במדינות המפרץ. במרבית המדינות הם לא יכולים לזכות באזרחות המקומית שתעניק להם זכויות והטבות. אך במקביל להגירת עבודה, קיימות גם קבוצות של תושבים ערבים חסרי כל מעמד. מצבם של אנשי "בידון" (קיצור של "בידון ג'ינסיה": ללא אזרחות) בכווית מעורר את זעמם של ארגוני זכויות אדם במזרח התיכון ובעולם במהלך עשרות שנים.
כ־10% מהכוויתים שנולדו וגדלו בכווית הם כלל לא כוויתים. זאת משום שבשנת העצמאות, 1961, הם לא הצטיידו במסמכים הדרושים
כ־10% מהכוויתים שנולדו וגדלו בכווית הם כלל לא כוויתים. זאת משום שבשנת העצמאות, 1961, הם לא הצטיידו במסמכים הדרושים. חלק מה"בידון" משתייך לקבוצה גדולה של שבטים שמתקיימים במרחב הכולל את כווית, עיראק וערב הסעודית.
לחלק קטן מהם יש אזרחות עיראקית או סעודית, אך למרביתם – כ־150 אלף בני אדם – אין אף אזרחות, אף שנולדו בכווית וחיו בשטחה במהלך כל חייהם. מבחינת המדינה הם שקופים, לא קיימים.
מקורות בפרלמנט הכוויתי אמרו השבוע שככל הנראה במהלך מושב החורף הפרלמנט יוביל חקיקה שאמורה להסדיר את מעמדם של ה"בידון". ממה שפורסם בעיתונות הערבית הם עדיין לא יהיו זכאים לאזרחות כוויתית, אך יקבלו תעודות מעבר ותעודות זיהוי שיאפשרו להם לעבוד, לנסוע ולקבל טיפול רפואי.
כווית מתבלטת בקרב המדינות הערביות האחרות במפרץ בתמיכתה בעניין הפלסטיני. במקביל כווית ממשיכה למנוע אזרחות וזכויות בסיסיות מתושביה שכל אשמתם היא שנולדו במציאות בה הגבולות היו עדיין עניין תיאורטי.
היום הזה בתולדות מזה"ת: מלחמת איראן–עיראק
ב־22 בספטמבר 1980 פרצה אחת מהמלחמות הארוכות והעקובות מדם במחצית השנייה של המאה ה־20 – מלחמת איראן–עיראק. המהפכה האסלאמית שהתרחשה באיראן בשנת 1979 יצרה חששות כבדים בעולם הערבי, שם פחדו שהאיראנים ינסו לייצא את המהפכה אליהם.
בעיראק השכנה, סדאם חוסיין ראה במהפכה האסלאמית הזדמנות פז להרחיב את ההשפעה העיראקית ולהפר התחייבויות קודמות שהושגו עם איראן של מוחמד רזא שאה פהלווי. ב־16 בספטמבר 1980 חוסיין דרש כי כל השליטה על מימי השט אל־ערב תוענק לעיראק והכריז על ביטולו של הסכם אלג'יר הנוגע לזכויות המעבר בנהר זה.
אף צעד לא יכול היה להכריע במערכה הזאת שבמהלכה נספו יותר ממיליון בני אדם
כעבור שישה ימים הוא שלח את חיל האוויר להתקפת פתע על שדות התעופה האיראניים. באותה עת ארה"ב תמכה בחוסיין ואף חימשה את צבאו, אך אף צעד לא יכול היה להכריע במערכה הזאת שבמהלכה נספו יותר ממיליון בני אדם.
אייתולה חומייני הכריז שלא יחתום על הסכם להפסקת אש עד שמשטרו של חוסיין יקרוס, אך בשנת 1988 הושגה הפסקת האש המיוחלת. משטרו של חוסיין בסופו של דבר הופל על ידי הצבא האמריקאי בשנת 2003 ומאז איראן הצליחה להרחיב את השפעתה על עיראק, שפעם הייתה לכוח צבאי ומדיני מרכזי באזור.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
העיקר, המהותי, השורש – סין ופוטין: זה המחלה הקשה של כדה"א היום, הללו זה הרצון לאכול את כל העולם, ג'ינג'יס חאן, רעב שאינו יודע שובע, מגאלומאניה. ישנן עוד מדינות ומנהיגים עם המחלה הזאת, אך הן בינוניות ברעב, לא פסיכוזיות! אולי ביידן ועוד מנהיגים שיבינו את גודל השעה, יצליחו לרסן את השגעון הזה ולהוביל להכרה מלאה בדחיפות שבטיפול במשבר האקלים, מיד ויסודי.