מעצמת החדשות (והכזב)

עפר חדד מגיש את משדר החדשות של ערוץ 12 בשלוש אחר הצהריים (צילום: צילום מסך)
צילום מסך
עפר חדד מגיש את משדר החדשות של ערוץ 12 בשלוש אחר הצהריים

לא יודע אם שמתם לב, אבל ישראל 2021 היא מדינת חדשות. לכל מקום שאתה פונה אליו, אתה נתקל בחדשות, לרוב בחדשות כזב, "פייק ניוז", אבל גם בחדשות אמיתיות. ישראל הפכה למעצמת חדשות ויראלית, וירטואלית, חיה, ממשית ועצבנית.

החדשות נמצאות בכל מקום ואתר, תרתי משמע: ברשתות החברתיות השונות, באתרי החדשות הידועים יותר והידועים פחות ואף הקיקיוניים וגם – ברדיו ובטלוויזיה. 24 שעות רצופות של חדשות בכל מקום אפשרי.

החדשות נמצאות בכל מקום ואתר, תרתי משמע: ברשתות החברתיות השונות, באתרי החדשות הידועים יותר והידועים פחות ואף הקיקיוניים וגם – ברדיו ובטלוויזיה. 24 שעות רצופות של חדשות בכל מקום אפשרי

ובטלוויזיה, שלושה ערוצים מרכזיים – כאן 11 קשת 12, רשת 13 – משדרים חדשות החל בשעות הצוהריים. קשת 12 ורשת 13 מקדימים את כאן 11 ומתחילים את המרתון האין־סופי כבר בשעה שלוש בצוהריים.

וכך אתה יושב המון מול מרקע הטלוויזיה, מורט לעצמך שערות ושואל את עצמך מה חטאת שאתה צריך לצפות בכל כך הרבה חדשות החוזרות על עצמן בשלושה ערוצים שונים.

שלוש עם… ארבע עם… חמש עם… שש עם…

זה מתחיל בשלוש עם עֹפר חדד/אלמוג בוקר, עובר למהדורה מוקדמת בארבע עם אורן וייגנפלד/שדרן מזדמן, ממשיך לחמש עם רפי רשף/אמנון לוי/שרון ואורי ואז שש עם עודד בן־עמי/שדרן מזדמן/חדשות 11. בשבע תוכנית אקטואליה פיננסית כלשהי (השם לא חשוב/תוכנית חיסכון/חיות כיס) ובה צופים בכל מיני כתבים אוכלים ומשמינים או בודקים מאכלים לא מעניינים, ואז המהדורה המרכזית שנמשכת כשעה וחצי. ובערב – חדשות הלילה.

יוצא שמשעה שלוש בצוהריים עד תשע וחצי בערב הצופה בטלוויזיה צופה ברציפות אך ורק בחדשות משולבות באוקיינוס בלתי פוסק של פרסומות ממוחזרות שמשגעות את העין ואת האוזן ובעיקר את המוח (וכן, פרסומות תמצאו גם בערוץ הציבורי, אם כי בתדירות נמוכה יותר).

חדשות ועוד חדשות, חדשות על גבי חדשות, ערֵמות בלתי פוסקות של חדשות, והדבר היחיד ששונה בהן הוא שם המגיש שלהן. פעם זה עֹפר חדד, פעם זו עמליה דואק, פעם זה אורן וייגנפלד, פעם זה ירון אברהם ופעם זו אלמז מנגיסטו; פעם זה אלמוג בוקר, פעם זה שרון גל ופעם זה אמנון לוי. וכן הלאה וכן הלאה להוסיף על זה נוּכָלה.

חדשות ועוד חדשות, חדשות על גבי חדשות, ערֵמות בלתי פוסקות של חדשות, והדבר היחיד ששונה בהן הוא שם המגיש שלהן. פעם זה עֹפר חדד, פעם זו עמליה דואק, פעם זה אורן וייגנפלד ופעם זו אלמז מנגיסטו

והרי החדשות… החוזרות על עצמן

והחדשות עצמן? אלה חוזרות על עצמן, ממוחזרות, הרבה מהן הן בגדר רכילות זולה וצהובה ואם לא רכילות אז רק חדשות רעות – זה נרצח, זה אנס, זה חטף וזה נהרג. ועוד לא התחלתי לדבר על מעגלי החדשות הבלתי נגמרים סביב נגיף הקורונה – כמעט תמיד מראיינים באותם מעגלים את כל ה"לשעברים" הלא רלוונטיים שלא יכולים לענות על שום שאלה רלוונטית. אז למה לראיין אותם?!

והצופה? הצופה מתענה ומענה את נפשו.  עייפות פיזית, גופנית ונפשית.

אולי די? אולי מספיק עם זה? אולי תרגיעו עם הגודש האין־סופי הזה של החדשות?

בעבר הלא רחוק ממש הייתה מהדורת חדשות בחמש בערב (ערב חדש/חמש עם רפי רשף), בשש בערב ואז בשמונה מהדורה מרכזית בת חצי שעה עד שעה. ובלילה מהדורת חדשות קצרה לסיכום היום. שפיות. נורמליות.

היום נדמה שלכל מגיש/עיתונאי – ובמיוחד לחדשים והצעירים שבהם – נתנו מהדורת חדשות משלו. במה שונה מהדורת עֹפר חדד ממהדורת אורן וייגנפלד? במה שונה מהדורת עֹפר חדד ממהדורת ירון אברהם? כאמור, בשום דבר, רק בשם המגיש!

מה הצופה מבין מכך? שהחדשות עצמן ממש לא חשובות, חשוב רק מי שמגיש אותן, חשוב רק לספק עבודה למגישים, לכמה שיותר מגישים. ואני שואל: למי זה חשוב ולמה?

מה הצופה מבין מכך? שהחדשות עצמן ממש לא חשובות, חשוב רק מי שמגיש אותן, חשוב רק לספק עבודה למגישים, לכמה שיותר מגישים. ואני שואל: למי זה חשוב ולמה?

אז אם גם עליכם נמאסו החדשות הבלתי פוסקות, עשו כמוני: עִברו להאזין למוזיקה. האזינו למוזיקה האהובה עליכם, התנתקו מהחדשות המעיקות והמעייפות. הנפש שלכם תאמר לכם תודה.

יאיר בן־חור הוא עורך ספרות, עורך לשון, נקדן, עורך שירה ומשורר. פרסם עד כה ארבעה ספרי שירה פרי עטו וספר מאמרים פילוסופיים, וערך וניקד מאות ספרים אחרים.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 590 מילים ו-1 תגובות
סגירה