אנדרטת המלחמה שהפכה מצבה ל"גיבורי השלום"

בתצלום הזה ב-6 באוקטובר 1981 מחייך נשיא מצרים אנואר סאדאת בתחילת המצעד הצבאי בקהיר. מאוחר יותר, במהלך המצעד, סאדאת נהרג יחד עם 11 אחרים כאשר חמושים פתחו באש לעברו (צילום: AP Photo/Bill Foley, File)
AP Photo/Bill Foley, File
בתצלום הזה ב-6 באוקטובר 1981 מחייך נשיא מצרים אנואר סאדאת בתחילת המצעד הצבאי בקהיר. מאוחר יותר, במהלך המצעד, סאדאת נהרג יחד עם 11 אחרים כאשר חמושים פתחו באש לעברו

כשביקרתי בקהיר בינואר 2010, אחד מיעדיי הראשונים היה קברו של אנואר אל-סאדאת, האיש שפרץ את הדרך לשלום בין מצרים לישראל ושילם על מדיניותו בחייו, כשנרצח בדיוק לפני ארבעים שנה.

נהג המונית המקומי, איש בגיל העמידה ששירת כחייל במלחמת ששת הימים, הופתע מכך שישראלים מבקשים לכבד את זכרו של נשיאו המנוח. ההפתעה הפכה עד מהרה להתרגשות, כאשר מצאנו עצמנו בטקס דתי מאולתר בניהולו של הנהג, אשר במהלכו חזרנו אחריו בערבית על פסוקי סורת אל-פאתחה והנחנו פרחים על הקבר. לצד הקבר עמדו ניצבים בלבוש פרעוני מסורתי, שהתבוננו במחזה בהשתאות.

נהג המונית המקומי, איש בגיל העמידה ששירת כחייל במלחמת ששת הימים, הופתע שישראלים מבקשים לכבד את זכר נשיאו המנוח. ההפתעה הפכה עד מהרה להתרגשות, כשמצאנו עצמנו בטקס דתי מאולתר

לאירוע הסוריאליסטי הצטרף בעל כורחו גם איש משטרת התיירות המצרית, בחור ישנוני שהוצמד אלינו משעות הבוקר המוקדמות. האחרון רטן בפני נהג המונית על הנסיעה הארוכה שנכפתה עליו לקבר השוכן בפרבר צפוני של קהיר, למרגלות אנדרטת "החייל האלמוני".

לאכזבתו, הוא לא זכה לאמפתיה מהנהג, אלא ספג נזיפה נמרצת על כך שהצעירים הישראלים מיטיבים לזכור ולהעריך את גיבורי האומה מבניה של מצרים עצמה. יחסו האדיש של השוטר הצעיר לאנדרטה לא היה מקרי, אלא פועל יוצא של הפיחות המכוון שחל במעמדה בימי נשיאותו של חוסני מובארכ.

במשך 46 שנות קיומה התפתחו סביב האנדרטה ריטואלים לאומיים דינמיים. סיפורה החל ביום השנה הראשון למלחמת יום הכיפורים (המכונה במצרים "מלחמת אוקטובר"), אז הורה סאדאת להקים אנדרטה לזכר חלליה האלמונים (בסך הכול נפלו במלחמה כ-15,600 חיילים מצרים).

העיצוב שנבחר לאנדרטה היה של האומן סאמי ראפע (2019-1931), אשר תכנן את האנדרטה בצורת פירמידה – סמלה הלאומי של מצרים, הקושר בין העבר הפרעוני המפואר לגבורת החיילים המצרים בהווה. הפירמידה הושארה חלולה, ובמרכזה הוקמה מצבה לחייל האלמוני.

קירות האנדרטה העשויה בזלת ובטון מתנשאים לגובה של 33.6 מטרים, ורשומים עליהם 71 שמות מצריים טיפוסיים, מוסלמיים ונוצריים, שנועדו לייצג את כלל שכבות העם ולשקף את אחדות השורה בצבא מצרים ואת לכידות החברה המצרית. האתר נחנך ביום השנה השני לפרוץ המלחמה, ב-6 באוקטובר 1975, במעמדם של סאדאת וסגנו מובארכ.

האנדרטה לא איבדה מחשיבותה גם לאחר ביקורו ההיסטורי של סאדאת בירושלים בנובמבר 1977. "ניצחון אוקטובר 1973", כפי שהוצגו תוצאות המלחמה במצרים, סייע לתיאור יוזמת השלום של הנשיא ככזו הנובעת מעמדת כוח צבאית, ולא כוויתור הנובע מחולשה.

לא בכדי, כאשר הוכתר סאדאת ב-1978 כזוכה פרס נובל לשלום יחד עם ראש הממשלה מנחם בגין, ציין הנשיא המצרי בשיחת טלפון עם עמיתו הישראלי כי "החייל האלמוני" הוא הראוי לעיקר ההערכה על הפרס. זאת, שהרי הישגיו בשדה המערכה סללו את הדרך להסכמי קמפ-דיוויד ולשחרור המיוחל של אדמות סיני.

העיצוב שנבחר לאנדרטה היה של האומן סאמי ראפע, אשר תכנן את האנדרטה בצורת פירמידה – סמלה הלאומי של מצרים, הקושר בין העבר הפרעוני המפואר לגבורת החיילים המצרים בהווה

תהליך הנסיגה הישראלית מסיני נועד להסתיים באפריל 1982, ואחריו תכנן סאדאת לפרוש מתפקידו כשהוא בשיא תהילתו. אולם, כידוע, תכניותיו השתבשו. ב-6 באוקטובר 1981 נפתחו כמדי שנה אירועי הזיכרון למלחמה מול אנדרטת החייל האלמוני במעמד הנשיא, והם כללו מצעד צבאי.

דווקא ביום חגו, בעודו משקיף מהבמה המרכזית על המצעד, נפל סאדאת קורבן לקנוניה של קומץ מחייליו להתנקש בחייו. לרצח הייתה אחראית ג'מאעת אל-ג'האד, קבוצה מחתרתית רדיקלית שראתה בסאדאת כופר באסלאם, ובשלום עם ישראל ראתה את אחד מחטאיו.

סאדאת נקבר למרגלות האנדרטה שהקים ושלידה מצא את מותו, אלא שההחלטה על מקום קבורתו לא הייתה מובנת מאליה. הנשיא ביקש להיקבר בעמק השלווה ("ואדי אל-ראחה") בסנטה קתרינה, שם נהג לנפוש ולהתבודד.

לפי כמה דיווחים אף הוכנה לו שם מבעוד מועד חלקת קבר, אלא שמי שמנעה את הגשמת צוואתו הייתה רעייתו ג'יהאן. היא טענה כי למשפחתו ולמוקירי זכרו יהיה קשה לפקוד את קברו באתר מרוחק בדרום סיני, והציעה שייקבר באתר הסמלי שבו נרצח.

בה בעת, היבט אחר בצוואתו של סאדאת הוגשם ככתבו וכלשונו: בריאיון שהעניק בשנת 1975 לעיתונאי הקנדי-אמריקני פיטר ג'נינגס נשאל מה ירצה שיירשם על מצבת קברו. לאחר הרהור קצר, השיב הנשיא כי היה מעוניין שייכתב שם "חי למען השלום ומת למען העקרונות", וכך אכן נעשה.

סאדאת טבע את המשפט האלמותי כארבע שנים לפני החתימה על הסכם השלום עם ישראל וכשש שנים לפני הירצחו, אך הוא הלם באורח נבואי הן את סיפור חייו ההרואי והן את סופו הטרגי.

כשנשאל בראיון מה ירצה שיירשם על מצבת קברו השיב: "חי למען השלום ומת למען העקרונות", וכך נעשה. סאדאת טבע את המשפט האלמותי כ-4 שנים לפני החתימה על הסכם השלום וכ-6 שנים לפני הירצחו

בצמד בולים שהונפק לאחר ההתנקשות נקשר זכרו של סאדאת בזיכרם של מלחמת אוקטובר ושל השלום עם ישראל. הכיתוב שנחרט בהתאם למשאלתו של הנשיא על מצבתו הופיע בבולים כמסר לדורות הבאים לצד דמותו האייקונית. נשיא מצרים, שכונה עוד בחייו "גיבור המלחמה והשלום", נראה כשהוא לבוש מדי צבא, לצדו ענף של עץ זית, וברקע אנדרטת החייל האלמוני.

בעלון המידע שיצא עם הבול נכתב, כי עם לכתו של סאדאת נפרדה מצרים מפרש שהוביל את האומה הערבית לניצחון, ועמי העולם איבדו מנהיג דגול שלחם למען השלום, שמירת החיים והרווחה.

צמד בולים שהופק אחרי ההתנקשות בנשיא אנואר סאדאת במצרים.
צמד בולים שהופק אחרי ההתנקשות בנשיא אנואר סאדאת במצרים.

כפי שעלה ממחקרו של פרופ' יורם מיטל, לאחר עליית מובארכ לשלטון נקטעה מסורת המצעדים הצבאיים מול אנדרטת החייל האלמוני. זו התחלפה בטקס צנוע יותר, שבמהלכו פתח הנשיא את אירועי יום השנה למלחמת אוקטובר בהנחת פרחים על קבריהם של קודמיו, ג'מאל עבד אל-נאצר וסאדאת.

זאת ועוד, ציון גבורתו של הנשיא המנוח הוחלף בפיאור תהילתו של הנשיא המכהן, שהיה מפקד חיל האוויר המצרי במלחמה. ב-1989 הוקם בקהיר אתר הנצחה חדש – פנורמת אוקטובר. אתר זה הנחיל את סיפור המלחמה לדור הצעיר, והודגשה בו תרומתו של מובארכ להישגיה.

אירועי "האביב הערבי" היטיבו עם אנדרטת החייל האלמוני והשיבו אותה למרכז ההוויה הלאומית של מצרים. הטלטלות של העשור הקודם החלו בהדחת מובארכ בינואר 2011, נמשכו בשלטון קצר ימים של האחים המוסלמים והסתיימו בהפיכה צבאית ביולי 2013, שנהנתה מגיבוי עממי נרחב.

הסיבה לנסיקת מעמדה של האנדרטה הוותיקה משולשת:

ראשית, בעוד מובארכ הסתייג מאתר הנצחה המזוהה עם קודמו – עבד אל-פתאח א-סיסי, הנשיא המכהן מאז יוני 2014, העדיף להופיע כממשיך דרכם של נאצר וסאדאת ולשמור מרחק בטוח ממובארכ שזה מקרוב הודח מתפקידו.

שנית, ארגוני הטרור שפעלו בעשור האחרון במצרים, ובעיקר בצפון סיני, גבו מהצבא המצרי קורבנות כבדים, שאת זכרם ואת תרומתם ביקש המשטר לנצור ולפאר דרך האנדרטה.

בעוד מובארכ הסתייג מאתר הנצחה המזוהה עם קודמו – עבד אל-פתאח א-סיסי, הנשיא המכהן מאז יוני 2014, העדיף להופיע כממשיך דרכם של נאצר וסאדאת ולשמור מרחק בטוח ממובארכ שזה מקרוב הודח מתפקידו

שלישית, וחשוב מכל, תפיסת הצבא המצרי את מוקדי קבלת ההחלטות במדינה הגבירה את חיוניותם של סמלי הנצחה המפארים את גבורותיו. ההתרפקות על הצלחות העבר מסייעת לליכוד העם המצרי סביב צבאו, לחיזוק המורל הלאומי ולגיוס הציבור להתמודדות עם אתגרי ההווה והעתיד.

לפיכך, גם בעידן הנוכחי משמשת אנדרטת החייל האלמוני סמל להישגים הצבאיים – האמיתיים והמדומיינים – שרשם הצבא המצרי במלחמת 1973, כמו גם במאבקים הנוכחיים שהוא מוביל בזירות הביטחוניות והכלכליות, ובימי קורונה גם באלו הרפואיות.

הדבר בא לידי ביטוי, למשל, בכך שמאז עלייתו של א-סיסי לשלטון שבה אנדרטת החייל האלמוני לככב על בולי דואר המונפקים ביום השנה למלחמת אוקטובר. שובה של האנדרטה לקדמת הסימבוליקה הלאומית המצרית משתלבת בחזרתו של סאדאת משולי הזיכרון הלאומי הקולקטיבי למרכזו.

כפי שכתבה ד"ר מירה צורף, ב-2019 זכה הנשיא המנוח לשורת אירועים רשמיים לציון יום הולדתו המאה, שבהם תואר כמנהיג אמיץ וכפטריוט שהעלה את קרנה של מצרים בזירה הבין-לאומית, השיב לריבונותה את אדמת סיני, חילץ את המדינה מעידן של מלחמות למציאות של שלום ואפשר את הצבתה על מסלול של פיתוח כלכלי המיטיב עם הדור הצעיר.

פרק מעצים נוסף בסיפורה של האנדרטה נכתב אך ביולי האחרון, עם פטירתה בגיל 87 של ג'יהאן סאדאת, אשר ביקשה להתאחד עם בעלה במותה ולהיקבר לצדו. הנשיא א-סיסי נענה לבקשתה ואף כיבד את טקס אשכבתה בנוכחותו.

בעוד שבין ג'יהאן לבין יורשו של בעלה מובארכ שררה מתיחות, הרי שיחסיה עם א-סיסי היו משופרים. בשנותיה האחרונות נהגה להחמיא לנשיא ולתארו כמי שבדומה לסאדאת הקדים את זמנו ופועל באומץ לבנייתה של מצרים כמדינה מודרנית ומתקדמת.

ההתרפקות על הצלחות העבר מסייעת לליכוד העם המצרי סביב צבאו, לחיזוק המורל הלאומי ולגיוס הציבור להתמודדות עם אתגרים. לפיכך, גם כעת משמשת אנדרטת החייל האלמוני סמל להישגים הצבאיים – האמיתיים והמדומיינים

ג'יהאן לא הייתה רק אשת הנשיא, אלא שותפה מלאה ופעילה לדרכו ולחזונו. לאחר מלחמת יום הכיפורים ניהלה חילופי מכתבים עם אימהות שכולות ישראליות, בהם קראה לשיתוף פעולה נשי למען השלום.

בינואר 1981 ארגנה בקהיר את "גביע השלום", תחרות בינלאומית לעיצוב תסרוקות נשים, בה נטלו חלק ספרים ודוגמניות מישראל וממצרים. ההקדמה לספרה האחרון "תקוותי לשלום", שראה אור ב-2009, נפתחת במשפט: "השלום – כמילה, כרעיון וכמטרה – הוא המוטיב שמתמצת את סיפור חיי".

ד"ר אופיר וינטר הוא חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי ליד אוניברסיטת תל אביב ומרצה בחוג ללימודי הערבית והאסלאם באוניברסיטת תל אביב. ספרו Peace in the Name of Allah, העוסק במאמציהם של המשטרים במצרים, בירדן ובאיחוד האמירויות להקנות לגיטימיות דתית-אסלאמית להסכמי השלום עם ישראל, ראה אור בהוצאת דה-גרויטר. (צילום: חן גלילי)

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
1
כמצרי, כל ההישגים הצבאיים ריאליים לחלוטין, אפילו הקרב על האי הירוק, ניצחון מוחץ גם עבור מצרים, על טענתו של זאב כי זהו ניצחון, לא שלמעשה, לדברי עמי איילון, אתה סבל מ -40 איש הרוגים ופצוע... המשך קריאה

כמצרי, כל ההישגים הצבאיים ריאליים לחלוטין, אפילו הקרב על האי הירוק, ניצחון מוחץ גם עבור מצרים, על טענתו של זאב כי זהו ניצחון, לא שלמעשה, לדברי עמי איילון, אתה סבל מ -40 איש הרוגים ופצועים לכל היחידה, וגם אתה לא הצליחה לכבוש את האי.

עוד 1,304 מילים ו-1 תגובות
סגירה