ההסטוריון פרופ' אלכס יעקבסון תוקף במאמרו בהארץ את יעקב שרת, בנו של ראש הממשלה לשעבר משה שרת, אשר התראיין לאחרונה, והביע את אכזבתו מישראל. קל לפטור את יעקב שרת כאשכנזי זקן ומריר, אשר מתגעגע לימים היפים טרם הגעת ה"שוורצע חייעס" לארץ.

אני מציע לקרוא את דבריו ביתר זהירות, ולהסיק מהם דבר או שניים על הקורה היום בישראל ועל אפשרויות התיקון.

קל לפטור את יעקב שרת כאשכנזי זקן ומריר, שמתגעגע לימים היפים טרם הגעת ה"שוורצע חייעס" לארץ. אני מציע לקרוא את דבריו ביתר זהירות, ולהסיק מהם על הקורה היום בישראל ועל אפשרויות התיקון

מראש אני מתייחס לעניין הדמוגרפיה וההגירה הישראלית בלבד, ולא לנושא הכיבוש – שכן זהו הציר המרכזי של המאמר של יעקבסון.

ראיון מדכדך עם יעקב שרת (94), הבן של ראש הממשלה ושר החוץ ואחד מחותמי מגילת העצמאות, שמספר למה עזב את הציונות ומדוע הוא שמח שצאצאיו גרים בניו יורק, וחוזה שחורות לאלה שיישארו בארץ לאחר מותו. pic.twitter.com/oEZ17Uz0TV

— Ofer Aderet עופר אדרת (@oferaderet) September 17, 2021

נקודת המוצא של יעקבסון בבואו לתקוף את שרת ולהציגו כגזען אשכנזי היא שקיים עם יהודי. מדובר בשקר, שקיומו במרחב הציבורי הישראלי הרסני מזה עשורים. היהדות היא דת ותו לא.

ראייה חותכת לכך היא – שסבתא רבא שלי, שהיגרה מקווקז, לא יכולה היתה לדבר, פשוטו כמשמעו, עם סבתא שלי שהיגרה מפולין. הן לא חלקו אותה שפה, טריטוריה, היסטוריה ותרבות. הן לא גידלו ילדים באותו אופן, לא התלבשו באותו אופן ולא בישלו באותו אופן ואפילו לא קרוב. ה"דבק" היחיד ביניהן היה, לכל היותר, מספר פרקטיקות דתיות שהן חלקו, אם בכלל. זה רחוק מאד מלהיות עם.

ראיה נוספת היא העובדה, שבמלחמת השחרור, שעת המצוקה הגדולה ביותר של היהודים שהקימו את מדינת ישראל, לא קם "העם היהודי" לעזור להם אלא באופן מועט ביותר. קצת כסף, גח"ל ומח"ל (כמעט ורק אשכנזים), ובעיקר מס שפתיים. לא הרבה יהודים עזבו את בתיהם במרקש או בניו יורק על מנת ללחום כתף אל כתף עם "אחיהם" בישראל. מול זאת ראוי לציין את "צבא ההצלה" של קאוקג'י – כוח מתנדבים כלל-ערבי, שהיה אחד מהגורמים הדומיננטיים במלחמת 48.

נקודת המוצא של יעקבסון בבואו לתקוף את שרת ולהציגו כגזען אשכנזי היא שקיים עם יהודי. מדובר בשקר, שקיומו במרחב הציבורי הישראלי הרסני מזה עשורים. היהדות היא דת ותו לא

גם השימוש של בן-גוריון במושג הכימי "כור היתוך" מצביע על הכשל המובנה, אולי אף באופן פרוידיאני. הרי בני אותו עם אינם זקוקים לחום וללחץ ברמה של תופת על מנת לחיות זה לצד זה באותו מקום. חום היתוך ולחץ דרושים למי שהם יסודות נפרדים. אם נמשיך את הדימוי מעולם הכימיה, הרי שהניסיון השקרי להתייחס לחברת מהגרים צעירה עם אפס מכנה משותף כ"עם עולם" – התפוצץ לנו בפנים.

אם צריך ראיה נוספת להיות היהדות דת ולא לאום, הרי היא סעיף "מיהו יהודי" בחוק השבות. הכנסתו של הסעיף לספר החוקים במרץ 1970 היתה הסימן להתאבדות הסופית של הציונות כתנועה לאומית – והפקדת ענייני הלאום לכאורה בידי הדת. המדינה הציונית, שחוקקה את חוק השבות, סימן ההיכר המרכזי של ישראל כמדינת לאום יהודי לכאורה – הפקידה את התבחינים לזכאות במסגרת החוק בידי סוכני הדת. זאת בניגוד גמור למה שנהג קודם לכן, וכפי שהתבטא, למשל, בבג"ץ האח דניאל (שמואל אוסוולד רופאייזן) ובבג"ץ שליט – שפסקו נגד ההלכה הדתית.

מעבר לתבחינים התרבותיים וההתנהגותיים, מי ששם את יהבו על תבחיני דם וגזע צפוי גם כן להגיע למסקנה שאין עם יהודי. די לעיין בתנ"ך על מנת לראות, שתושבי הממלכות העבריות, ישראל ויהודה, היו מעורבים מבחינה אתנית עם כל עמי הלבנט: אברהם הגיע מחרן (דרום טורקיה של היום), עבדו, אליעזר, מדמשק, רחל ולאה היו ארמיות, אשתו של יהודה היתה כנענית, אשתו של יוסף מצרייה, ציפורה, אשת משה, היתה מדיינית, נשותיו של שמשון פלשתיות, בת שבע היתה חיתית, נעמה, אשת שלמה, היתה עמונית, איזבל, אשת אחאב, היתה צידונית, רות היתה מואביה, הורדוס היה אדומי ועזרא הסופר יצא נחרצות נגד הנישואין עם נשים נוכריות – רשימה חלקית.

עירבוב נוסף חל בתקופה ההלינסטית והרומית, גם עקב התפשטות היהדות מחוץ לגבולות ארץ ישראל וגם עקב הופעת הקהילות הנוצריות בארץ ישראל ומחוצה לה, טרם היפרדותן מהיהדות. כל זה רק בעת העתיקה.

מעבר לתבחינים התרבותיים וההתנהגותיים, מי ששם יהבו על תבחיני דם וגזע צפוי להגיע למסקנה שאין עם יהודי. די לעיין בתנ"ך כדי לראות, שתושבי הממלכות העבריות, ישראל ויהודה, היו מעורבים אתנית עם כל עמי הלבנט

מבחינת הגות והיסטוריה, הטענה שאין עם יהודי איננה חדשה. נזכיר את ספרו המונומנטלי של בועז עברון "החשבון הלאומי" (קישור למאמר של שלמה זנד על אודותיו) ואת שלמה זנד, שהעלה לסדר היום הציבורי את הנושא בספרו "מתי ואיך הומצא העם היהודי".

העובדה שהיהודים אינם עם איננה סמנטית, והיא משפיעה על חיינו כאן באופן בסיסי וחזק, שלעיתים נסתר מהעין בגלל שהתרגלנו לשקר. המיתוס מאפשר לישראל להיות המדינה המערבית היחידה שאיננה רפובליקה – כלומר, מדינה השייכת לאזרחיה ורק להם, ועל ידי כך לחוקק חוקי דת וגזע שלא היו מתקבלים בשום מקום אחר.

הדוגמאות הבולטות הן חוק הלאום וחוקי האישות, החינוך והגיוס. לא מיותר לציין, שמדינות מבוססות דת במהלך ההיסטוריה לא היו הצלחה גדולה – הרפובליקה האיסלאמית של איראן, שלטון הטליבאן באפגניסטן ומדינת הצלבנים הן דוגמאות בולטות.

לכן, חשוב לבחון את הדבק החברתי האמיתי בישראל על רקע השקרים הבסיסים בהגדרתה העצמית, ולזה, לדעתי, מכוון יעקב שרת. ההגירה המסיבית מארצות אפריקה ואסיה לישראל בשנות החמישים והשישים היתה אירוע חיובי שתרם למדינה בהרבה היבטים, אבל היא התבססה על שני שקרים שחרצו את גורלה לאפליה ולהדרה. שקר אחד הוא, כאמור, קיומו של עם יהודי. שקר שני היה עוצמת "הקטסטרופה" לכאורה של היהודים בארצות ערב, שבעטייה "אולצו" המהגרים להגר לישראל. אודות השקר הזה ניתן ללמוד מהמחקרים של יגאל בן-נון, וממאמרו "יהודי מרוקו – הקטסטרופה שלא היתה".

מיתוס העם היהודי איפשר חוקי דת וגזע שלא היו מתקבלים במקום אחר. לא מיותר לציין שמדינות מבוססות דת במהלך ההיסטוריה, כמו הרפובליקה האיסלאמית של איראן, שלטון הטליבאן באפגניסטן ומדינת הצלבנים לא היו הצלחה גדולה

הגלגול המודרני של השקר הזה הוא יצירה של סימטריה לכאורית בין הפליטות של ערביי ארץ ישראל במלחמת השחרור לבין פליטות של יהודים מארצות ערב, שאינה אלא כלי לניגוח פוליטי בסכסוך מול הפלסטינים.

ההגירה המזרחית הזיזה את מרכז הכובד המלכד את תושבי ישראל מתרבות אירופית-חילונית-אשכנזית, שהיתה הרבה מעבר לפרקטיקות ולאמונות דתיות, לציר הדת בלבד. זהו ציר רקוב וחלוד, משענת קנה רצוץ – שמתנקם בנו עד היום.

במקום לתת לתרבות המזרחית מקום של כבוד, לחלק את עושר הארץ בצורה שוויונית, ולהכיר בכך שיש לעבוד קשה על מנת לייצר את האומה הישראלית – הניחו שדי לומר "כולנו יהודים", "כולנו נרדפים", וזה יכסה על הפער שבין מרכז תל אביב לשולי דימונה.

ציר הדת כגורם מאחד לכאורי נתן לממסד הישראלי את הפטור משילוב אמיתי של המהגרים מאפריקה ומאסיה בחברה הישראלית, תוך התעלמות מתרבותם השונה, והתעלמות מכך ש"יהדות", ובכלל זאת האנטישמיות הלכאורית שכלולה בה, איננה תרבות ואיננה לאום – ואין בה די לדבק חברתי אמיתי.

כך אני מפרש את דבריו של יעקב שרת. לא כהתנשאות אשכנזית, אלא כצער על כך שהדבק הלאומי בישראל שהיה חזק, הפך להיות רעוע בגלל החלטות פוליטיות כאלו ואחרות, שאת מחירן אנחנו משלמים עד היום.

כך אני מפרש את דבריו של יעקב שרת. לא כהתנשאות אשכנזית, אלא כצער על כך שהדבק הלאומי בישראל שהיה חזק, הפך רעוע בגלל החלטות פוליטיות כאלו ואחרות, שאת מחירן אנחנו משלמים עד היום

הגיע הזמן ללאומיות ישראלית, הומניסטית וליברלית, שתכיל את כל האנשים ואת כל הזרמים. ה"דבק" המלאכותי בדמות הדת נכשל, וממשיך לפורר את החברה. השינוי חייב להגיע, ויפה שעה אחת קודם.

ד"ר הראל פרימק נשוי לבטי, אב לספיר, לסהר ולגיא, גר בראשון לציון. יועץ טכנולוגי במקצועו – מפתח אלגוריתמים ופיסיקאי, בעל דוקטורט בפיסיקה ותואר ראשון במתמטיקה. בנוסף הוא פעיל חברתי בתחום הפיננסים (יו"ר משותף של עמותת "צדק פיננסי") ובתחום ההומניזם (חבר במועצה הציבורית של עמותת "הבית החילוני") (צילום: ישראל הדרי).