בסדרת הכתבות היפהפיה -"אתם זוכרים את השירים"- הפליג אמיר בן-דוד בשבחי החיבור בין שירה ללחנים ולתרבות פופולרית: "אותו מפעל מופלא של הלחנת שירי משוררים. סוגה משגשגת שכמעט אין דומה לה בתרבויות אחרות בעולם". מנחם בן ז"ל כתב בוואלה, בשנת 2014, שהזמר הישראלי הוא "כמוסת חיינו הנהדרת, המקסימה, האמנות שהגיעה כאן בארץ לשיאיה הכי מפוארים".

אם אתם מחפשים חומר קריאה לחג – פלוס פסקול מענג – הנה כל פרקי "אתם זוכרים את השירים" מקובצים יחד. המשך יבואhttps://t.co/BQ3QH3PoJx

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

— Amir Ben-David אמיר בן-דוד (@AmirBenDavid) September 15, 2021

וזה מחזיר אותי גם אל שירי אימא רוסיה בלבושם העברי. כל-כך אהובים הם היו כאן באמצע המאה הקודמת. "הן הטביעו אותנו במתק געגועיהן ועיצבונן" כתב הסופר אברהם בלבן על המנגינות ההן. בהשראתן חוברו כאן גם שירי נשמה וגעגועים נוסח רוסיה תוצרת כחול-לבן, מנגינה וגם מלים. עם אותה תוגת מרחבים, אותם ניגונים משתפכים, רק בלי גרישה וזויה, קטיה וקטיושה, ובלי חיל הפרשים.

בהשראת המנגינות הרוסיות חוברו כאן גם שירי נשמה וגעגועים תוצרת כחול-לבן, מנגינה וגם מלים. עם אותה תוגת מרחבים, אותם ניגונים משתפכים, רק בלי גרישה וזויה, קטיה וקטיושה, ובלי חיל הפרשים

הבולט שבהם הוא כנראה השיר "שוב יוצא הזמר" מאת נתן יונתן, שהיה רוב שנותיו הבוגרות חבר קיבוץ שריד. המלחין, יעקב שגיא מעין-השופט היה אף הוא איש השומר הצעיר. הזמר הרוסי תפס מקום בולט בייחוד בקיבוצים ובתנועות הנוער של השמאל. השיר מוכר לציבור בעיקר בזכות הביצוע הקנוני של הגבעטרון:

"שוב יוצא הזמר אל הדרך/ שוב הולכים ימינו ובוכים/ שיירה, אל אנא את עוברת?/ שירי נא! עצוב על הדרכים/ שוב נושאת את פת קיבר ומיים,/ תרמילים, תוגה של מרחבים./ שוב תולה את עיין בשמיים/ ומשעול בנתיב הכוכבים/…עלטה רק קול רינת הנשק/ אי בזה הדרך חסומה./ את שיירתי גלויית עיניים/ רק כדור המוות הוא סומא".

אכן, אותם מרחבים נוגים נוסח שירי אימא רוסיה, אותן דרכים עצובות. "הפייטן הכפרי הנוגה" – כך כינו קיבוצניקים את נתן יונתן. וכשהמשורר הלך לעולמו, בשנת 2004, עמוס עוז כתב בפתח רשימת ההספד: "מי כאן לא אהב את נתן יונתן?".

ברשימה המופיעה באתר זמרשת כלולים לא פחות מ-531 שירים עבריים שהותאמו ללחנים רוסיים. תורגמו או שהותאם להם נוסח עברי עצמאי. בין הידועים שבהם: "שיר הפרטיזנים היהודים" ("אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה"), "מיהו המיילל ברוח," "בערבות הנגב", וגם "בגליל, בתל-חי".

כבר נאמר ששירי המולדת שלנו שאבו משירה רוסית את ההתייחסות למולדת כאל אימא, גם את אהבת ההשתפכות, וכן גם יסודות סלביים שהביאו איתם החלוצים המייסדים, רובם יוצאי מזרח אירופה.

כבר נאמר ששירי המולדת שלנו שאבו משירה רוסית את ההתייחסות למולדת כאל אימא, גם את אהבת ההשתפכות, וכן גם יסודות סלביים שהביאו איתם החלוצים המייסדים, רובם יוצאי מזרח אירופה

ברפרטואר המקהלות של תנועות הנוער נועד מקום בולט לשיריה של מקהלת הצבא האדום. ההיקסמות מאותה מקהלה ומשיריה וכן מממשיכיה במאה ה-21, מהדהדת בעוצמה במקומותינו כאשר המקהלה מבקרת בישראל. קהל שבוי ונרגש (רובו מבוגר) גודש את היכל התרבות, למשל, נשטף בנוסלגיה מתוקה. ההתרגשות של הקהל מידבקת ומעצימה את החוויה האמנותית.

אותה התרגשות קולקטיבית שספגתי שם, בהיכל התרבות, החזירה אותי אל הדביקות שאפיינה את השירה בציבור אשר הייתה כמעט לפולחן בתנועות הנוער. רבים דימו אותה לתפילה חילונית. השירים ההם התאפיינו ברומנטיקה, ברגשנות גואה ובערגה אל היפה והנשגב. לא הייתה טיפת אירוניה במילים טעונות הפתוס. שרנו שירי חלוציות ובניין המולדת, שירי עבודה, טבע ונוף, שירי מהפכה "שמאלניים" וכמובן-גם שירי אהבה. שירים רוסיים סוחפים עם מלים מתורגמות או טקסט עברי מקורי תפסו מקום מרכזי ברפרטואר השירה בציבור. הנה אחדים מהם, כתזכורת:

"אט זורם הנחל הולך לו אל הים/ ולידו צומח אלון נישא ורם,/ בגדה מנגד מחלון בקתה/ ילדתי מרוסיה בעצב נשקפה".

וכן גם:

"מתפתל משעול הפרע בין ההרים/ מתקדמת בו דומם פלוגת פרשים/ במורד השביל ניצבת נערה/ זהב צמתה תכלת עינה./ וחיוך על שפתותיה נחמד/ ותנפנף ביד".

והיו שירי מלחמה כמו "שאון התותחים נדם, שדה הקטל נתייתם", ושיר רוסי מובהק על פרשים קוזקים: "שם על גדות הדנייפר דוהרים סוסים/ ובשצף קצף הם טסים./ פרשים קוזקים מגדודי בודיוני/ דוהרים לקרב".

השירה בציבור הייתה כמעט לפולחן בתנועות הנוער. רבים דימו אותה לתפילה חילונית. השירים ההם התאפיינו ברומנטיקה, ברגשנות גואה ובערגה אל היפה והנשגב. לא הייתה טיפת אירוניה במילים טעונות הפתוס

השירים הרוסיים הנחשבים במיוחד היו אלו שחוברו בעקבות המהפכה הבולשביקית ובימי מלחמת העולם השנייה. בימי האמונה ב"עולם המחר" הסובייטי ובאוטופיות הגדולות. בתנועות השמאל סגדו אז, כידוע, לברית המועצות ולקומוניזם. בשומר-הצעיר דובר על רוסיה כעל "המולדת השנייה".

לימים הגיע תור ההתפכחות והיא הייתה קשה ומרה. הנה פראפרזה על השיר האהוב "לבלבו אגס וגם תפוח" שחיברו קיבוצניקים לאחר "ששת הימים" (לאחר שהאויב המטיר עליהם כלוחמים ירי מנשק סובייטי). מה היה גלגולה המאוחר של אותה קטיושה ש"יצאה לשוח אלי חוף תלול ונהדר"?

"וקטיושה עפה על מטולה/ לבלבו תולר וגם בזוקה/ אר-פי-ג'י כיסה את הנהר".

*  *  *

הסופר אברהם בלבן, יליד קיבוץ חולדה ופרופסור אמריטוס לספרות עברית, דימה את השירים הללו למגופה פתוחה. מגופה היא פקק, סכר, לסתימת חבית. דרכה היה אפשר, לדבריו, לשפוך את הלב בלי חשש.

צעירי תנועות הנוער היו "קולים" בעגה העכשווית. גזרו על עצמם איפוק ונזהרו מהחצנת רגשות. ההתמזגות בקבוצה השרה אפשרה להם לשבור מחסומים ואף לחוות מדי פעם קתרזיס קולקטיבי.

צעירי תנועות הנוער היו "קולים" בעגה העכשווית. גזרו על עצמם איפוק ונזהרו מהחצנת רגשות. ההתמזגות בקבוצה השרה אפשרה להם לשבור מחסומים ואף לחוות מדי פעם קתרזיס קולקטיבי

בספרו של בלבן "שבעה", המספר על השבעה למות אביו הוא חוזר אל סיפור חייו של האב ואל ילדותו שלו ונעוריו בקיבוץ. וכך הוא מתאר את הטלטלות הגדולות שחוללה השירה בציבור:

"המנגינה חלחלה בנו כמים באדמה המצמיחה פרחי עצב יפהפיים. העצב הזה קירב אותי אל עצמי, כפצע או כאב המקרבים אדם אל עצמו, ובה בעת הוא הבליע אותי כליל בקבוצה השרה. אותה תחושה כפולה של עצמיות מועצמת, חגיגית ומלוטשת, ושל שכחה עצמית גמורה…השירים האלה היו מגופה פתוחה שדרכה אפשר היה לשפוך את הלב בלי חשש, ואנחנו תיעלנו אליהם את כל שמחותינו ואת כל עיצבון נעורינו…וככל שגדל הצער כן רבתה השמחה. ככל שגדל העצב כך יפינו בעינינו…והמנגינות האלה, שנשאו עימן את בדידות הדרכים הארוכות, את שריקת המרחבים של הערבות הרוסיות, הטביעו אותנו במתק געגועיהן ועיצבונן".

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים.