איום הגרעין האיראני הפך מזמן לחלק מחיינו. לפחות של הישראלים והישראליות המקשיבים, קוראים וצורכים חדשות ואקטואליה. מזה כ-30 שנה דואגים פוליטיקאים, ביטחוניסטים ומומחים לדבר לשמר את הענן הגרעיני בשמי המיקרו-קוסמוס הישראלי. מי מתוך שיקולים מקצועיים נקיים, מי מתוך חרדה אותנטית, ומי מתוך שיקולים זרים, פרסונליים ופוליטיים.

מזה כ-30 שנה דואגים פוליטיקאים, ביטחוניסטים ומומחים לדבר לשמר את הענן הגרעיני בשמי המיקרו-קוסמוס הישראלי. מי משיקולים מקצועיים נקיים, מי מחרדה אותנטית ומי משיקולים זרים

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

שלושה עשורים הם הרבה מאוד זמן במונחי היסטוריה ישראלית, ובמהלכם עברנו כמה ציוני דרך קרדינליים, בראשם כמובן חתימת הסכם הגרעין (JCPOA) ב-2015, והמשבר שחולל נתניהו ביחסי ישראל-ארה"ב בעקבותיו.

פרישתה החד-צדדית והבלתי מוצדקת של ארה"ב מההסכם, החלטה טראמפיסטית תחת לחצי נתניהו, הפכה גם היא לציון דרך היסטורי ועלולה להיזכר בעתיד כנקודת המיפנה שהביאה את איראן למעמד "מדינת סף" גרעינית.

זהו מונח בעייתי שגם בקרב אנשי המקצוע ובוודאי בשיח הציבורי נעשה בו שימוש מוטה, אבל השורה התחתונה של נקודת הזמן הנוכחית ברורה – איראן שיפרה את יכולותיה הגרעיניות, השתחררה אט אט מחלק ממגבלות הסכם הגרעין, וכעת שוקלת האם לשוב לנתיב המשא ומתן או לשנות כיוון.

נסיונותיו של ראש המוסד היוצא יוסי כהן להגן על מורשת נתניהו ומורשתו-שלו, בטיעון שיכולותיה של איראן לא התקדמו אלא אף הוסגו לאחור, אינם מחזיקים מים כבדים או אפילו קלים. בכל הכבוד למבצעים החשאיים המיוחסים לישראל, היה צריך להיות ברור למקבלי ההחלטות כבר בזמן אמת שהללו יוכלו לכל היותר ליצור עיכובים מסוימים בלוחות הזמנים, אבל לא לשנות את נתיב ההתקדמות האיראני.

חמור מכך, היו מי שהזהירו כי עצם פירוק הקואליציה הבינלאומית החד-פעמית שהצליח לייצר ממשל אובמה באמצעות הסכם הגרעין, הוא הגורם המכריע שיאפשר לאיראן להתקדם.

אבל מקבלי ההחלטות בחרו להסתנוור מעולם ה"הזדמנות המבצעית" ולהתעלם ממאזני הכוחות האסטרטגיים ומשיקוליהם המדיניים וארוכי הטווח של השחקנים המעצמתיים, ושל איראן עצמה.

פרישתה ארה"ב החד-צדדית והבלתי מוצדקת מההסכם, החלטה טראמפיסטית תחת לחצי נתניהו, הפכה לציון דרך היסטורי ועלולה להיזכר בעתיד כנקודת המיפנה שהביאה את איראן למעמד "מדינת סף" גרעינית

ממשל ביידן, שחתר לחזרה מהירה להסכם הגרעין בשינויים מינוריים, וציפה להיענות איראנית, מצוי כעת בתהייה לגבי מרחב התמרון האמיתי שלו, וכך גם שאר השחקנים בזירה – שלוש מדינות אירופה צרפת, גרמניה ובריטניה, האיחוד האירופי כגוף, רוסיה וסין. איראן עצמה מנסה, כדרכה בקודש, לחשב את האופציות שלה בעורמה ובחוכמה. היחידה שלכאורה ממשיכה להתנהל כאילו אין מגבלות על מרחב התמרון שלה היא ישראל.

ממשלת השינוי המשיכה בנושא האיראני את מדיניותו של נתניהו, למעט שינוי חשוב בפרופיל הפומבי מול ארה"ב והקהילה הבינלאומית. אם בתקופת נתניהו ישראל שיחקה את קלף "המדינה הסוררת", וטרחה לנפנף בקלף הזה בכל הזדמנות, הרי שהממשלה החדשה נזהרת יותר בנפנופיה, אבל לא שינתה את תוכנית-המשחק שלה כהוא זה.

היא ממשיכה למצב את עצמה כ"סמן הימני" של המערכת הבינלאומית והאזורית, כ"מתריעה בשער", ואפילו מתיימרת להיות זו ש"תמנע מאיראן להשיג פצצה גרעינית" בכוחות עצמה.

יומרה ריקה זו מתקבלת בגיחוך מוצדק בבירות העולם. ברור שאין לישראל לא את היכולת וספק אם אפילו את הכוונה לצאת למלחמה יזומה עם המעצמה האזורית האיראנית, מלחמה שעלולה להימשך שנים ארוכות ולגבות מחירים שיאפילו על כל מלחמה שהכירו הישראלים אי פעם.

כאשר הפער בין הרטוריקה לבין היכולות והכוונות זועק כל כך, יש במדיניות שכזו נזק משמעותי. היא נראית למשקיפים מבחוץ כהפגנה מתמשכת של חולשה ושל חולשת-דעת.

היומרה הריקה מתקבלת בגיחוך בבירות העולם. ברור שאין לישראל יכולת, וספק אם כוונה, לצאת למלחמה יזומה עם המעצמה האזורית האיראנית, שעלולה להימשך שנים ולגבות מחירים שיאפילו על מלחמות העבר

מי שככל הנראה מבין זאת הוא ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק, שבמאמר חשוב ב"ידיעות אחרונות" ניתח בבהירות את תמונת המצב האסטרטגית וקבע – כמעט במפורש – כי מרחב התמרון הישראלי הריאלי צומצם עד כדי אופציה אחת, השלמה עם הפיכתה של איראן למדינת סף, והישענות על היותנו מדינה "שכל העולם חושב שהיא מעצמה גרעינית כבר יותר מ־50 שנה".

טהרן במרחק חודש מהשגת אורניום מועשר לפצצה אחת ובהסתברות גבוהה, חצתה את נקודת האל־חזור לכיוון "מדינת סף" גרעינית.
הכישלון – כולו של טראמפ ונתניהו.

כדי לפעול נכון בהמשך, חשוב להבין מה קרה וקורה. למאמר המלא שפורסם ב'ידיעות אחרונות'>https://t.co/C7QMY2a5pY pic.twitter.com/WQNUXRUFB1

— אהוד ברק (@barak_ehud) September 20, 2021

כלומר, בעוד ממשלת ישראל מתנהגת כמי שמבחינתה "כל האופציות על השולחן", קובע ברק ומעריכים רבים אחרים בקהילה המדינית-ביטחונית בישראל ובוודאי מחוצה לה, כי ממשלות נתניהו שמטו מידיהן, ובמידה לא מעטה גם מידי ארה"ב, את מרבית האופציות הריאליות לבלימתה של איראן.

בצומת האסטרטגי הנוכחי חשוב ביותר להביט נכוחה במציאות, לעצב חלופות ריאליות ולבחון את משמעויותיהן. החשש הגדול הוא כי ממשלת ישראל הנוכחית אינה בנויה לבחינה אמיצה שכזו. ראשה ושריה הבכירים – בנט, גנץ, ליברמן וגם לפיד – היו כולם שותפים פעילים למדיניותו ההרסנית של נתניהו. מי לכל אורך הדרך, ומי רק לחלקה.

גם אם נניח כי נותרה בכמה מהם קמצוץ היושרה להבין את טעויות העבר, נראה כי חישוביהם הפוליטיים והפרסונליים מונעים מהם להישיר מבט אל הציבור, להודות בטעות ולבצע את שינוי המדיניות הנדרש.

הדרג המקצועי הבכיר, שבתקופת נתניהו הועמד ב"מבחני נאמנות" למנהיג ובמקרים רבים בחר ליישר קו עימו, גם אם דרגי המקצוע הבכירים פחות הביאו לשולחנו עמדות אחרות, נדרש כעת לשקם את כבודו המקצועי ולחזור למערכת ממשלית של איזונים ובלמים בינו לבין הדרג הפוליטי. ספק אם גם ראשי הגופים הללו, החדשים והחדשים פחות, בנויים לעמידה איתנה מול הדרג הפוליטי מן הסוג שהפגינו רמטכ"לים, ראשי מוסד, ראשי אמ"ן וראשי שב"כ בעבר. שינוי התרבות הארגונית לכיוון של התבטלות בפני הדרג הפוליטי הוא עוד אחד מן הנזקים החמורים של מורשת נתניהו.

בצומת האסטרטגי הנוכחי חשוב ביותר להביט נכוחה במציאות, לעצב חלופות ריאליות ולבחון את משמעויותיהן. החשש הגדול הוא כי ממשלת ישראל הנוכחית אינה בנויה לבחינה אמיצה שכזו

על רקע זה מתחדדת חשיבותו של שיח ציבורי ער וביקורתי, שבמרכזו דרישה מן הממשלה ומן הכנסת להציג בבהירות בפני העם הישראלי את תמונת המצב, את החלופות העומדות בפנינו ואת העתידים האפשריים הנגזרים מהם. במקום זאת אנו חשופים כיום בעיקר לגילויי היסטריה או יוהרה, שתיהן חסרות בסיס.

ערן עציון הוא יזם מדיני ופוליטי, דיפלומט בכיר לשעבר, כיהן כסגן ראש המועצה לביטחון לאומי במשרד ראש הממשלה, וכראש התכנון המדיני במשרד החוץ. המוטו שלו הוא: Speak Truth to Power. מאמין שהמפתח לעתיד ישראל, והעולם החופשי, הוא מהפיכה בשיטה הדמוקרטית