כלכלת החלטורה - זה לא דבש, זה רקוב

שליח wolt. מנהל האכיפה החל לבדוק חשדות להפרות חוקי עבודה (צילום: דין אהרוני רולנד)
דין אהרוני רולנד
שלי של וולט wolt

אריאל הלוי בא אלינו ובפיו בשורה: ה"גיג אקונומי" והעבודה מהבית הם העולם החדש והאמיץ שמתהווה לנגד עינינו. הידד! מהפיכה תעסוקתית! העובדים השכירים מעדיפים להפוך לפרילנסרים! הכוח העולה!

תרשו לי לשפוך קצת מים צוננים על החגיגות. גרתי בתוך עוגת הקצפת הזאת עם הנצנצים.

אריאל הלוי בא אלינו ובפיו בשורה: ה"גיג אקונומי" הוא העולם החדש והאמיץ. מהפיכה תעסוקתית! השכירים מעדיפים להפוך לפרילנסרים! תרשו לי לשפוך קצת מים צוננים על החגיגות. גרתי בתוך עוגת הקצפת הזאת

נתחיל משתי הערות:

1

הלוי מקפיד להגיד שוב ושוב "גיג אקונומי", ולא חלילה "כלכלת החלטורה" (הגם שהביטוי העברי מופיע בעיתונות זה זמן מה). אולי כי "גיג" עושה אסוציאציה של הופעת רוק בסיאטל של להקה בתחילת דרכה, משהו נורא אופטימי. "חלטורה" נשמע כמו כמה שטרות שמשלמים לבייביסיטר. קוראים לזה "סוציולקט" – מילה ממקור אחר נותנת נופך לגמרי שונה. כמו לקרוא למחסן משופץ בראש פינה "צימר". "צימר" נשמע אוטומטית כאילו שהוא בהרי האלפים.

2

הלוי מערבב, בכוונה או שלא בכוונה, בין סוגיית העבודה מהבית – שיכולה להתקיים גם במודל העסקה ישירה, עם עובד שכיר רגיל שכבר יש איתו מערכת יחסים קיימת, לבין תופעת הפרילנס, שמשמעותה שאין יחסי עובד ומעביד, לא במסגרת פרוייקטלית ולא במסגרת ארוכת טווח.

חלק מהעובדים במסגרת "העסקה גמישה", למשל ענף השליחים ההולך וגדל במהירות, או נהגים בתשלום ("אובר" היא הפלטפורמה המוכרת ביניהן) – לא עובדים מהבית. כך שיתרון הנוחות היחסית לא חל עליהם. אין לי מלים לתאר כמה ההעסקה הזאת פוגענית.

הלוי מקפיד להגיד "גיג אקונומי" ולא חלילה "כלכלת החלטורה". אולי כי "גיג" עושה אסוציאציה של הופעת רוק בסיאטל של להקה בתחילת דרכה, משהו נורא אופטימי. "חלטורה" נשמע כמו כמה שטרות שמשלמים לבייביסיטר

יש כל מיני פרילנסרים, זה נכון. יש פרילנסרים של 1500 שקל בחודש, ויש של 12,000. מה שבטוח זה, שאת העסקתו של פרילנסר אפשר לסיים מעכשיו לעכשיו. אין מכתב פיטורין, אין שימוע, אין דמי אבטלה, אין ימי מחלה או חופשה, אין פנסיה. כלום. כמו כוס חד פעמית. סיימת? זרקת.

מניסיון אישי, יש שני מצבים:

בראשון, הפרילנסר הוא "נותן שירותים" של לקוח אחד בלבד. מה שאומר שהוא שכיר בלי תלוש, בלי תנאים, בלי פנסיה, אפס ביטחון תעסוקתי, שאפשר לפטר בלי לפטר. בעבר נשמעו קולות מרשות המסים ומשרד העבודה נגד הישראבלוף הזה (כולל פקידי שומה שדיברו אתי אישית). זה היה מזמן.

מצב שני, פרילנסר שיש לו כמה לקוחות. כלומר, הוא נאלץ לרדוף אחרי לקוחות, ולעסוק לא מעט מזמנו בגבייה. לא רק שהתשלום הוא "שוטף פלוס 30/60/90", ובענפים מסויימים אפילו 150 (!), עצם קבלת הצ'ק יכולה להידחות, להימרח, להיות פתח לטרטורים. זה לא תיאורטי, זאת המציאות של רבבות עובדים בישראל.

כשאתה פרילנסר, כל ההוצאות מכיסך: המחשב עליך, החיבור לאינטרנט עליך; אמנם היום חיבורים לאינטרנט זולים מבעבר, אבל אם אתה לא עובד בתחום התוכן (המילולי), מנוי האינטרנט הזול ביותר לא יספיק לך. ותמיד תהיה ציפיה לשדרוג – גם של החומרה, גם של החיבור.

בקיץ הישראלי, שנמשך כמעט חצי מהשנה, המזגן עובד לאורך כל יום העבודה – 6 שעות או 12 שעות, אבל בבית – הכל על חשבון העובד (אפילו אם הוא עובד שכיר). כן הדברים אמורים בחימום בחורף (ובמיוחד בארצות קרות). כל זה על חשבון הפרילנסר, החופשי כציפור.

עוד משהו שלא משלמים עליו: עקומת הלמידה. כל פרוייקט חדש מתחיל בלימוד מסויים והסתגלות. תשלום לפי תפוקה הופך את שעות הלימוד האלה לשקופות מבחינת התשלום.

מה שבטוח זה שאת העסקתו של פרילנסר אפשר לסיים מעכשיו לעכשיו. אין מכתב פיטורין, אין שימוע, אין דמי אבטלה, אין ימי מחלה או חופשה, אין פנסיה. כלום. כמו כוס חד פעמית. סיימת? זרקת

לפעמים הפיתוי הוא האפשרות להרוויח שכר שעתי גבוה יותר מעבודה כשכיר, במיוחד בתחומי התוכן. אבל אז אתה מגלה שהפכת לעובד עונתי. כותב שורות אלה עבד במוסד אקדמי פרטי מוביל; הרגשתי על גג העולם כשהרווחתי 10,000 שקלים בתשעה ימים (אי שם בשנות ה-20 שלי). אבל אז ראיתי שזה קורה 3-4 פעמים בשנה. בין לבין – כלום.

לפעמים השכר השעתי גם הוא אינו יתרון כלל. מי שמכיר את זירות הפרילנס הישראליות והבינלאומיות (אתרים שמתפרסמים בהם פרוייקטים בתשלום), יודע שזה מרוץ לתחתית. כל התחרות היא בגזרת המחיר. לעתים אתה מתחרה עם ילדים בני 15, שלא צריכים להתפרנס מהפרוייקטים האלה ולא אכפת להם. לעתים אתה מתחרה עם עובדים ממדינות העולם השלישי, שעלויות המחיה שלהם נמוכות.

שוחחתי על הנושא עם שרון בירקמן, מטפלת כלכלית, מרצה ומנחת יחידים וקבוצות, שצברה ניסיון מעשי וכן ידע מחקרי בתחום העבודה ובמיוחד בתחום ה"יציאה לעצמאות" בקרב נשים עובדות.

בירקמן מסבירה: "מעבר לחוסר היציבות המוחלט במודל הזה, הפרילנסר מוותר על שורה של יתרונות.

"אי אפשר להתקדם, אי אפשר לעבור תחום ולהתפתח. כשאתה גם עובד של החברה וגם נמצא פיזית בבניין, לחברה יש אינטרס שתתפתח. אם יש לך שעתיים מתות או כמה ימים חלשים, אפשר לקרוא לך לקיוביקל או לחדר אחר, לתת לך הסבר קצר ולתת לך משהו לעשות. בטווח הארוך, אפשר ממש להכשיר אותך לתפקיד אחר. זה על חשבון החברה, אבל גם אינטרס של החברה. הפרילנסר צריך ליזום כל שינוי כזה, ללמוד איך, ולממן את הכל.

שרון בירקמן מסבירה: "מעבר לחוסר היציבות המוחלט במודל הזה, הפרילנסר מוותר על שורה של יתרונות. בין השאר, אי אפשר להתקדם, אי אפשר לעבור תחום ולהתפתח"

"במסגרת ייעוץ שנתתי, סייעתי לאישה שחזרה לשוק העבודה למצוא משרה מסויימת. היא התקבלה, אבל מהר מאוד התברר שהיא לא מתאימה לתפקיד. לעומת זאת, היא הפגינה יכולות בתחום אחר לגמרי. הגוף המעסיק הכשיר אותה, והיא פשוט עובדת – בקומה אחרת. זה לא היה קורה לו היתה פרילנסרית, וזה לא היה קורה לו עבדה מהבית. בכלל, עובדים קבועים שמגיעים למקום העבודה, נהנים מיתרונות רבים בתחומי ההכשרות והקידום.

"ללקוחות שלי אני מסבירה, שעדיף לכולם להיות עוסק מורשה, כדי לקזז הוצאות מסויימות. לרבים מהם קורץ הפיתוי להירשם כעוסק פטור עקב החשש השגוי מהממשק עם מע"מ. זה אומר שהם חייבים ללמוד איך לעשות את זה; עקומת הלמידה הזאת – גם היא 'שכר לימוד'. באופן כללי יותר, אני מזהירה אותם שכפרילנסרים הם מוותרים למעשה על כל התנאים וההטבות. כל חיסכון לטווח בינוני וארוך (ויש סוגים שונים, לא רק פנסיה) שמקומות עבודה מספקים – לא יהיה להם בכלל, או שייאלצו להסדיר אותם לבד, ובמחיר גבוה יותר. בתמצית, אם הם הם פרילנסרים לטווח ארוך, כדאי שיחסכו נתח משמעותית גדול יותר מהכנסתם".

גם בית המשפט בהולנד החליט באופן דומה שנהגי אובר ייחשבו לשכירים, ולכן חוקי העבודה והסכמים קיבוציים יחולו עליהם; בכך, העניק הישג לאיגודים ההולנדיים.

*  *  *

אם אתם שואלים אותי, הקורונה לא שחררה אותנו אל ה"גיג אקונומי". כמו כל תקופת משבר, היא נוצלה בשיטת "דוקטרינת ההלם", כדי להיפטר מעובדים רבים, רובם מבוגרים או עובדים בשכר נמוך. אם הם חזרו לשוק העבודה, הם עלולים לגלות שהם חוזרים למדרגה נמוכה יותר.

אם אתם שואלים אותי, הקורונה לא שחררה אותנו אל ה"גיג אקונומי". כמו כל תקופת משבר, היא נוצלה בשיטת "דוקטרינת ההלם", כדי להיפטר מעובדים רבים, רובם מבוגרים או עובדים בשכר נמוך

זאת לא אוטופיה של חופש, זאת דיסטופיה של ניצול.

נדב אלגזי עוקב אחרי הימין החדש זה כמה שנים, מאז שהיה קשור לחוגים הניאו-שמרניים או פעל בתוכם, וראה את המהפך המבעית לימין הפופוליסטי החדש. את ניצול הפרצות בחוק ובשיח הפוליטי-תרבותי. שואף להעלות את המודעות בציבור הדמוקרטי הרחב לסכנה, ולחשוף את דרכי הפעולה של החוגים הללו שפעלו לגמרי מתחת לרדאר שנים ארוכות.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 1,038 מילים
סגירה