"לאחר הפסקה של שנים רבות החלטתי לשוב לכתוב יומן", כך פותח שטפן צוויג את הרשומה של יום חמישי, 22 באוקטובר 1931. "המוטיבציה שלי נובעת מתחושה מוקדמת כי לפנינו זמנים מסוכנים של מלחמה שיהיה כדאי לתעד".
אף על פי שענק הספרות היהודי־אוסטרי – ואחד הסופרים הפופולריים ביותר באירופה בתקופה שבין שתי המלחמות – לא חזה את גודל האסון שעמד להתרחש, הפחד של צוויג נוכח עליית הפשיזם הוכח באופן מצמרר כמוצדק. יתר על כן, הפחד הזה מרחף מעל דפי היומנים שכתב על רקע אותה תקופה, ויצאו לאור השנה לראשונה גם באנגלית.
היומנים (1931–1940) שופכים אור לא רק על התחושה מבשרת הרעות של צוויג, שהלכה והעמיקה, עם עליית הלאומנות והמשטר האוטוריטרי, אלא גם על חוסר ביטחונו המקצועי והאישי ועל חיי החברה הפעילים שניהל.
צוויג, סופר, מחזאי ומסאי, כתב במסגרת יצירותיו ביוגרפיות ומחקרים על מרי אנטואנט, צ'ארלס דיקנס ואונורה דה בלזק, לצד נובלות דוגמת "מכתב של אלמונית", "אמוק" ו"פחד".
נראה כי הקטעים הקודרים ביותר ביומניו, שנדמה שהם מנבאים את התאבדותו בברזיל ב־1942, הם אלה שכתב צוויג בבריטניה במהלך האביב ובתחילת הקיץ של 1940. בתקופה הזאת הנאצים כבשו את צרפת וארצות השפלה, ונדמה היה שפלישה לבריטניה היא רק עניין של זמן.
"אם הגרמנים יפלשו לאחר נפילת צרפת, אני לא רוצה ליפול לידיהם בחיים; אני מודע מאוד למה שיקרה בנסיבות האלה"
"אם הגרמנים יפלשו לאחר נפילת צרפת, אני לא רוצה ליפול לידיהם בחיים; אני מודע מאוד למה שיקרה בנסיבות האלה", הוא כתב ביומנו ב־2 ביוני 1940. "בימי נעוריי… לא היה עולה בדעתי שלקראת יום הולדתי ה־60 אהיה ניצוד כמו פושע".
אלה לא היו רגשות חולפים. שבוע לאחר מכן, בשעה שהגרמנים המשיכו בכיבוש צרפת, צוויג כתב: "אינני רוצה להמשיך עוד; אני מתלבט רק לגבי איך ליישם את ההחלטה הזאת".
כשהרהר באפשרות שאחרי הפלישה לממלכה יעמידו הנאצים את מנהיג הפשיסטים הבריטי סר אוסוולד מוסלי בראש ממשלת בובות, צוויג – שכבר כתב על תחושת ההקלה שמעניק לו "בקבוקון מיוחד שמוכן למקרה שמה שחזיתי יתממש" – חזר למחשבותיו האובדניות. "נהרסו חיינו לעוד עשורים רבים ולא נותרו לי עוד עשורים לחיות; אינני מעוניין בהם".
ואכן, אחת הרשומות האחרונות ביומן כוללת את המילים – "נודעו חדשות מצמררות: צלב הקרס מתנוסס מעל מגדל אייפל! חייליו של היטלר עומדים על המשמר בשער הניצחון! חיים שלא ראוי לחיות. אני בן כמעט 59 והשנים שיבואו יהיו איומות; למה לסבול כל כך הרבה השפלה".
"נודעו חדשות מצמררות: צלב הקרס מתנוסס מעל מגדל אייפל! חייליו של היטלר עומדים על המשמר בשער הניצחון! חיים שלא ראוי לחיות"
אף על פי שהזוועות הגדולות שיחוללו הנאצים, הכוללות בין היתר את ניסיון השמדת יהדות אירופה, טרם התרחשו, חששותיו של צוויג בנוגע לגורלו לאחר פלישת הגרמנים לא היו חסרי שחר.
צוויג, שנחרד מעליית הנאציונל־סוציאליזם במולדתו אוסטריה, יצא לגלות בבריטניה ב־1934, אבל נשאר על הכוונת של הנאצים: ספריו נאסרו, אזרחותו נשללה, שמו וכתובתו בלונדון נכנסו ל"ספר השחור" הידוע לשמצה – רשימת חיסול של בריטים ופליטים בולטים שהאס אס תכנן לעצור לאחר שיכבוש את בריטניה.
צוויג שמר רשימות ויומנים פרטיים שכתב לסירוגין במהלך חייו. אולם הם לא ראו אור במשך יותר מארבעת העשורים שלאחר מותו, עד שפורסמו בגרמניה ב־1984.
הפרסום החדש באנגלית, הכולל רשומות מ־1931, 1935, 1936, 1939 ו־1940, יצטרף ליומנים מהשנים 1912–1914 שכבר ראו אור באנגלית. ההוצאה לאור, Ediciones 98, מתכננת לפרסם בהמשך שני כרכים נוספים מיומניו בזמן מלחמת העולם הראשונה.
לדברי העורך חסוס בלזקז, היומנים "מאפשרים ללמוד על עבודתו ועל דעותיו האותנטיות של שטפן צוויג בצורה חדשה ושונה, מתוך רשימות פרטיות וכנות המבטאות את תחושותיו האמיתיות וחושפות עניינים אישיים מאוד.
"הוא כתב לעצמו בלבד, בלי כוונה לפרסם, ולכן לא הושפע מדאגות הקשורות לאופן ההתקבלות של כתיבתו או לגבי ההשלכות שעשויות להיות לזה", אומר בלזקז.
עתיד קודר
הפסימיזם של צוויג בנושא האיום הפשיסטי ניכר כבר בפתיחת יומנו ב־1931. "הנוף הפוליטי נראה קודר", הוא כתב באוקטובר של אותה שנה. הוא גם מתייחס למיליציה הלאומנית החמושה שהוקמה באוסטריה זמן קצר לאחר מלחמת העולם הראשונה: "ההיימווהר שפועל בראש חוצות מדאיג אותי. כל זה גורם לי לעסוק בכפייתיות בחיפוש אחר מקלט זמני".
כמה ימים לאחר מכן, עם החמרת המשבר הכלכלי, צוויג כתב: "אני בטוח שמתבשלת עוד הפיכה, ואני חושב שהיא תצלח". ארבע שנים מאוחר יותר, בנסיעתו מפריז ללונדון – לאחר שנמלט מאוסטריה והיטלר עלה לשלטון – דאגות העתיד של צוויג גברו.
"אנחנו רואים כל הזמן את הישר מתעקם ואת החלק מתחספס. כאילו מטורף שיכור השתלט על הגה העולם ומוביל אותנו אל התהום בתנועת זיגזג"
"אנו ערוכים יותר, בכל יום חדש, לתהפוכות חדשות, חשים כל העת את הרעש התת־קרקעי הנמוך הזה בלבבותינו", הוא כתב. "אנחנו רואים כל הזמן את הישר מתעקם ואת החלק מתחספס. כאילו מטורף שיכור השתלט על הגה העולם ומוביל אותנו אל התהום בתנועת זיגזג".
הפוגה כוזבת
בספטמבר 1939 תחושת האימה שליוותה את צוויג מזה עשור עמדה להתממש, אף על פי שבתחילה נראה היה כי מצא קרקע בטוחה בבריטניה. באת', העיר האנגלית שצוויג ואשתו השנייה לוטה אלטמן עברו אליה מוקדם יותר בקיץ, "לא השתנתה כלל" אל מול המלחמה שעמדה לפרוץ. "איש אינו נחפז או נראה נרעש; הכול מתנהל חלק", הוא ציין.
כשהחלה המלחמה המדומה, שנמשכה שמונה חודשים, נראה כי הערצתו של צוויג כלפי הבריטים גברה. "האנשים נפלאים, ההיערכות נראית מושלמת, הפעילות של המדינה הזאת, שכוחה באחדותה, באמת מדהימה", הוא כתב.
אבל צוויג גם היה מתסוכל מכך שהוא לא יכול עוד לכתוב ולפרסם בשפת אמו. "מה שהכי מייסר [אותי]", הוא ציין בחלקי היומן שכתב באנגלית, בשונה מרשומות מוקדמות יותר, הוא ש"אני כל כך שבוי בשפה שאיני יכול להשתמש בה".
"אני שוב מרגיש את הבדידות שלי בארץ הזאת – אין לי שום עיתון לכתוב [עבורו] כמה מילים, שום הזדמנות… לומר משהו, וזאת אחרי שש שנים באנגליה"
לאחר מותו של חברו זיגמונד פרויד בלונדון בספטמבר 1939, צוויג כתב: "אני שוב מרגיש את הבדידות שלי בארץ הזאת – אין לי שום עיתון לכתוב [עבורו] כמה מילים, שום הזדמנות… לומר משהו, וזאת אחרי שש שנים באנגליה".
בזמן שהמתין לתהליך ההתאזרחות שלו ולקבלת החותמת הבריטית – שהגיעה לבסוף במרץ 1940 – צוויג כתב על ההשפלה שבסיווגו כ"נתין מדינת אויב" בבריטניה. (הוא התנגד במיוחד לתיוגו כגרמני וראה בכך הכרה מרומזת בסיפוחה של אוסטריה).
ההגבלות שהוטלו על אזרחים גרמנים ואוסטרים שחיו בבריטניה עם פרוץ המלחמה – דוגמת ההכרח לדווח למשטרה על תוכניות המסע שלהם – היו "בושה בגילי ובמעמדי", הוא כתב. "המצב שלי כאן מחליא – מבודד, ללא כוח וללא הזדמנות לבטא את עצמי", הוא התרעם ברשומה מאוחרת יותר.
סערת המלחמה
עם זאת, מהלכה הרחב יותר של המלחמה היא הנושא המרכזי ביומניו. בתחילתה הוא היה פסימי לגבי סיכוייה של אנגליה, חשש הן מניצחון הנאצים והן מהמחיר האנושי שתגבה הלחימה.
"אינני רואה איך ניתן להביס את גרמניה וגם לא איך אפשר לשבור את אנגליה או אפילו את צרפת", הוא כתב ארבעה ימים לאחר פרוץ המלחמה. "אינני מעז לקוות שההיגיון בכל זאת יגבר והמלחמה תיפסק לפני שתתחיל הרתיחה האמיתית".
"מעולם לא נגרם למעצמה גדולה הרס כזה בשל טיפשותם של מנהיגיה"
כשהסובייטים חברו לנאצים וחילקו ביניהם את פולין באמצע ספטמבר 1939, צוויג הפנה את זעמו אל ראש ממשלת בריטניה ארתור נוויל צ'מברלין, שלדבריו סיכל את האפשרות לברית עם הרוסים נגד הנאצים. "מרגע זה ואילך, כמעט… בלתי אפשרי להיאבק [במלחמה]", הוא קובע. "מעולם לא נגרם למעצמה גדולה הרס כזה בשל טיפשותם של מנהיגיה".
כשהסתיימה המלחמה המדומה והגרמנים החלו במלחמות הבזק שלהם במאי 1940, מצב רוחו של צוויג המשיך להתקדר. "אנו חווים כעת את הימים הגרועים ביותר של חיינו. שוב חל מפנה דרמטי בהיסטוריה העולמית". הידיעות על כך שהגרמנים כבשו את אמיין שבצפון צרפת ועלולים להגיע בקרוב לאבוויל ולחוף תעלת למאנש "העתיקו את נשימתי", הוא כתב. "זוהי קטסטרופה".
"בפעם הראשונה אנחנו חשים בסכנה מקרוב. אינני חושב שניתן להוציא מכלל אפשרות אפילו נחיתה של האויב… מפגש פנים אל פנים עם הגרמנים, לאחר מנוסה מהם במשך שבע שנים, יהיה איום", כתב צוויג כמה ימים מאוחר יותר, עם נפילתה של בולון והתקדמותם המהירה של הנאצים לעבר קאלה.
אולם צוויג לא בחן את הניצחון הקרב, לכאורה, של היטלר רק מפריזמה אישית. "לחשוב שהשקרן הזה הוא אדון העולם", כתב בזמן שפולין בותרה לחתיכות. "הפשע המרושע ביותר של היטלר", הוא העיר באביב שלאחר מכן, "הוא לרומם שקרים והונאות למעמד של כבוד, בעודו מגדיר את מה שנחשב לפשע במשך אלפי שנים כאומנות השלטון והחיים".
"פרץ אנרגיה אדיר"
אף על פי שצוויג הביע שמחה עם הגעתו של ראש הממשלה החדש וינסטון צ'רצ'יל לרחוב דאונינג – "הזריק עד מהרה פרץ אנרגיה אדיר למדינה" – הוא תהה אם אנגליה צריכה להמשיך להילחם לבדה.
!["יומני שטפן צוויג (1940-1931)", בעריכת חסוס בלזקז (צילום: Courtesy)](https://static.zman.co.il/www/uploads/2021/10/diaries_front.jpg ""יומני שטפן צוויג (1940-1931)", בעריכת חסוס בלזקז (צילום: Courtesy)")
"איני ממעיט בערכו של החוסן האנגלי, הוא נפלא, אבל יהיה מסוכן מאוד להאריך את הלחימה על בסיס תחושת הכבוד, היות שהדבר רק יביא להתמשכות העימות ולא לניצחון", כתב צוויג.
לאחר שסקר את המצב הצבאי העגום – המצור על התעלה, פינוי הכוחות הבריטיים מדנקרק ו"אף לא לחישת עידוד מאמריקה" – צוויג סיכם: "אין סיכוי לשום מתקפת נגד אמיתית". כעבור שבועיים, באמצע יוני 1940, הוא ביטא את אמונתו: "מעתה ואילך אני חושב שאנשים יוקרבו במרדף אחר ניצחון בלתי אפשרי; לעומת זאת, תבוסה [של גרמניה] כלל אינה עולה על הדעת".
התמוטטות
על רקע האמור לעיל צוויג שקע בדיכאון ובייאוש. "אני מצליח בקושי לחשוב, אני מרגיש ברע וחש שאני עומד להתמוטט", הוא כתב בעודו מהרהר באופיו של ה"שלום" אותו היטלר עלול לכפות על בריטניה.
"המצב הזה משתק אותי; נורא ככל שהיה, הוא עומד להיות רק גרוע יותר", הוא מוסיף. נפילתה של צרפת – "המדינה הנערצת ביותר באירופה" – הובילה אותו לתהות: "בשביל מי יש לכתוב? בשביל מה יש לחיות?"
"בחלק הזה של היומן, הרשומות שעוסקות במלחמה קצת סותרות זו את זו – מה שמשקף את סערת נפשו בעקבות התקדמות הנאצים", אומר בלזקז. "התחושה הזאת העצימה את הראייה הפסימית שלו על העימות, וחוסר הביטחון שלו בניצחון בעלות הברית גרם לו לאמץ גישה תבוסתנית ברגעי השפל שלו, ולהאמין שהמשך הלחימה בגרמניה רק יגרום לאובדן חיים חסר תוחלת".
"חוסר האמון ניכר, והוא יסתיים בשנאה", הוא כתב. "עיקשותם של הבריטים תשחק את מזגם הטוב"
לצד הפחד שלו מפני פלישה גרמנית, צוויג גם היה מודע למתיחות הגוברת בבריטניה, זאת על רקע הוראת הממשלה לכלוא "נתיני מדינות אויב". אף על פי שכבר התאזרח ולכן ניצל ממעצר, הוא האמין כי הוא עדיין נתפס "זר מטריד, אדם שעדיין יש להתייחס אליו בחשדנות", או אפילו כ"אויב". "חוסר האמון ניכר, והוא יסתיים בשנאה", הוא כתב. "עיקשותם של הבריטים תשחק את מזגם הטוב".
אולם אף על פי שצוויג החליט בסופו של דבר לעזוב את בריטניה לטובת ברזיל, הוא הפך בדבר שוב ושוב, והתלבט לגבי היתרונות האפשריים במציאת מקלט במדינה אחרת.
"אני עדיין לא רואה שום מדינה שאני באמת רוצה לעבור אליה. אני מרגיש מותש מדי כדי לאסוף הכול ולהגר", הוא כתב במאי 1940. כמה ימים מאוחר יותר הוא חזר לנושא. "אני לא יודע מה להחליט! אני צריך להניח זאת לגורל כי כל פעולה או רצון מכוונים מצדי יעשו אותי אחראי לכול".
שיא כואב
בסופו של דבר החשש לגורלו במקרה של פלישה גרמנית לבריטניה הוביל אותו – לאחר כמה ימים קדחתניים בלונדון בהם השיג את הניירת הדרושה – להפליג לניו יורק מליברפול ב־25 ביוני 1940. אחרי חודש בארצות הברית, בסוף אוגוסט, עזבו צוויג ואשתו לריו דה ז'נרו.
אף שהיומנים פותחים צוהר לנפשו המסוכסכת של צוויג, בלזקז סבור כי הם גם מראים כיצד הגיע לבשלות "הן כאדם והן כסופר".
"במהלך העשור הזה הוא כתב כמה מהיצירות הטובות ביותר שלו", אומר בלזקז, ומציין כי היומנים "מכילים פרטים מעניינים על שיטת העבודה שלו ועל הדרך שבה יצר את 'מרי אנטואנט', 'בלזק' ואת הגרסה האנגלית של 'שעות הרות גורל'". היומנים חושפים גם כיצד התחיל לחשוב על כתיבת האוטוביוגרפיה שלו, "העולם של אתמול", שפורסמה לאחר מותו.
למרות הצלחתו המקצועית הבלתי מעורערת – באוגוסט 1936, למשל, במשך יומיים הגיעו יותר מ־3,000 איש לשמוע את צוויג בעת ביקורו בריו – היומנים חושפים את חוסר הביטחון העמוק שלו.
אחרי שביקר בניו יורק בינואר 1935, הסופר כתב על "פחד גובר מפני כל סוג של אירוע פומבי". נראה שאפילו מפגשים מצומצמים עוררו בו חרדה. "חוסר היכולת שלי לדבר עם אנשים סביב שולחן גדול גובר", הוא כתב. "חסרה לי הנטייה לחיי חברה ועניין בהם".
אף על פי כן, היומנים מלאים בהתייחסויות לחיי החברה הפעילים של צוויג – ביקורים בבתי קפה, מסעדות, תיאטרון ומסיבות ארוחת ערב מפוארות. לפני שהפליג לארצות הברית ב־1935, טייל צוויג עם ידידו המנצח הדגול ארטורו טוסקניני ומאוחר יותר הצטרף לרעייתו ולראש העיר האגדי של ניו יורק פיורלו לה גוארדיה (ש"נראה כמו מוזג איטלקי", הוא ציין ביומנו), לתא צפייה בקונצרט.
אפשר למצוא ביומנים גם פרטים על יחסיו של צוויג עם המלחין ריכרד שטראוס "הבווארי הלבבי, טוב המזג, בעל הפנים האדמדמות". מאוחר יותר שטראוס המרה את פיהם של הנאצים וסירב להסיר מהתוכנייה את שמו של צוויג, שכתב את הלברית לאופרה "האישה השקטה".
הצגת הבכורה עלתה בדרזדן ב־1935 (העלאתה נאסרה לאחר שלוש הצגות, אחרי שהגסטפו יירט מכתב משטראוס לצוויג שהביע ביקורת על המשטר). זמן קצר לאחר מכן נאלץ שטראוס להתפטר מתפקיד נשיא לשכת המוזיקה של הרייך.
המחזאי גרהרט האופטמן, שעליו כתב צוויג ב־1931: "מבטו משדר ביישנות, מזג מתוק וטוב לב", התגלה כמי שמוכן להתאים את עצמו למשטר הנאצי. החלטתו להישאר לגור ולעבוד תחת שלטון הרייך השלישי נוצלה, בתורה, ללא רחם על ידי הנאצים למטרות תעמולה.
צוויג, כיהודי, לא קיבל הצעה כזאת, וניסיון דומה להתאים את עצמו לרייך החדש גם ככה לא היה מתקבל. תחת זאת, הנאצים אילצו אותו לצאת לגלות, החישו את מותו, ולתחושתו גזלו ממנו את השפה שבה כתב את הרומנים ואת המחזות שזיכו אותו בהצלחה ובתהילה ברחבי העולם.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם