מערכת החינוך מתגאה בחזרה מהירה לשגרה, אבל למעשה מדובר בנסיגה עמוקה לאחור. כשהמטרה וחזות הכל היא "כיתה ירוקה" מתפספסות ההזדמנויות שיצרה עבורנו הקורונה ללמידה משמעותית וחווייתית במאה ה-21.

בימים אלו נשמעת צפירת הרגעה מתמשכת במערכת החינוך: חזרנו לשגרה. היא נשמעת כהצהרה המעידה על ניצחון בקרב, שהרי הוסר איום הלמידה מרחוק וכעת ניתן לחזור למוכר ולידוע. אלא שבמקום להבין שתקופת הלמידה מרחוק זימנה מנוף והזדמנות פז לשנות את מה שכבר עשרות שנים נדרש לשנות לנוכח המציאות המשתנה, נשמעת לה מעין אנחת רווחה הקוראת לשוב להרגלים הישנים של הלמידה, ההוראה והחינוך.

במקום להבין שתקופת הלמידה מרחוק זימנה מנוף והזדמנות פז לשינוי מה שנדרש כבר עשרות שנים לשנות לנוכח המציאות המשתנה, נשמעת אנחת רווחה הקוראת לשוב להרגלי הלמידה, ההוראה והחינוך הישנים

הטבע האנושי קורא לנו לשוב תמיד הביתה, לסביבה המוכרת והמוגנת, מפני האיום של הלא מוכר (כי הרי מי ישורנו מה הוא צופן בחובו). טבע זה משפיע כנראה גם על הטבע המערכתי של מערכת החינוך.

אבל השנה וחצי האחרונות אותתו יותר מכל על הצורך החזק והבהול לטפל טיפול שורש ביסודות הלמידה במערכת החינוך בישראל. טיפול שורש, כי הסתימות כבר לא מונעות את העששת ואולי אפילו נדרשת השתלה של שן חדשה.

מתחייבת חשיבה מחודשת ובעקבותיה עשייה שונה מהיסוד סביב שאלות כמו: לשם מה בית ספר ואקדמיה, ומכאן גם, מה ואיך ללמוד.

החזרה לשגרה, כפי שמתברר מהנחיות המערכת, פירושה חזרה בעיקר ללמידה פרונטלית בתוך כיתות או אודיטוריומים עם שורות וטורים, אל מול מורה/מרצה, ספרים או חוברות לימוד, מצגות ולוח. חזרה לשגרה פירושה למידה לשם הציון, המבחן והתעודה, מעקב אחר תכנית הלימודים, שינון טקסטים, נוסחאות, הגדרות ופרשנויות. בקיצור, חזרה לשגרה פירושה חזרה לצורת הלמידה המוכרת והידועה מאז קום המדינה.

יכול היה להיות פה אחרת. הייתה למערכת הזדמנות לשינוי. ראשית, בטיפוח לומד עצמאי של ממש. טיפוח הלומד הסקרן, בעל הדמיון והיוזמה, בעל האוטונומיה והחשיבה הביקורתית והיצירתית.

בשנה וחצי האחרונות מערכת החינוך הבינה שאפשר לטפח לומד או קבוצת לומדים אחראי/ת שיכול/ה לנהל את הלמידה של עצמו/ה ולקדם את הידע וההבנה שלו, כשהמורה נמצא שם ללוות את הלמידה ולתמוך בלומדים

יכול היה להיות פה אחרת. הייתה למערכת הזדמנות לשינוי. ראשית, בטיפוח לומד עצמאי של ממש. טיפוח הלומד הסקרן, בעל הדמיון והיוזמה, בעל האוטונומיה והחשיבה הביקורתית והיצירתית

כשהתלמידים מבודדים מחיי החברה שלהם, חייבים לדבר על חיזוק החוסן והרווחה הנפשית שלהם. אך בזמן שמדברים על כך גבוהה גבוהה, באותה נשימה מודגש מאוד הלחץ הרב בהשלמת פערים של למידה. למידה שהיא מסירה של חומר לימוד, כאילו ידע זה חומר ואילו למידה זו העברה של ידע מראשו המלא של המורה לראשו הריק של התלמיד.

לחץ כזה ימשיך להעלות את סף החיכוך והמתח בין מורים, תוכנית לימודים ותלמידים, מה שיוביל להחלשה נוספת בתחושות החוסן והרווחה הנפשית למרבית התלמידים, שלא יעמדו בקצב הנדרש.

המטרה שמטרידה יותר את בתי הספר היא שחס וחלילה לא ייפגע שמם הטוב בכל הקשור להישגים במבחני הסטנדרט: מיצ"ב, בגרות, מבחני המפקח ואחרים, כאילו הם מטרת החינוך והם היחידים שיכולים לייצג רמת הבנה של ידע כלשהו.

המשבר היווה הזדמנות לאפשר לתלמידים  להנות מחוויית למידה שהיא משמעותית ומסקרנת עבורם, להיות אוטונומיים ולהוביל את עצמם. אבל הנה, חזרנו לשגרה של למידה שברובה נעשית למען המבחן, הציון והתעודה.

בניגוד להצהרות האוטונומיה למנהלים ולמורים חזרנו לפיקוח ולשליטה, שמחייבים בעוד ועוד משימות בירוקרטיות. כאלה שמונעות מאנשי החינוך בבתי הספר לחוות אווירה רגועה, לפעול מתוך תחושת אמון ולנהל למידה דיאלוגית עם התלמידים, מתוך מוקדי העניין שלהם וממה שקורה כאן ועכשיו.

המשבר היווה הזדמנות לאפשר לתלמידים  להנות מחוויית למידה משמעותית ומסקרנת עבורם, להיות אוטונומיים ולהוביל את עצמם. אבל הנה, חזרנו לשגרת למידה שברובה נעשית למען המבחן, הציון והתעודה

הקורונה חייבה את מערכת החינוך לצעוד בדרכים לא מוכרות, שיכולות היו לקדם את התאמתה למאה ה-21. אבל המטרה של לחזור לשגרה רק מחזקת את הקיבעון על חשבון ההיגיון.

הכותב הוא מרצה בכיר במכללה האקדמית לחינוך ע"ש קיי

ד"ר אמנון גלסנר הוא מרצה בכיר במכללה האקדמית לחינוך ע"ש קיי, מלמד, חוקר ומפרסם על חשיבה ביקרותית, חשיבה יצירתית, סביבות למידה שמעודדות בחירה מרובה של התלמיד במה ואיך ללמוד ( למידה מכוונת עצמית) וניצול הערך המוסף שיש לשימוש בתקשוב לצורך כל אלו.