הממשלה מנסה להרחיב את סמכויות המשטרה, כחלק מהמלחמה בפשיעה בחברה הערבית. בין השאר, ועדת השרים לחקיקה אישרה לאחרונה הצעה לתיקון חוק  המעצר והחיפוש שמוביל שר המשפטים גדעון סער. התיקון נועד להרחיב את סמכות השוטרים לבצע חיפוש אחרי חשודים וראיות לפלילים בבתים פרטיים והעבירה אותה לאישור הכנסת.

חלק מהכותרות בישרו כי "הממשלה אישרה: המשטרה תוכל לבצע חיפוש ללא צו בית משפט". לפי הכותרות הללו, נדמה כי עד עכשיו לא הייתה למשטרה שום אפשרות להיכנס לבתים בלא צו חיפוש, וכעת ניתן לשוטרים היתר גורף להיכנס לבתים כאוות נפשם. בעקבות הכותרות צצו מאמרים, ציוצים ותגובות מתלהמים, כאלה שהכריזו ש"סוף סוף נכנסים בפושעים" וכאלה שהזהירו מ"פגיעה קשה בזכויות יסוד".

למעשה, הכותרות והתגובות מוגזמות. שוטרים יכולים גם כיום להיכנס לבתים במקרים מסוימים ללא צו חיפוש, ולרוב הם יזדקקו לצו חיפוש בכניסה גם אם ההצעה לתיקון החוק תעבור.

המצב הקיים בישראל: לא תמיד צריך צו

לפי סדר הדין הפלילי מעצר וחיפוש מ-1969, החוק בישראל שבתוך הקו הירוק מחייב את המשטרה והביטחון כברירת מחדל להציג צו חיפוש חתום בידי שופט בכניסתם לבית פרטי ו"לכל מקום שאינו ציבורי". יודגש כי זהו המצב בישראל שבתוך הקו הירוק בלבד, ולא בשטחי יו"ש.

השופט יכול לאשר חיפוש אם יש לו יסוד סביר להניח שמתקיימת בבית עבירה; אם החיפוש נחוץ להצגת חפץ בחקירה או במשפט, או אם הוא משמש לאחסון או מכירת חפץ גנוב, או כזה שהחזקתו לא חוקית (כמו סמים, או נשק בלא רישיון). השופטים מאשרים את רוב בקשות המשטרה לצווים בהליך מהיר. הצווים מאפשרים לשוטרים לעצור חשודים בבתים, להחרים חפצים ולבצע בדיקות גופניות לדיירים.

גדעון סער (צילום: אוליבייה פיטוסי/פלאש90)

השופט יכול להורות לבצע את החיפוש בפני שני עדים שאינם שוטרים, בהתאם לנסיבות. העדים נועדו להשגיח על השוטר שלא ינצל את החיפוש לפגוע בדיירי הבית או לגנוב חפצים. אם שוטר נכנס הביתה ללא צו, העצירים שעצר בבית ישוחררו והראיות שיאסוף לא יהיו קבילות בבית המשפט כיוון שהושגו באופן לא חוקי. במקרים מסויימים השוטר אף עלול להפוך לחשוד בפריצה.

החוק הישראלי מאפשר לשוטר או חוקר להיכנס גם ללא צו חיפוש במקרים מיוחדים: אם הוזעק על ידי אדם שנמצא בתוך הבית – למשל אישה או ילד מוכה; במהלך מרדף אחרי אדם שבורח ממעצר, או אם יש לו "יסוד להניח שמתבצע שם כרגע פשע או שהתבצע זה מקרוב".

התיקון החדש לחוק, שמוצע כהוראת שעה זמנית לשלוש שנים, מוסיף עילה נוספת לכניסה לבתים בלא צו: "לצורך תפיסת ראיה לפשע חמור, מחשש לפגיעה בראיה או להעלמתה". במשטרה מסבירים כי מטרת ההצעה היא להקל בתפיסת נשק ואמל"ח, ולמנוע מצב שבו עבריינים המחזיקים נשק בביתם יעלימו אותו במהירות בזמן שהמשטרה תתעכב בהמתנה לצו החיפוש.

מבדיקה השוואתית עולה כי האפשרות להיכנס לבתים בלי צו חיפוש כדי למנוע העלמת ראיות קיימת בחלק מהדמוקרטיות המפותחות.

מבצע איסוף הנשק במגזר הערבי באוקטובר 2019

ארה"ב: אם יש חשד רציני להשמדת ראיות

ארצות הברית הייתה המדינה הראשונה שאסרה על כניסה שרירותית של שוטרים, פקחים ונציגי השלטון לבתים ועסקים פרטיים. האיסור הופיע בתיקון הרביעי לחוקה האמריקאית משנת 1789:

"אין להפר את זכותם של אנשים להיות בטוחים בעצמם, בבתיהם ובניירותיהם מפני מעצרים וחיפושים בלתי סבירים".

היה זה שינוי מהפכני בעולם שבו למלכים ואצילים הייתה סמכות בלתי מוגבלת על נתיניהם. עברו שנים רבות עד שהתקבל גם במדינות אחרות והפך לזכות יסוד מרכזית בדמוקרטיה.

התיקון לחוקה כלל מלכתחילה את ההיתר לשוטרים להיכנס לבית כאשר הם מחזיקים צו מפורש ומפורט מבית המשפט, שניתן בעקבות ראיות ברורות או עדות תחת שבועה לכך שבבית מסתתרים חשודים או מתבצעות עבירות, ומעניק סיבה סבירה לחיפוש. זהו החוק האמריקאי עד היום.

שלא כמו בישראל, צווי החיפוש בארה"ב חייבים לכלול הגדרה ברורה של מטרת הכניסה ולקבוע מראש את מי ואת מה מחפשים בבית. לשוטר אמריקאי אסור להיכנס לבית למטרה מסויימת ולצאת ממנו עם שלל שאינו קשור אליה.

ברירת המחדל בארה"ב היא שלשוטר בארה"ב מותר לעצור רק את העבריינים שחיפשו בו ולהחרים רק את החפצים שחיפשו. לשוטר שחיפש סמים בבית ומצא בו נשק, או להיפך, אסור להחרים אותם בלי היתר מיוחד.

התיקון הרביעי לחוקה האמריקאית (צילום: ויקיפדיה)

במשך השנים, נוצרות בחקיקה ובפסיקות בתי המשפט בארה"ב פרשנויות שמאפשרות לשוטרים לערוך חיפוש בלי צו במקרים חריגים "שבהם נדרשת אכיפה בתוך הבית באופן דחוף שלא מאפשר להמתין לצו". מה הן בדיוק אותן "נסיבות חריגות"? מדובר בנושא שהזין אינספור ויכוחים בפוליטיקה האמריקאית, חוקים שונים במדינות ארה"ב ופסיקות משפטיות שונות וסותרות.

לפי כל החוקים והפסיקות בארה"ב, כניסה ללא צו מותרת רק במקרה של "חשד אינדיבידואלי לביצוע עבירה חמורה שמסכנת את הציבור באופן מיידי". כלומר, לעולם אין סיבה שמצדיקה כניסה לבתים באופן גורף, כמו "חשד לטרור" או "תפיסת נשק". השוטר צריך להקפיד שפגיעת החיפוש בזכויות הדיירים תהיה מינימלית.

פסיקות ביהמ"ש העליון בארה"ב התירו חיפושים בלי צו במקרים דומים לאלה שהחוק הישראלי הקיים מתיר – קריאה לעזרה מתוך הבית, מרדף חם אחר חשודים וראיות לפשע שמתבצע בבית. בנוסף, מותר לשוטרים להיכנס לבית במקרים שאליהם מתייחסת התקנה הישראלית החדשה: "חשד מיידי ורציני להשמדת ראיות". התיקון הישראלי החדש אמור להשוות את המצב החוקי בישראל באופן זמני למצב הקבוע בארה"ב.

עם זאת, הפסיקות האמריקאיות מטילות מגבלה על השוטרים שאינה קיימת בישראל: לשוטרים בארה"ב מותר להיכנס רק כשהראיות לביצוע הפשע בתוך הבית, וגם לחשש להעלמת הראיות, נראות לעין או נשמעות מבחוץ.

בתי משפט בארה"ב קבעו, למשל, ששוטרים שנכנסו לבית ומצאו סמים, אחרי שכלב הריח אותם מבחוץ, או שהשתמשו בטכנולוגיות למעקב כימי, לא היו אמורים להיכנס והסמים אינם נחשבים לראייה – כיוון שמותר להם להיכנס על סמך ראיות שהתקבלו דרך חושי הראייה והשמיעה בלבד.

כניסת שוטרים לבית בשיקגו, ארה"ב (צילום: AP Photo/Nam Y. Huh)

ספק אם שוטר בארה"ב ששמע על הימצאותו של נשק בתוך הבית יכול להיכנס ולחפש אותו, כפי שמתכננת המשטרה לבצע בישראל.

החוק בבריטניה ובאוסטרליה לגבי צווי חיפוש דומה מאוד לחוק האמריקאי, בהבדל אחד: למשטרה בבריטניה – כמו בישראל – מותר להיכנס לבית בשל סיבה מסויימת ולעצור אדם שנמצא בבית או להחרים רכוש שנמצא בו בשל סיבה אחרת.

אירופה: חייבים סיבה ואישור

מהבדיקה שערכנו עולה כי בכל המדינות הדמוקרטיות אסור לשוטרים להיכנס לבתי חשודים, אלא אם יש להם סיבה מנומקת היטב, חשדות רציניים לעבירות מסוכנות וראיות ברורות המעידים עליהם. במרבית המדינות השוטרים צריכים צו חיפוש – אבל לא בכל מקרה, ולא בכל המדינות, והכללים משתנים ממדינה למדינה.

בקנדה, למשל, כמעט אי אפשר להיכנס לבתי חשודים בלי להציג בפני הדיירים צו חיפוש. החוק הקנדי המחמיר מחייב את ביהמ"ש להוציא צווים מפורטים עם נימוקים כבדי משקל ומאפשר לחשודים לערער עליהם לפני הכניסה לבית.

בקצה השני נמצאת פינלנד – הדמוקרטיה היחידה בעולם שבה למשטרה מותר להיכנס לבתי חשודים בלא צווי חיפוש. זאת, בתנאי שלמשטרה יש ראיות רציניות על הצורך בחיפוש, שהחיפוש אושר בידי גוף משפטי מיוחד של המשטרה, ושהשוטרים מסביר לדיירי הבית את מטרת החיפוש.  בפינלנד יש ביקורת ציבורית נוקבת על המדיניות הזאת ועל ריבוי הפשיטות המשטרתיות על בתים, אך בממשלת פינלנד סבורים שצווי חיפוש של בתי המשפט הם "בירוקרטיה מיותרת".

מעצר מהגרים בגרמניה (צילום: AP Photo/Markus Schreiber)

בצרפת השוטרים צריכים לקבל אישור משופט לחיפוש, אך אין צורך בצווים כתובים והשוטרים לא צריכים להסביר לדיירים מדוע הגיעו. לשוטרים מותר להיכנס בלי אישור שופט במקרה של חיפוש בוער – לתפוס חשוד או למנוע פשע, אבל עליהם לקבל אישור מדרג גבוה במשטרה שכולל גם ייעוץ משפטי.

כניסה לבית בצרפת בלי כל אישור מגבוה מותרת רק במקרים נדירים מאוד. אחרי הפיגועים בפריז ב-2015 הוענקו למשטרה סמכויות זמניות שהרחיבו את האפשרות לכניסתם לבתים, אך אלה בוטלו ב-2018.

בגרמניה החוקה אוסרת להיכנס לבתים ללא צו בכתב שהשוטרים צריכים להציג לדיירים, פרט למקרים של סכנה מיידית, בעיקר מרדף אחרי חשוד וקריאה לעזרה. גם במקרים כאלה השוטרים צריכים להסביר לדיירים מדוע הגיעו. מחקרים מראים שכניסת משטרה לבתים נדירה בגרמניה, אך 90% מהכניסות מתבצעות במקרי חירום וללא צו.

בחלק מהמדינות באירופה, כמו ספרד והולנד, למשל, מותר לחשוד לדרוש נוכחות עורך דין בחיפוש. בהולנד מותר להיכנס בלא צו במקרה של חשש להשמדת ראיות, בדומה למצב בארה"ב ולתקנה החדשה בישראל. במדינות אחרות, כמו ספרד ודנמרק, הדבר אסור.

חוקת האיחוד האירופי מחייבת את כל המדינות באיחוד לאפשר כניסת שוטרים ופקחים רק בשל חשדות וראיות ברורים ובאישור של רשות משפטית מיוחדת.

סיור משטרתי בבניין מגורים בפריז (צילום: AP Photo/Lewis Joly))

בנוסף לצווי החיפוש של המדינות השונות, בית המשפט האירופי מוציא צווי חיפוש כלליים. הצווים האלה מאפשרים למשטרה בכל מדינות האיחוד להיכנס לבתים ולחקור פרשה פלילית שהתרחשה באחת המדינות.

אזרחי האיחוד שהמשטרה נכנסה לביתם שלא לפי החוקה יכולים להתלונן בבית המשפט האירופי לזכויות אדם, וזאת, גם אם בתי המשפט במדינתם אישרו את החיפוש. ביהמ"ש לזכויות אדם מוצף בתלונות על חיפושים כאלה, בעיקר ממדינות מזרח אירופה, כמו פולין, למשל.

במהלך מגפת הקורונה אירעו באירופה מקרים רבים שבהם שוטרים נכנסו לבתים בניגוד לחוק כדי לאכוף את הסגרים. ברשתות החברתיות נפוצו שמועות לפיהן הכללים שונו והממשלות ביטלו את הצורך בצווי חיפוש. נראה שבמקרים מסוימים, הממשלות והמשטרות עצמן עודדו את השמועות הללו כדי להרתיע. אבל למעשה, היה מדובר בחדשות כוזבות, והמגבלות על כניסה לבתים לא השתנו.

במגפת הקורונה אירעו באירופה מקרים שבהם שוטרים נכנסו לבתים בניגוד לחוק לאכוף את הסגרים. נפוצו שמועות לפיהן הממשלות ביטלו את הצורך בצווי חיפוש. למעשה היה מדובר בחדשות כוזבות

רוסיה ומדינות ערב: החוק מחייב, הממשלה מתעלמת

החוק מחייב כיום את המשטרה והרשויות בנימוקים, ראיות וצווים לחיפוש בבית גם מחוץ לעולם המערבי. החוק ביפן מחייב את המשטרה להציג בכניסה לבית צו חיפוש מנומק מבית המשפט. זאת, למעט במקרה ש"יש חשד לפשע חמור וצורך דחוף למעצר". החוק היפני מחייב שהשוטרים ייכנסו לבית בקבוצה שכוללת קצין וכן שוטרת, למקרה שיהיה צורך לעצור נשים.

ביפן ובמדינות נוספות נדרש צו גם לצורך חיפוש גופני על גוף החשוד, גם מחוץ לביתו. צו כזה אינו נדרש בישראל. במרבית המדינות, נדרש צו חיפוש גם בכניסה למקום ציבורי בבעלות פרטית כמו מלון ומסעדה. במספר מדינות נדרש צו חיפוש גם במכונית, אף שמרבית המדינות אינן דורשות זאת כדי להקל על הטיפול בעברייני תנועה.

המשטרה הרוסית עוצרת את פעיל האופוזיציה דמיטרי גודקוב בביתו (צילום: AP Photo/Daniel Kozin, File)

לפי החוק הפורמלי, הצורך בראיות, נימוקים וצווים כתנאי לכניסה לבתים קיים גם בדיקטטורות. בפועל, המשטרה והשירותים החשאיים במדינות הללו נכנסים לבתים ועוצרים חשודים בלא כל ראיות ואף בלא חשד לעבירה. ההסבר לכך פשוט: משטרים אוטוריטריים מתעלמים מהחוקים של עצמם.

החוק ברוסיה, מאז התפרקות ברית המועצות ב-1991, מטיל מגבלות על כניסה לבתים בדומה לאלה שמוטלות במערב: צו חיפוש מבית משפט או סכנה מיידית לפשע שמתבצע בבית.

אבל לפי אינספור דיווחים של אזרחים רוסים ומידע שאספו האיחוד האירופי וארגוני זכויות אדם אין קשר בין החוק הרוסי הרשמי למציאות.

בית המשפט האירופי לזכויות אדם קיבל 25 תלונות של אזרחים רוסים שהמשטרה נכנסה לבתיהם, החרימה להם חפצים ומסמכים ועצרה אותם בלי ראיות ממשיות ואף ללא חשד לעבירות. ביהמ"ש האירופי קבע שהרשויות הרוסיות פגעו בזכויות האזרחים.

בחלק מהמקרים השוטרים ברוסיה קיבלו צו חיפוש בית משפט, ובאחרים לא. בפסיקה האירופית נכתב: "צווי החיפוש שהעניקו בתי המשפט ברוסיה היו רחבים מאוד, ונתנו לחוקרים היתר בלתי מוגבל להוציא ציוד וחפצים מהבית", וזאת, "למרות שחלקם לא היו חשודים בפלילים" אלא מעורבים בתביעות אזרחיות נגד המדינה או נגד אזרחים עשירים היקרים ללבה.

"צווי החיפוש שהעניקו בתי המשפט ברוסיה היו רחבים מאוד, ונתנו לחוקרים היתר בלתי מוגבל להוציא ציוד וחפצים מהבית", וזאת, "למרות שחלקם לא היו חשודים בפלילים"

פעיל האופוזיציה הרוסי אלכסנדר סולובייב מתראיין בזמן חיפוש משטרתי בביתו, , 1.6.2021 (צילום: AP Photo/Vladimir Kondrashov)

ארגון אמנסטי מדווח שפעילי זכויות אדם ברוסיה נעצרים לעתים קרובות בביתם – ללא צו חיפוש ובלי שיש נגדם חשד לפליליים – ולעתים הם "נעלמים".

במרס 2019, למשל, פרצה המשטרה לביתה של רופאת הילדים ופעילת זכויות האדם יאנה אנטונובה. באמנסטי טוענים כי לרשויות ברוסיה לא היו כל חשדות לעבירה פלילית של אנטונובה. היא נעצרה לחודשיים, ולאחר מכן הואשמה ב"פגיעה בביטחון המדינה", הורשעה ונשלחה לשש שנות מאסר. רישיונה כרופאה נשלל והשוטרים נכנסו גם לבתי קרובי משפחה שלה והציקו להם.

המשטרה ברוסיה נכנסת ללא צו גם לבתיהם של עיתונאים ועוצרת אותם בלי חשד פלילי וללא צו. ביוני השנה, למשל, דווח שהמשטרה נכנסה לביתו של רומאן אנין, כתב חוקר בעיתון נובאיה גזטה, ולבתיהם של כל כתבי ועורכי עיתון הסטודנטים דוקסה, ועצרה את כולם.

בחלק ממדינות ערב, כמו מצרים ולבנון, יש חוקים שמגבילים כניסה לבתים ומחייבים צווי חיפוש מנומקים והצגת ראיות. אך צווים "זמניים" שהממשלות הוציאו באמתלה של מלחמה בטרור מאפשרים להן, למעשה, להתעלם מהחוקים הללו כליל.

בדצמבר 2020 הגיעו 50 שוטרים חמושים של כוח הביטחון הלאומי המצרי לביתו של ספוואן תאבת, איש עסקים מקהיר, בעליה של חברה גדולה לייצור מיץ, ועצרו אותו, בלי צו ומבלי שהציגו ראיות נגדו, וזאת, בניגוד לחוק המצרי. מאז הוא מוחזק בבידוד, ובאמנסטי טוענים כי הוא עובר עינויים. בפברואר השנה פרצו לאותו בית ועצרו את בנו בן ה-40, סייף, שמאז מוחזק בתנאים דומים.

50 שוטרים חמושים של כוח הביטחון הלאומי הגיעו לביתו של ספוואן תאבת, איש עסקים מקהיר ועצרו אותו, בלי צו ומבלי שהציגו ראיות נגדו. באמנסטי טוענים כי הוא עובר עינויים

המשטרה והצבא המצריים פורצת למשרדי ארגון זכויות אדם בקהיר, 2011 (צילום: AP Photo/Mohammed Asad)

בכלי התקשורת המצריים דווח שתאבת העביר כספים לארגון האחים המוסלמים. אך תאבת ועורכי דינו מסרו לאמנסטי כי ההאשמה שקרית ולא הוצגו בפניהם כל מסמכים המאשרים אותה. לפי הדיווח, המשטרה לא הציגה צו חיפוש וגם לא הייתה זקוקה לצו כזה בשל חוקי המלחמה בטרור.

בהמשך, נכנסה המשטרה גם למתקני החברה של ספוואן, ביצעה מעצרים המוניים והחרימה רכוש – וכל זאת, ללא צווים וראיות.

מציאות דומה קיימת גם באמריקה הלטינית. בצ'ילה, ונצואלה והאיטי, למשל, קיימים חוקים שמחייבים הצגת צווים, נימוקים וראיות לפני כניסה לבתים. אבל מנתוני אמנסטי עולה שהחוקים הללו מופרים לעתים קרובות.

בוונצואלה המצב חמור במיוחד. לפי אמנסטי, באוקטובר שעבר המשטרה פרצה לביתה של מורה בשם ונסה רוזלס בלי צו ועצרה אותה לתשעה חודשים. זאת, לאחר שתלמידה של רוזלס, ילדה בת 13, נכנסה להריון, ורוזלס ניסתה לסייע לה והתלוננה על אדם שלטענתה אנס את הילדה.

המשטרה פרצה לביתה של מורה בלי צו ועצרה אותה לתשעה חודשים, לאחר שתלמידה שלה, ילדה בת 13, נכנסה להריון, והמורה התלוננה על אדם שלטענתה אנס את הילדה

יהודה ושומרון: לא צריך צווי חיפוש בכלל

מכל המדינות שבדקנו, מצאנו מקום אחד ויחיד שבו גם לפי החוק הרשמי, כוחות הביטחון יכולים להיכנס לבתים ללא צורך בצו ובאישור משפטי כלשהו וגם מבלי להציג ראיות וחשדות: שטחי יהודה ושומרון שבשליטת צה"ל.

החוק בשטחים הוא הדין הצבאי, ולפי הוראותיו, כל קצין, או חייל בהוראת קצין מוסמכים להיכנס לבצע חיפוש בכל מקום, כולל בבתים.

צה"ל עוצר פלסטיני בביתו בסלפית 2005 (צילום: פלאש 90)

לפי הדין הצבאי, חיילי צה"ל נכנסים לבתים לבצע חיפושים וסריקות על בסיס חשד כמו עקבות חשודים, כאשר התחולל אירוע פח"ע או פשע פלילי באזור (בלא קשר הכרחי לבית שאליו נכנסים החיילים), וכשיש מידע על הימצאותם של חשודים או נשק ואמל"ח בבתים. החיילים נכנסים לבית באישור מח"ט, ובזמן פיגועים והפרות סדר – באישור המפקד בשטח.

לפי אינספור עדויות של תושבים, פעילי זכויות אדם והחיילים עצמם, חיילים נכנסים לעתים לבתים באמצע הלילה, עוצרים חשודים בעבירות פעוטות למעצר מנהלי לעיני משפחתם ומשחיתים רכוש.

לפי אינספור עדויות של תושבים, פעילי זכויות אדם והחיילים עצמם, חיילים נכנסים לעתים לבתים באמצע הלילה, עוצרים חשודים בעבירות פעוטות למעצר מנהלי לעיני משפחתם ומשחיתים רכוש

בזמן אינתיפאדות והפרות סדר כניסת חיילי צה"ל לבתי הפלסטינית הופכת לדבר יומיומי. החיילים נכנסו לגור בבתים לשבועות שלמים ומשתמשים בהם כמעין בסיסים לפעילות מבצעית.

באוגוסט השנה דחה בג"צ עתירה נגד צה"ל שביקשה להפסיק את כניסת החיילים לבסיס. את העתירה הגישו לפני כשנה נגד תושבים פלסטינים ביו"ש, שחיילים נכנסו לביתם ולשדות שלהם והפקיעו מהם רכוש, בעזרת ארגון יש דין ורופאים לזכויות אדם.

חיילי צה"ל בבית בדהריה, 2004 (צילום: פלאש 90)

בעתירה נכתב כי "כוחות הצבא נכנסים לבתים פרטיים של פלסטינים בגדה המערבית ומבצעים בהם חיפוש ללא צו שיפוטי או ביקורת שיפוטית. מדובר בהפרה של המשפט הבינלאומי והישראלי שמהווה פגיעה חמורה ונעדרת צידוק בזכויות יסוד, ולפיכך, דינה להתבטל".

בתשובתו לבג"ץ מסר צה"ל:

"במסגרת ההגנה באיו"ש נדרש בהתאם להערכות המצב העיתיות לבצע סריקות וחיפושים בבתי פלסטינים. סמכות החיפוש במבנים היא אחד מהכלים המבצעיים האפקטיביים ביותר במסגרת המאמצים לסיכול ומניעת פיגועי טרור. החיפושים מאפשרים לכוחות לאתר ולתפוס פעילי טרור וחשודים הדרושים לחקירה או למעצר, ראיות לביצוע טרור, אמצעי לחימה וכלים לייצור אמל"ח, כספים ורכוש המשויכים לארגוני הטרור.

"בצה"ל קיימת הוראה פנימית המסדירה את החיפוש במבנים תוך צמצום הפגיעה במרקם החיים האזרחי, שמירה על זכותו של אדם לפרטיות בביתו, על כבודם, גופם ורכושם של התושבים, בנסיבות מיוחדות ולפי אישורים מפורטים".

השופטים קבעו כי "דין העתירה להידחות בשל היעדר עילה להתערבותו של בית משפט זה". זאת, כיוון ש"הכללים המשפטיים החלים באזור מבוססים על המשפט הבינלאומי, ובעיקר דיני התפיסה הלוחמתית באמנת האג ואמנת ז'נבה, על המצב שהיה קיים באזור לפני כניסת צה"ל (החוק הירדני ב-1967) ועקרונות המשפט המנהלי הישראלי. העותרים לא הצביעו על מקור בדין החל באזור הנוגד או מתנגש עם כניסת כוחות הביטחון לבתי פלסטינים".

החוק לגבי כניסה לבתים שונה לגבי ישראלים המתגוררים בהתנחלויות, שהכניסה לבתיהם מוגבלת באותו אופן שהיא מוגבלת בישראל.

צה"ל בחצר בית בכפר עמרי, 28.5.2018 (צילום: פלאש 90)

"ליישם במקרים נדירים וקיצוניים"

בחוגי השמאל וארגוני זכויות האדם שוררת דאגה תמידית מהאפשרות שהמציאות בשטחים, שבה יש חוק אחד לתושבים הפלסטינים וחוק אחד למתנחלים הישראלים-יהודים, תזלוג לתוך הקו הירוק. לכן, כל הרחבה של סמכויות כוחות הביטחון מדליקה נורות אדומות בקרבם, במיוחד כשמדובר על סמכויותיהם מול אזרחים ערבים-ישראלים.

בארגונים הללו לא מתנגדים להצעה לתיקון חוק המעצר שאמורה להרחיב את סמכות הכניסה לבתים ואפילו תומכים בה, בגלל התרומה שלה למאבק בפשיעה והעובדה שהיא קיימת בחלק מהדמוקרטיות מערביות, אבל מתכוונים לעקוב בקפדנות כדי לוודא שאינה מנוצלת לרעה.

"הצעת החוק הזאת לגיטימית, יש לה סיבות טובות, והיא בטח לא סוף הדמוקרטיה וסוף העולם", אומר דובר אמנסטי בישראל, גיל נוה, "אבל בישראל יש חשש שהסדר מהסוג הזה ינוצל לרעה. אנחנו לא מתנגדים, אבל חוששים, מתריעים, חושבים שחייבים לשים כאן סייג על גבי סייג".

"לפי הודעות שר הפנים סער נדמה שהתיקון הזה הוא המשיח שבזכותו ננצח את הפשיעה בחברה הערבית", אומר נוה, "הוא לא. זה לא צריך להיות המענה העיקרי לפשיעה, אלא חלק ממכלול של צעדים שצריכים להינקט, ואחד האחרונים ביניהם. עיקר הפתרון לבעיה צריך להיות שיטור בשיתוף פעולה עם הקהילה ולא במלחמה איתה".

"זה לא צריך להיות המענה העיקרי לפשיעה, אלא חלק ממכלול של צעדים שצריכים להינקט, ואחד האחרונים ביניהם. עיקר הפתרון צריך להיות שיטור בשיתוף פעולה עם הקהילה"

כדי להילחם בפשיעה כל כך קשה, לא צריך להפעיל כוח ולהשתמש באמצעים כאלה דווקא בגלל שהם קיצוניים?
"בוודאי שצריך. כשעבריינים מסתובבים עם נשק ברחובות ומהווים סכנה ברורה ומיידית לחיי אדם המענה זה לא לרקוד עם נוצות, לשיר שירי שלום ולשכנע אותם במלים יפות. אני לא מקנא בשוטרים במצב הזה וברור שהם צריכים לפעמים אמצעים קשים. ואחד מהם הוא כניסה לבית על דעתו של שוטר בגלל סכנה לאבדן ראיות. טוב ואף חשוב שתהיה אופציה כזאת.

דובר אמנסטי ישראל, גיל נוה (צילום: באדיבות המרואיין)

"אבל השוטר צריך להפעיל את האופציה הזאת במקרים נדירים, וגם אז הוא צריך להיות מסוגל להסביר לדרי הבית מה הוא עושה שם, לדבר איתם ולנסות למנוע הסלמה. סיטואציה של כניסה לבית היא לא סיטואציה נעימה, לרוב לא יגישו לו קפה ועוגה, והסכנה להסלמה שתגרום לאירועים קשים ולהידרדרות כללית קיימת וצריך להיות מודעים לה, כל הזמן".

מהניסיון המצטבר שלכם עולה שאמצעים קשים יותר מביאים לרוב לירידה בפשיעה?
"ממש ממש לא. אין שום קורלציה בין שיטור אינטנסיבי להישגים, אפילו להיפך. אפשר להביא את הולנד, למשל, כדוגמא למדינה שבה שיטור עם מגבלות, עם הפנים לקהילה, פותר בעיות. היו שם בשנים האחרונות מהומות מטורפות שנרגעו בזכות העובדה שלא הופעלו אמצעים דרקוניים.

"הדוגמה ההפוכה היא כמובן כאן בשטחים הכבושים. אנחנו מכירים אינספור סיטואציות מהשטחים שבהן ירידה לחיי התושבים הפלסטינים גרמה למצב להסלים ולהידרדר. האינטרס של כולנו זה לא לתת לזה לקרות בשום אופן בתוך הקו הירוק".

עו"ד לילה מרגלית, חוקרת בכירה במכון הישראלי לדמוקרטיה, אומרת דברים דומים: "ניסו להעביר את החוק הזה כבר ב-2014 בצורה יותר רחבה מהנוסח שמקדמים עכשיו. האישור שמבקשים לתת היום מוגבל לפשעים המוגדרים כחמורים, והוא לשלוש שנים בלבד. בנוסף, נדרש אישור של קצין משטרה ויש חובה לתעד את החיפוש. טוב שהסייגים הללו נכסו להצעת החוק.

"קיים צורך אקוטי, אמיתי, לטפל בפשיעה החמורה, שמאיימת על ביטחונם האישי של אזרחים ערבים רבים, ואם ההצעה הזאת נותנת למשטרה כלים שנדרשים לכך, היא עשויה להיות בגדר רע הכרחי.

"ניסו להעביר את החוק בצורה יותר רחבה מהנוסח שמעבירים עכשיו, שמוגבל לפשעים המוגדרים כחמורים. בנוסף, נדרש אישור של קצין משטרה ותיעוד לחיפוש. טוב שהסייגים הללו נכסו להצעת החוק"

מעצרו האלים של תולי פלינט. מפקד כוח צה"ל מניח את ברכו על ראשו של המפגין בדרום הר חברון,17.9.2021

"עם זאת, מדובר בסמכות חריגה, המצריכה מעקב קפדני אחרי מה שהמשטרה עושה בשטח. לא צריך להקל ראש בסכנה של ניצול לרעה, וצריך שיהיו מנגנוני בקרה ופיקוח חזקים על הביצוע. בין היתר, צריך יהיה להבטיח שלא ייעשה שימוש בסמכות הזאת שימוש מפלה".