כילדים בשכונת ברייטון ביץ' שבברוקלין, אלכסנדר וינדמן ואחיו התאום יבגני לא נחו לרגע – הם טיפסו על סוכות המציל, קפצו על החול או שיחקו ללא הפסקה בסטיקבול.
הנטייה הזאת להרפתקנות ולאחווה היא זו שהובילה את וינדמן לשירות לאומי ארוך שנים, בין השאר, בעיראק. עקב השירות הזה – שבמסגרתו נשבע להגן על החוקה האמריקאית – הלוטננט קולונל (סגן אלוף) בדימוס, אשר שפרש מאז משירותו בצבא ארצות הברית, חש חובה לדווח על שיחת הטלפון שהובילה למשפט ההדחה הראשון של הנשיא דאז דונלד טראמפ.
"אני חושב שחשוב להסביר את ה'למה' וה'איך' של האירועים. ה'למה' יכול להיות משהו טכני – שחיתות נשיאותית, האופן שבו הנשיא סיכן את הביטחון הלאומי של ארצות הברית במקום לקדם אותו", אומר וינדמן, 46, בראיון לזמן ישראל שנערך במוזיאון המורשת היהודית בניו יורק, זמן קצר לפני שעלה לבמה כדי לשוחח על ספר הזיכרונות החדש שלו, "כאן, לצדק יש חשיבות: סיפור אמריקאי" ("Here, Right Matters: An American Story").
![מוקף בצוערים של צבא ארה"ב, הנשיא דונלד טראמפ צופה בדרבי הכדורגל ה-121 בין הצבא לחיל הים באצטדיון של אקדמיית ווסט פוינט. 12 בדצמבר 2020 (צילום: AP Photo/Andrew Harnik)](https://static.zman.co.il/www/uploads/2020/12/AP_20347735608828-1024x640.jpg "מוקף בצוערים של צבא ארה"ב, הנשיא דונלד טראמפ צופה בדרבי הכדורגל ה-121 בין הצבא לחיל הים באצטדיון של אקדמיית ווסט פוינט. 12 בדצמבר 2020 (צילום: AP Photo/Andrew Harnik)")
"אבל ה'איך' הוא סיפור יותר מעניין ויותר חשוב בעיניי. הוא עוסק ברגעים בהתבגרותי ובחיי, מהרגע שהגעתי לכאן כמהגר וכפליט ועד העשורים שהעברתי בשירות הצבאי. הוא עוסק במה שלמדתי על מנהיגות, על אתיקה ועל ערכים".
וינדמן נולד ב־1975 להורים יהודים מאוקראינה, שהייתה אז חלק מברית המועצות. אנטישמיות ממוסדת הובילה את אביו של וינדמן, סמיון, להימלט משם ב־1979 עם בניו התאומים בני השלוש, אחיו הבכור של וינדמן, לן, וסבתם. אימו של וינדמן נפטרה זמן קצר קודם לכן. הם הגיעו לארצות הברית כשברשותם רק המזוודות שלהם ו־750 דולר.
כפי שוינדמן מתאר בספרו, אביו עבד בכמה משרות במקביל כדי לכלכל את משפחתו הקטנה, ובלילות למד אנגלית. בתקופת ילדותו של וינדמן, נהג אביו להדגיש את החשיבות שבהשתלבות במדינה המאמצת החדשה שלהם. לאורך הדרך, אומר וינדמן, הוא למד שיעורים חשובים על כבוד, אמת, שירות, מנהיגות ואחריותיות
החל בבית הספר היהודי שבו למד לפני שעבר לבית ספר ציבורי בברוקלין, כלה בלימודיו לתואר ראשון באוניברסיטת בינגהמטון ולתואר שני בהרווארד, ולבסוף במהלך שירותו בקוריאה ובעיראק – שם זכה בעיטור לב הארגמן.
לדברי וינדמן, בסופו של דבר לא באמת עמדה בפניו בחירה אם לדווח על שיחת הטלפון מ־25 ביולי 2019 בין טראמפ לנשיא אוקראינה וולודימיר זלנסקי – בה הנשיא לשעבר לחץ על מקבילו האוקראיני לפתוח בחקירה נגד ג'ו ביידן ובנו – מה שאילץ אותו להעיד בפני הקונגרס. לדבריו זו פשוט הייתה חובתו כבעל אזרחות אמריקאית וכאיש הצבא האמריקאי.
לאחר עדותו, וינדמן ספג התקפות הנוגעות לעברו ולנאמנותו מצד תומכי טראמפ, וכן התקפות אנטישמיות. עם זאת, הוא גם קיבל אלפי מכתבי תמיכה מאזרחים מן השורה – בהם חברי קהילת בית הכנסת שלו מצפון וירג'יניה, קהילת עדת רעים.
"קיבלתי אלפי מכתבים מאנשים – יהודים ולא יהודים – מהגרים חדשים ואנשים שאבות אבותיהם הגיעו על [ספינת] המייפלאואר", אומר וינדמן, שמשלים כעת תואר דוקטור במדיניות באוניברסיטת ג'ון הופקינס. "כל כך הרבה אנשים זיהו את עצמם בסיפור שלי. זה היה די מדהים וקצת הקל עליי את העול אז".
"קיבלתי אלפי מכתבים מאנשים – יהודים ולא יהודים – מהגרים חדשים ואנשים שאבות אבותיהם הגיעו על [ספינת] המייפלאואר. כל כך הרבה אנשים זיהו את עצמם בסיפור שלי. זה היה די מדהים וקצת הקל עליי את העול"
ספר קצת על המוטו המשפחתי: "תתחיל מחדש ותמשיך להתחיל מחדש".
"אבא שלי נאלץ להתחיל מחדש פעמים רבות – כילד בן 9 שברח מקייב עם התקדמות הנאצים ועוד כמה פעמים לאחר מכן. בגיל 47 הוא היה צריך לעשות חישוב קר אם לבלות את שארית חייו הבוגרים תחת משטר בו האנטישמיות הולכת ומחריפה.
"באותו זמן היו הגבלות נוקשות ומכסות שקבעו כמה אנשים יכולים ללמוד במוסדות להשכלה גבוהה. אף על פי שהוא כבר היה אז בעמדת כוח משמעותית, הוא ידע שהאפשרויות שלנו יהיו מוגבלות. אז הוא לקח אותי, את האחים שלי ואת סבתא שלי, וברחנו. בהתחלה הגענו לוינה ואז לרומא, ואז הוא היה צריך להחליט אם להמשיך לישראל או לארצות הברית".
למה הוא בחר בארצות הברית על פני ישראל?
"הוא היה פתוח לישראל, אבל הוא חשב שהוא יוכל להציל את חייה של אימא שלי אם הוא יגיע לארצות הברית. אז זה כיוון אותו לבוא לכאן. אני חושב שאחרי שהיא נפטרה הוא היה צריך לשקול [שוב] אם להמשיך לישראל או לארצות הברית, והוא בחר בארצות הברית, והנה אני כאן".
המוטו המשפחתי, במידה מסוימת, הוא גם מוטו יהודי לדעתך?
"אני לא חושב שהצורך להתחיל שוב ושוב מחדש הוא בהכרח חלק מהדנ"א היהודי, אבל אני מניח שאפשר לאסוף תובנות מעם שהתפזר ברחבי העולם ונאלץ להתחיל שוב ושוב מחדש. זה רעיון מעניין לקשר [את המוטו המשפחתי] לניסיון היהודי הרחב יותר. אף על פי שלא נדרשנו להמציא את עצמנו שוב ושוב מחדש, היינו צריכים להתחיל חיים חדשים במקומות שונים".
יש קריקטורה של ביל מולדין שמצויר בה אדם עטוף בדגל, ומתחת הכיתוב: "זה דגל, לא כיסוי עיניים". בשנים האחרונות אנחנו רואים עלייה בהפצה של מידע מסולף או כוזב, איך אתה חושב שאנחנו יכולים לשנות את זה?
"חלק מהכותרת של הספר, 'כאן, לצדק יש חשיבות', מגיע מהרעיון שהמדינה הזאת היא שונה. אני מאמין שזאת מדינה יוצאת דופן, בצורה ראויה להערכה. אבל יש סדקים במדינה הזאת ששחקנים פוליטיים בארצות הברית ומחוצה לה מנצלים.
"זאת הסדיקה ההידראולית של החברה שלנו, אם להשתמש במטאפורה עכשווית. חיות טרף פוליטיות כמו דונלד טראמפ מזהות חולשות ואת ההזדמנות לנצל אותן. הסדקים האלה הם ישנים ועמוקים. אני חושב שחלק מהם נובעים מעניינים לא סגורים שקשורים בדברים כמו גזענות מערכתית.
"זאת הסדיקה ההידראולית של החברה שלנו, אם להשתמש במטאפורה עכשווית. חיות טרף פוליטיות כמו דונלד טראמפ מזהות חולשות ואת ההזדמנות לנצל אותן"
"הם גם מגיעים מכך שארצות הברית מפגרת מאחור ולא התאימה בצורה מספקת את מדיניות הפנים של 30 השנים האחרונות למאה ה־21. עכשיו יש לנו אנשים שיש להם תלונות עמוקות ביחס לחיים שלהם ושל הילדים שלהם. יש לנו גם פוליטיקאים שמנסים להפיק תועלת ממניפולציה של הדאגות האלה ומשימוש בדגל כדי לעטוף את הרעיונות הפופוליסטים והלאומניים שלהם.
"כשהספר הראשון שלי יצא לאור, הקפדתי לענוד סיכה של הדגל האמריקאי. אני חושב שחשוב לתבוע אותו בחזרה כסמל – לא של הימין הקיצוני, לא כסמל רעיל של פטריוטיות כמו דגל אמריקאי שמתנופף מעל טנדר עם סמלים של טראמפ, אלא כדגל האמריקאי שמייצג את האוכלוסייה. כמו הדגל האמריקאי שהונף ב־12 בספטמבר [2001]".
בזמן משפט ההדחה היו מי שהשוו את המצב שלך לפרשת דרייפוס. איך התייחסת לזה?
"לא כל כך התייחסתי לזה. זה לא ממש הדהד אצלי. כבוגר תואר בהיסטוריה אני לא חושב שזה היה דומה. אני חושב שבמקרה ההוא הצבא ניסה למצוא שעיר לעזאזל והדרג הפוליטי לא הבין מה הדבר הנכון לעשות.
"במקרה שלי הדרג הפוליטי, לפחות אותו חלק שמשתייך לימין הקיצוני, הוא זה שחיפש הזדמנויות לרצוח את האופי שלי, או לפחות להטיל עליו צל, והצבא לקה בברכיים חלשות מכדי להגיב".
"במקרה שלי הדרג הפוליטי, לפחות אותו חלק שמשתייך לימין הקיצוני, הוא זה שחיפש הזדמנויות לרצוח את האופי שלי, או לפחות להטיל עליו צל"
האם יש לך תוכניות כלשהן להיכנס לפוליטיקה?
"זאת אפשרות פוטנציאלית, אבל האמת היא שזה לא משהו שמעניין אותי. אני עשוי לעשות את זה בחוסר רצון אם ארגיש שאני צריך, למשל כדי להדיח נבחר ציבור לא ראוי. כרגע אני מרגיש שיש לי קול די חזק, ואני יכול להשתמש בו מבלי לכבול את עצמי. אני יכול להביע את דעתי האישית ולהיות אדון לגורלי".
בספר אתה מתאר את התמונות התלויות על קיר חדר הישיבות בפנטגון, שמכונה גם "הטנק". אחת מהן היא של הנשיא ה־18 יוליסס ס' גרנט שאמר, "אם יהיה לנו עימות נוסף בעתיד הקרוב על הקיום הלאומי שלנו, קו החלוקה יעבור בין פטריוטיות ותבונה מצד אחד לבין אמונה תפלה, שאפתנות ובורות מן הצד האחר". האם אנחנו נמצאים עכשיו ברגע של משבר כזה?
"אני אנסח זאת כך: או שאתה בעד טראמפ או שאתה בעד דמוקרטיה, אתה לא יכול להיות שני הדברים גם יחד. אני חושב שצריכה להיות תוכנית לאחד בין אנשים. אני חושב שרעיון האחדות היה חלק מהמרוץ של ג'ו ביידן לנשיאות, אבל בתקופה שאחרי טראמפ אנחנו לא רואים הרבה מאמץ לאחד את המדינה.
"כמו שאני רואה את זה, אתה לא יכול להחלים כשיש לך פצע פתוח ומעלה מוגלה, שהוא הטראמפיזם והשחיתות. המשחה, הטיפול לזה, הוא אחריותיות"
"כמו שאני רואה את זה, אתה לא יכול להחלים כשיש לך פצע פתוח ומעלה מוגלה, שהוא הטראמפיזם והשחיתות. המשחה, הטיפול לזה, הוא אחריותיות. אם אתה דורש מאנשים אחריותיות אתה יכול לחשוף את השקרים, אבל כרגע אין מאמץ גדול לתקשר לציבור את הצורך הזה באחריותיות".
איך אנחנו יכולים להשיג אחריותיות כזאת?
"אתה צריך שתהיה לך דרך להפוך את החזון למציאות. הדרך לעשות את זה היא לומר 'אחריותיות זה משהו שאני מוכן לסכן את הנשיאות שלי בשבילו'. אסור שה־6 בינואר [המהומות בקפיטול] יהיה הכנה לקראת ההתקוממות הבאה. וזה לא רק אחריותיות ביחס לאנשים ברחוב ששולהבו על ידי הדרג הפוליטי, שלא נדרש לתת דין וחשבון על האחריות שלו.
"כל מי שעומד בדרכה של זכות ההצבעה, בין אם הוא דמוקרט או רפובליקני, צריך לשלם את המחיר"
"הייתי רוצה לראות נשיאות חזקה בסגנון של פעם, כמו זו של רונלד רייגן, תיאודור רוזוולט ואברהם לינקולן. הנשיאים הגדולים שלנו לא היו יושבים בחוסר מעש וצופים במדינה שלנו מידרדרת. זכות ההצבעה לא צריכה להיות נתונה למשא ומתן. כל מי שעומד בדרכה של זכות ההצבעה, בין אם הוא דמוקרט או רפובליקני, צריך לשלם את המחיר".
אבא שלך עזב את ברית המועצות כדי לברוח מהאנטישמיות המשתוללת. האנטישמיות נמצאת עכשיו בעלייה כאן, לא רק בימין אלא גם בשמאל. איזה ניסיון יש לך עם אנטישמיות?
"אני אישית חוויתי אולי מקרים בודדים של אנטישמיות גלויה. כמה מהם היו בצבא, אבל היו לי הסמכות והיכולת להתמודד עם זה. כמו שקצין זוטר אמר לי פעם, 'אני אתמקח איתך כמו יהודי', והסברתי לו למה זה לא הולם. אני אפילו לא בטוח שהייתי מתאר את זה כאנטישמיות. זה יותר כמו סטריאוטיפ שיש למישהו שלא היה לו הרבה מגע עם יהודים.
"אני חושב שצריכה להיות סולידריות בתוך הקהילה היהודית, שלא קיימת כרגע, כי גם היא כל כך מקוטבת בין ימין לשמאל"
"האנטישמיות שאנחנו רואים עכשיו היא חזרה לניאו־נאציזם ולעליונות הלבנה שלא משאירה הרבה מקום לשום דבר אחר מלבד פרוטסטנטיות לבנה. אז זה נושא שנמצא בעלייה, וכמו שאת אומרת, לא רק בימין אלא גם בשמאל, עם החרמות שלו על ישראל והטענה שהיא מדינת אפרטהייד.
"אני חושב שצריכה להיות סולידריות בתוך הקהילה היהודית, שלא קיימת כרגע, כי גם היא כל כך מקוטבת בין ימין לשמאל".
בוא נחזור רגע לשיחת הטלפון ההיא. זה היה כמובן רגע שהגדיר את הקריירה שלך, אבל אתה אומר שהוא לא מגדיר אותך.
"אני מסרב להיות מוגדר על ידי הרגע הזה. הוא מקנה הבנה ברורה של מי שאני, אבל אני לא הולך להיות מוגדר כמישהו שפועל נגד טראמפ והעבריינות של טראמפ. עדיין יש לי שאיפות, בין השאר לעזור לקדם את האינטרסים שקשורים לביטחון הלאומי של ארצות הברית, לתרום לקהילה ולחברה ולגדל את הבת שלי".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם