שָׁם הַשֶׁמֶשׁ לֹא תִּזְרַח.
הַשָּׂדוֹת שָׁם עֵירֹמִים.
קוֹץ עַל הַדְּרָכִים נִשְׂרָךְ.
חֹרֶף, חֹרֶף עוֹלָמִים.

(מתוך: "חמישי הקדוש"/ ויליאם בלייק. מאנגלית: אברהם עוז)

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

תהפוכות האירועים צוברות תאוצה מאז זורם המידע אל צָגֵינו בקצב מסחרר. עוד לא יבש קצף הנזיפות מפי רבים וטובים על כי מיהרנו לחרוץ את דינם של ילדינו הטהורים בהילולות קפריסין, ומסתבר שהנערה ההיא, אותה סירֶנת עכו"ם פתיינית, חזרה בה מהודאתה הכפויה, לכאורה;

לפיכך, בכל זאת יש רגלים (ואולי איברים נוספים) להנחה, כי צְחור הכיפות הוכתם, אולי, כפי שידידי חנוך לוין היה אומר, בכתמים צהובים.

לפיכך, בכל זאת יש רגלים (ואולי איברים נוספים) להנחה, כי צְחור הכיפות הוכתם, כפי שידידי חנוך לוין היה אומר, בכתמים צהובים

וככל שמעיינים בדבר, כן עולה החשד, כי במהפך ההודאה החשוד ההוא, שגרם לרבים כלימה וחרטה, היו מעורבים גם דָמים מרובים שגמאו בזריזות את המרחק הלא-גדול בין חופינו וחופי אֱלִישָׁה המקראית, וקרן הפנסיה של שוטרי קפריסין מעולם לא ראתה ימים טובים מאלה;

ושמא גם לחצם של אכסנאֵי האי, יורשיה הסימבוליים של רחב הזונה, דאגו שפרנסתם לא תקופח, וזֶרם לִבנֵי הכיפות לא יוסב לאפיקי חגיגה אחרים.

פרט קטן נשמט ממרבית התגובות שעניינן "היה או לא היה, ואם היה, מה היה": בכל צירוף נסיבות, דומה שהנערה, קורבן תאוותם של נערינו היקרים, ראויה לחמלה;

בכל צירוף נסיבות, שנים עשר נערים שוחרי הרפתקאות אינם מאזנים את כפות המאזניים מול נערה אחת. הרבה נעלמים יש כאן, אבל שוויון אין כאן: כנראה שגם לא בפני החוק, אבל וודאי שלא בפני חוקי הלב, שכן תמונה כללית של מאזן החוקים והנוהל, שאינה מביאה בחשבון את מאזן החמלה, משביתה את רציונל השוויון מעיקרו.

*  *  *

כשמדובר בשלמוני פדיון-שבויים, מתגלה לפתע טֶפח מן התשובה לשאלה הטורדת "איפה הכסף", העולה בעקשנות כל אימת ששליטנו הנאור מתנָאה בהישגיו הכלכליים למען כולנו.

תשובה (על כל רובדי האסוציאציה העולים מן המילה הטעונה הזאת) המצמצמת את אותו "כולנו" ל"שווים יותר" בקרב השווים בפני החוק, לכאורה.

לא כל אחד מאיתנו זוכה שיסיעו את כס מושבו אל קצווי ארץ, ושימועי עוונו יתעכבו לבלי קץ

והלוא שועֵי השררה, המקפחים את תמיכתם בנו בשל אותו "שוויון בפני החוק" השורר בארצנו לטענתם, אינם שועִים לעובדה שלא כל אחד מאיתנו זוכה שיסיעו את כס מושבו אל קצווי ארץ, ושימועי עוונו מתעכבים לבלי קץ.

להם, שאינם מוותרים על הזדמנות לפנות אל הגיון הלב של הציבור חם-הרֶגש אל מול טיעוני החוק כשמדובר בעצמם – מותר, כמובן, לסטות מן הנקוב במגילות הנוהל והסדר, ואילו עִמָנו, השווים פחות, נפגעי עוולות המערכת, ידקדקו בכל סעיף גם אם נגיע לפת לחם.

ויש בנו שכבר הם שם, בזירת האי-חמלה הזאת, מוקרבים על מזבח מצג השווא של השוויון בפני החוק. ואולי כדאי לזכור ש"הזירה", בלשון שכנינו שמתעמרים בה לא אחת בשם לאומיותנו המקודשת, היא: "אל-מידאן". ועוד נשוב לכך.

וכך, באותם עיוותי השוויון, נתקל כל מי שהכה בו מזלו להיספח אל תעתועי המחסור, ולא נותרו במטמוניו דמי השלמונים שסגולתם מטהרת כל זנאי ומקדשת אותו כיקיר השכונה.

טימון השקספירי למד על בשרו את מכאוב המהפך, בו טעם הוא, שכל החנֵפים הרכינו ראשם אי אז בפני כיסו התָפוחַ, את טעמה של בעיטת הרגל הגסה בהתרוקן הכיס.

אנו מרבים לדבר על התנשאותם של בעלי הזכות, מתוקף מוצאם, צבעם או מגדרם, על מוּדָרי הנורמטיביות למיניהם המגוונים; אנו מרבים להעלות השערות והערכות לגבי תולדות הקיפוח ועלילותיו לדורותיהם; אבל שיח הגזענות והקיפוח עוצר בחריקת בלָמים לפני קו העוֹני: זה שמעֵבר לו הופכים פחי האשפה לסביבה אקולוגית נסבלת ונסלחת.

גם ליר, שצנח מכס המלכות (שלא הועבר למענו בנסיעה מיוחדת לקצווי גלותו) אל הבור העמוק של "האדם הטבעי", שאין לבשרו אלא כסות עורו בלבד, מגלה לפתע את בדידותם הקולקטיבית של בני מעמדו החדש:

הָהּ, אֶבְיוֹנִים דַּלִּים בְּלֹא לְבוּשׁ,
בַּאֲשֶׁר אַתֶּם, מֻכֵּי סוּפָה אַכְזֶרֶת,
אֵיךְ גְּלוּיֵי–רֹאשׁ, בְּגוּף מְזֵה רָעָב,

בְּקִרְעֵי בֶּגֶד, תִּמְצְאוּ מִסְתּוֹר
מִזַּלְעָפוֹת כָּאֵלֶּה? מַה מְּעַט
עַל זֹאת חָשַׁבְתִּי. קַח מַרְפֵּא, רוּם–לֵב;
חוּשׁ בִּבְשָׂרְךָ סִבְלָם שֶׁל אֻמְלָלִים,
זְרֵה עֲלֵיהֶם אֶת עֹדֶף אוֹצְרוֹתֶיךָ
וּתְגַלֶּה לָהֶם צִדְקַת שָׁמַיִם.

(מתוך "המלך ליר"/ ויליאם שקספיר. מאנגלית: אברהם עוז)

אלא שליר, גם בעמקי יגונו, אינו שוכח את החמלה, בת לווייתו הנאמנה של השוויון. רק מי שהתנסה במעבר נוסח טימון או ליר אל עֶברוֹ המוּדָר של קו העוֹני יודע את פירושה של ההדחה המעמדית הזאת, המלוּוָה בהתנשאות, גם מטעמן של נפשות רַחומות וגומלות חסדים. התנשאות מטעמי מגדר או שיוּך אתני נתונה לעיתים  לפרשנות, אבל התנשאות מטעמי מעמד כלכלי כמעט תמיד גלויה לעין.

בעולמנו, שנכנע זה דורות רבים להגיון המחשבה הקפיטליסטית, הֱיוֹת נצרך מקוטלג דרך קבע בספר הפשעים החברתי

בעולמנו שנכנע זה דורות רבים להגיון המחשבה הקפיטליסטית, הֱיוֹת נצרך מקוטלג דרך קבע בספר הפשעים החברתי. מדובר כאן לא פחות ולא יותר בהגדרת המחסור ככישלון מוסרי.

חברת זכייני המזל רמי הלב, שלא יחושו בבשרם את סבלם של אחרים, תמצא ללא ספק את עצמה בעמדת המוכיחים בשער: נפלת? בדוק את עצמך מה לא עשית כשורה; איפה כשלת? והלוא אמור היית להתמיד ולהיות אחד משלנו, שצרכינו אינם נמדדים בחישובי אגורות או בסקירה מדוקדקת של מִבצעי הנחה במרכול.

אתה שחיכּךָ טעם מאכלי יוקרה בסידני או בשִׁינוֹן תימָנע מפֵּירות שמחירם תפח מרוב פערי תיווך? והלוא כשצעקת בשדֵרה בקול ניחר את סיסמאות הצדק החברתי – לא באמת ידעת מה סוד קישרן הפנימי של שתי מילות הכשף הללו ואיך מתורגם המסַמֵן המשולב הזה, מן הבחינה האישית, לרִקמות המציאות.

לפתע זורמת קרינת החומר בשילוּח מידַבֵּק מן הדו"חות הדיגיטליים של הבנק או חברת ההשקעות אל חלבוני המוח וממַצבת את ההֵיערכות המעמדית של הכוחות בחברה משני עבריו של קו העוני.

אלה המשַׂחֲקים בלעדית במגרשם של נעדרי המחסור חיפצנו את הנזקקים לחלוטין, והם מקדשים את חומת ההפרדה הכלכלית-מעמדית פרי רוחם; ואלה המבקשים עדיין לתקן את העולם רואים בבעלי המחסור אֵברים פגומים בגוף הקהילה, שיש להעבירם סידרת חינוך מחדש.

הצדק עניין יחסי הוא, יאמרו לנפגעי השחיתות השלטונית שזה מכבר מעלה בתפקידיה הרגולטוריים ובאֶתוס השירות, ועל כן עליכם להתפשר, ברוח האמרה החביבה על השופטים, שמזמן הפקירו את מנגנוני המשפט בידי תגרנים בגלימות עורכי דין. הללו, שבשעה ששכר טרחה בשׂרני ומדושן קורץ להם בראשיתו של ההליך, קוראים בעזוז: "נשתה את דמו של האויב!", אבל כשמקורות שכר הטרחה מתייבשים כבעליהם, מגלים לפתע גם את צדקת טיעוניו של האויב המושבע ולוחצים ל"פשרה מאוזנת".

אבל אלה גם אלה, המציבים בפני הנזקקים המלינים על נסיבות מפלתם את תמונתו הכפייתית וחמוּרת הסֵבר של קולהאס, אינם משכילים, כליר או טימון, לשלב ראייה מערכתית חומֶלת עם ההתבוננות הפרטנית.

מרוב צער, אנחנו אומרים על השניים האלה, שאינם מוכנים לכסות את ערוות הצדק בפשרנות מתמקחת, נשתבשה עליהם דעתם ואינם רואים נכוחה את תמונת הצדק רבת הפָּנים.

*  *  *

כך ביחידים וכך במוסדות. כמה שנים כבר עומד "אל מידאן", התיאטרון הערבי היחיד שהקים ממסד התרבות, בימים טובים מאלה, למִגזר דוברי השפה השכנה, סגור ומסוגר בשל התנכלות פוליטית מטעם ממסד התרבות.

תיאטרוני המגזר העברי, שחלקם מחו בשפה רפה, לא החשיכו את במותיהם ולא גילו סולידריות של ממש עם התיאטרון שגורלו עלול לשמש תקדים לגורלם.

וכשהוציא הֶרכב בכיר של שופטים פסק דין שאינו אלא חותמת גומי לעיוות הצדק בידי הרשות המבצעת, לא רק שלא קמה מחאת אמנים בזעקה על העוול, אלא שמכאן ומשם החלו להישמע מטעם עמיתינו המצפוניים, אלה היודעים שהצדק יחסי הוא – טיעוני צידוק הדין בשל ניהול שאינו צמוד לכללי הנוהל שמנהל התרבות נוצֵר כנאמן משרד האוצר.

ואין מי שיקום ויתהה מה למשרד התרבות, שבימים רחוקים ראה כתפקידו העיקרי להקים את התיאטרון הייחודי הזה, ליזום בקנאות את סגירתו.

ואין מי שיזעק ששמירה מוקפדת על הנוהל בשם "השוויון בפני החוק", שאינה מביאה בחשבון את התמונה הכוללת של קיפוח המגזר כולו, אשר נותר מיותם מתיאטרון הדגל שלו, ושהחמלה ממנה והלאה – אינה מאזנת בחשבון הלב את הפינות המחודדות והדוקרניות של נהלים שרירותיים, שלא נועדו מלכתחילה אלא כדי לקיים תרבות ולא להצמיתה.

אברהם עוז הוא פרופסור אמריטוס לדרמה וספרות באוניברסיטת חיפה ובמאי בתיאטרון אלפא, ת"א. הוא חוקר שקספיר בעל שם בינלאומי, וספריו ומאמריו פורסמו בארץ ובעולם. תרגם מחזות רבים, אופרות ושירה; שימש בין השאר ראש החוג לתיאטרון באוניברסיטאות ת"א וחיפה, חבר ההנהלה האמנותית של התיאטרון הקאמרי, וערך כתבי עת ותכניות בטלוויזיה וברדיו. יביים בקרוב את מחזהו "הר תפארת" על העלייה הראשונה ושורשי הציונות