אני לא משווה. מראש אני מדגיש  – אני לא משווה!

אבא שלי היה ניצול מחנה שטוטהוף בצפון פולין. זה מחנה שהוקם כדי לסנן אנשי רוח ותרבות מהחברה בעת שהשלטון הפיץ בתעמולה כוחנית רק את "עמדותיו". מורים, אנשי תיאטרון, סופרים ועיתונאים בני דתות שונות ומדינות שונות נשלחו לשטוטהוף בפולין.

בהמשך הוא הפך למחנה מסוג אחר לחלוטין. ואני לא משווה, לא אני.

קודם סיננו אותם על פי הדעות שלהם, חסמו את הדעות שלהם ואחר כך סיננו אותם מעל פני האדמה.

אבא שלי היה ניצול מחנה שטוטהוף בפולין, שהוקם כדי לסנן אנשי רוח ותרבות מהחברה. קודם סיננו אותם על פי הדעות שלהם. אחר כך סיננו אותם מעל פני האדמה

אני לא משווה. אני גם לא משתמש בשואה כל שני וחמישי. אני לא מאיים ולא מרגיש מאוים מפני האיום האיראני. ממש לא. ואני לא מנקה את הפולנים ממעשי הרצח והזוועה שביצעו במאות אלפי יהודים על אדמת פולין. לא. לא אני.

כי אני לא משווה.

אני גם לא מנקה את היטלר מהאחריות להשמדת יהדות אירופה ולא מטיל את האחריות על המופתי. לא אני. אני, לא משווה.

אני גם לא יודע מה יותר חמור, מחיקת ההיסטוריה של העם היהודי, או השוואה לתקופה שאותה מישהו מאוד מסוים מנסה לשכתב לצרכים פוליטיים. ביד אחת להפחיד מפני התקופה ההיא וביד השנייה למחוק אותה.

אני רק יודע דבר אחד  – כשהשלטון נמצא מעל הכל ודורש שכל פעולה שלו תקבל תמיכה אוטומטית באמצעות נאמנות לשלטון, מדובר בשלטון לא דמוקרטי, מסוכן ומושחת.

כשהשלטון מסנן אנשים על פי דעותיהם, הוא מסוכן ומושחת. כשראש השלטון ממנה רק את מקורביו ותומכי דעותיו ומסלק את המקצוענים נאמני הציבור – זו שחיתות.

כשאנשים נדרשים לציית לעמדות שנוגדות את ערכיהם וחופש מצפונם כדי להתפרנס, זו שחיתות.

כשחופש הדיבור וחופש המחשבה והביטוי מוגבלים רק למי שתומך בממשלה או בשליט – זו שחיתות וחיסול הדמוקרטיה.

השחיתות לא יכולה לחיות ולהתקיים בדמוקרטיה, כי לדמוקרטיה יש שומרי סף, יש מערכת חוקים ובתי משפט, יש ערכים, יש תרבות משותפת, יש הסכם בין הציבור לשלטון – אתם שומרים על הדמוקרטיה שלנו ואנחנו בוחרים אתכם כדי לנהל את חיינו. אבל כששומרי הסף מפוטרים או פוחדים לדבר ולמלא את תפקידם – נגמרת הדמוקרטיה.

לא, אני לא משווה. אבל גם כשהדברים התחילו שם, הייתה שם דמוקרטיה. כך כינו אותה לפחות בספרי ההיסטוריה. לא, אני לא משווה! לא אני

כשהשלטון לא דואג לחיי האזרח אלא רק לחיי השלטון, נגמרת הדמוקרטיה. כשהשלטון מנסה באמצעות כוח, איומים, או כפייה לשנות את צורת הממשל שלנו, לגרום לגופים או רשויות חוקיות לקבל החלטות בכיוון מאוד מסוים – זו סכנה לדמוקרטיה וזו שחיתות שלטונית. כשמנסים למנוע מאזרחים זכויות וחופש המוקנים להם על פי חוקי יסוד, זו שחיתות שלטונית. ושחיתות שלטונית היא סוף הדמוקרטיה.

אנחנו נמצאים כיום במשבר דמוקרטי.

הוא מורגש בכל תחום בחיינו. זה לא רק מתווה הגז. זה לא רק פרשת המתנות והשיחות בין אוליגרכים של התקשורת לראשי השלטון. זה לא רק עניינים של כסף. זה גם המשחק בביטחון הלאומי שלנו בפרשת הצוללות. זה גם הקדמת בחירות בגחמה של איש אחד, ודחיית הכרעת הבוחר, והליכה לבחירות חוזרות, ודה-לגיטימציה של ציבורים שלמים בעלי דעות שונות מזו של אדם אחד בשלטון, וזה גולש לכל תחום בחיים.

המשבר הדמוקרטי משפיע על היומיום שלנו.

אלה החוקים שסותרים את מגילת העצמאות ומאיימים להפוך את ישראל למדינת אפרטהייד מצורעת, אלה החוקים שאוסרים על חופש הדיבור בבתי ספר, בתיאטראות, בקולנוע, בצה"ל. מתנים את חופש הדיבור בחופש המימון של הממשלה. אלה החוקים שתומכים במשתמטים, ומשתמטים מתמיכה באלה שמסכנים את חייהם למען הכלל.

זה הניסיון לכפות "נאמנות בתרבות", וגם "נאמנות במדע". לא לאשר למדענית מוח מוערכת להתמנות לתפקיד מדעי מקצועי, בגלל דעותיה הפוליטיות? זו שחיתות.

כל אלה הם ניצול לרעה של סמכות שלטונית ושל סמכויות החקיקה כדי להפוך את ישראל למדינה לא דמוקרטית, צייתנית לשלטון אחד ויחיד, שלא לומר לאדם אחד ויחיד.

שלטון שמה שחשוב לו זה רק להישאר בשלטון. לשם כך הוא ימלא את כל הגחמות המטורללות של הקיצונים ביותר שתומכים בו, כשהרוב הדומם, השפוי שותק.

לא אני לא משווה. אבל גם כשהדברים התחילו שם, הייתה שם דמוקרטיה. כך כינו אותה לפחות בספרי ההיסטוריה. לא אני לא משווה! לא אני.

ועכשיו זה הזמן להפגין ולמחות, אבל גם לשכנע. לא לתת לקיצונים להשתלט על השיח הציבורי ולנהל ויכוח דמוקרטי על המשבר הדמוקרטי ולשכנע את מי שעוד לא מבין היכן ישראל נמצאת כיום.

מי שידבר עלול לשלם מחיר מול השלטון, אבל אולי יציל את המדינה. הורינו נאבקו עליה ושילמו בחייהם. יתכן שאנו במאבק על אופייה, ונצטרך לשלם בפרנסה או בקריירה

עכשיו זה הזמן של אנשי תקשורת, גם אנשי רוח, אקדמיה, משפט, צבא וביטחון וכל מי שחרד לדמוקרטיה הישראלית – להרים כל צעקה. זה לא הזמן לשתוק. זה לא הזמן לעבור לסדר היום ולחשוב שהדברים יסתדרו מעצמם.

אני יודע, אם תדברו, אתם עלולים אולי לשלם מחיר מול השלטון הזה. אבל תוכלו להציל את המדינה. הורינו נאבקו על מדינה במחיר חייהם. יתכן ואנחנו בדור הזה, במאבק על אופייה של מדינת ישראל, נצטרך לשלם במחיר הפרנסה או הקריירה, אבל החיים במדינה דמוקרטית למען עתיד שבו גם ילדינו יחיו במדינה דמוקרטית, חשובים יותר.

הדמוקרטיה היא החיים. המאבק על הדמוקרטיה הוא מאבק על החיים. פשוט כך.

ואני לא משווה. לא אני.

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.