כל מועמדי הליכוד חתמו על הצהרת נאמנות לראש הממשלה נתניהו

כותרות אתרי החדשות, 4.8.2019

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

נאמנות היא אף פעם לא עניין מובן מאליו. דילמות וקונפליקטים של נאמנות הן תמיד עניין מורכב, תובעני, ולא פעם גם מייסר. מעטים מבינים את הסוגיות האלה לעומק כראש הממשלה. בנימין נתניהו צמח להיות מאסטר בשיעור קומה עולמי לנושא המורכב והנפיץ של נאמנות.

הקריירה הפוליטית המפוארת שלו הוזנקה, כזכור, עם פרשת הקלטת הלוהטת. נתניהו, אז עדיין מועמד צעיר ואמביציוזי, כמעט אלמוני לרוב הציבור, רץ לאולפן הטלוויזיה, התוודה שלא היה נאמן לאשתו, ואז בגד בחובת הנאמנות לחבר מפלגתו, דוד לוי, כינה אותו "בכיר מוקף פושעים" והאשים אותו בניסיון סחיטה, בלי בדל ראיה.

שני המעשים ההם – הווידוי הפומבי וההאשמה האיומה ללא בסיס – היו חסרי תקדים בתולדות הפוליטיקה הישראלית עד אז. הצופים, שהתקשו לסגור את הלסת שנשמטה בתדהמה במהלך השידור, לא הבינו שהם זכו להצצה נדירה אל העתיד.

מעטים יודעים איך בדיוק נפתר משבר הנאמנות הביתי הפומבי ההוא של נתניהו, שלא היה זר עוד קודם לכן לדרמות של נאמנות בזוגיות. העובדה שעורך הדין הקרוב ביותר לבני הזוג נתניהו באותה תקופה היה עו"ד יעקב נאמן, הוסיפה לכל העסק טאץ' סאטירי נחמד.

מאז כבש נתניהו כל פסגה אפשרית, תוך שהוא מפגין בכל הזדמנות נאמנות אין קץ לרעייתו, ומעט מאוד נאמנות – אם בכלל – לשותפיו לדרך הפוליטית. אם בחזית המשפחתית אפשר היה להתרשם ששאלות הנאמנות נרגעו, הרי שעל סדר היום הציבורי שהוביל ראש הממשלה הן הוסיפו לבעור, בעידודו הנמרץ.

פרופ' דני גוטווין טוען כבר שנים שמה שנתניהו עושה בעצם זה לבסס בישראל "שלטון נאמנות", שאותו מגדיר גוטווין כשלטון ש"שומר על רמה נמוכה של שירותים חברתיים ובד בבד ביטל, למעשה, את עקרונות השוויון והאוניברסליות בהקצאת תקציבים לשירותים אלו, ומתנה את הספקתם בנאמנות – של רשויות עירוניות או קבוצות אוכלוסייה – לשלטון הימין". מירי רגב ניסחה את אותו רעיון בדיוק בצורה בהירה וקליטה יותר כשאמרה, "מה שווה התאגיד אם אנחנו לא שולטים בו?".

דוגמאות שמבססות את טענתו של גוטווין לא חסרות.

פעם עושה דברו הנאמן של נתניהו, ח"כ מיקי זוהר, מכשכש כדרכו בזנב ומקדם הקלות לערים שתושביהן הצביעו לליכוד. פעם נושאת הכלים הנאמנה, השרה רגב, מקדמת בהתלהבות את "חוק הנאמנות בתרבות", שיאפשר לשלול תקציבים ותמיכה מכל מי שייחשד בגילויי חוסר נאמנות לאתוס הציוני (כמו עו"ד לאה צמל, גיבורת הסרט התיעודי זוכה דוקאביב).

ופעם נתניהו עצמו מבטיח לתושבי בית שאן קו רכבת, בתנאי שיבחרו לראשות העיר – הנה עוד טאץ' סאטירי נחמד – את מועמד הליכוד, ז'קי לוי, בנו של דוד לוי מסיבוב הנאמנות הקודם.

גם דברי ימי הכנסת מלאו בתקופת נתניהו בהצעות שונות ולא פעם משונות, שעניינן המרכזי הוא נאמנות. בעקבות מצע הבחירות של ישראל ביתנו ב-2009, "בלי נאמנות – אין אזרחות", העלתה ממשלת נתניהו את הצעת התיקון לחוק מרשם האוכלוסין, לפיה התנאי לקבלת תעודת זהות יהיה חתימה על הצהרת הנאמנות "אני מתחייב להיות נאמן למדינת ישראל כמדינה יהודית וציונית". והייתה הצעה לתיקון חוק הבחירות לכנסת שדרשה לחייב כל אדם להצהיר "על נאמנותו למדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית".

עם הזמן נשכחו לחלוטין המשמעויות המקוריות, הפשוטות והאנושיות, של המילה "נאמנות". הנאמנות האינטימית – שהיא רגש מסירות, שנובע מקרבה עמוקה, קשר דם או חברות ארוכת שנים. והנאמנות הציבורית – שמבוססת על שותפות לדרך, על קירבה רעיונית, על אמונה משותפת, או על שותפות גורל.

התנגשויות בין הנאמנויות השונות האלה העסיקו את בני האדם משחר ההיסטוריה. מאברהם אבינו, שבסיפור העקידה נדרש לבחור בין נאמנותו לבנו יצחק לבין נאמנותו לאלוהים, דרך אנטיגונה, שהתייסרה בין נאמנותה למשפחה לנאמנותה לצו המלך, ועד ז'אן פול סארטר, שאמר פעם "אם היה עלי לבחור בין נאמנותי לאמי לנאמנותי הפוליטית לתנועת ההתנגדות הצרפתית, הייתי בוחר באמי".

בעידן הנאמנות של נתניהו, נזנחו כל הדילמות הספרותיות הללו והוחלפו בנאמנויות משפטיות שונות, מהסוג שהעסיק במשך שנים את ד"ר יעקב נאמן. במקום שבו אין נאמנות – שם ישגשגו דיני הנאמנות. ובדיני הנאמנות, ההגדרות ברורות וכבר לא צריך את סארטר-שמארטר שיפרש אותן.

על פי ההגדרה בסעיף 1 לחוק הנאמנות, לא תיתכן נאמנות ללא נכס כלשהו המשמש מושא לנאמנות, חייב להתקיים אדם המהווה "נאמן" וחייב להתקיים אדם המוגדר "נהנה". חוקי הנאמנות מטילים על הנאמן חובות קפדניות מיוחדות, ובמרכזן כמובן "חובת הנאמנות", שאוסרת על ניגוד עניינים בין האינטרס של הנהנה לאינטרס של הנאמן או של כל צד שלישי. הנהנה זוכה למעין זכות קניינית על נכס הנאמנות.

כשכל מועמדי הליכוד חותמים על הצהרת נאמנות לנתניהו, הם יודעים שהנכס שמשמש מושא לנאמנות הזו הוא הקריירה הפוליטית שלהם. לנתניהו יש מעין זכות קניינית על גורלם הפוליטי. אם הם לא עיוורים גמורים למתרחש, הם גם יודעים שהנאמנות הזו לא מבטיחה להם דבר. היא לא הדדית אלא חד-צדדית.

נתניהו אמנם הכניס ללקסיקון הפוליטי את "עיקרון ההדדיות" עם המשפט הידוע "לא יתנו – לא יקבלו". אבל כל מי שעוקב אחריו יודע, שבמקרה שלו – אם לא נותנים לו, לא מקבלים, ואם נותנים לו – גם אז לא תמיד מקבלים. אפילו אם מעניקים לו נאמנות מוחלטת, זה לא מבטיח דבר.

היטיב לסכם את הנושא השר לשעבר איוב קרא, אנטיגונה מדלית אל-כרמל, שהפגין נאמנות אין קץ לנתניהו בימי הפולמוס על חוק הלאום, ואז נבעט החוצה מהמערכת הפוליטית: "ראש הממשלה הבטיח שאני אהיה בכל מצב, איפה שאבחר, שר. הליכוד היה צריך לתעדף אותי בגלל הנאמנות שלי והשכפ"צ והמגן שהייתי בחוק הלאום. זה המחיר שצריך לשמש נאמן? באיזה מקום זה נעשה?".

אולי במקום שבו חובת הנאמנות ב"חוק הנאמנות" וחובת תום הלב ב"חוק החוזים" מחליפות את הנאמנות ותום הלב הפשוטים, שכל אדם סביר מכיר. המקום שבו כולם נדרשים לחתום על הצהרת נאמנות לראש הממשלה, בזמן שהוא עצמו נאמן כל חייו רק לאדם אחד: לעצמו.

אוצר צלילים: הפלייליסט השבועי