ביום חמישי הממשלה בישרה שתפסיק את את מעקב שירות הבטחון הכללי אחר אזרחים חפים מפשע ("איכוני שב"כ"), שאישרה בתחילת השבוע. שר הבריאות ניצן הורוביץ הצדיק את המהלך בטענה:
"זה יהיה מוגבל וקצר מאוד…עכשיו אנחנו מסיימים עם זה, כי לצד הגנה על הבריאות, עלינו לשמור על הפרטיות וזכויות האדם, גם בעת חירום".
הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי
האיכונים נפסקים. הדגשתי מהרגע הראשון שהשימוש בכלי הזה יהיה מוגבל וקצר מאוד – לימים בודדים, כדי לקבל מידע דחוף לבלימת ההדבקה בווריאנט חדש ולא ידוע. וזה בדיוק מה שעשינו. עכשיו אנחנו מסיימים את זה, כי לצד הגנה על הבריאות, עלינו לשמור על הפרטיות וזכויות האדם, גם בעת חירום.
— Nitzan Horowitz نيتسان هوروفيتس ניצן הורוביץ (@NitzanHorowitz) December 2, 2021
זה בוודאי דבר טוב שהמעקב הופסק (לממשלה הקודמת זה לקח שנה, לא שבוע) אך אסור לדמיין שעכשיו, כשהוציאו לנו את העז, אפשר לשכוח את המהירות שבה הממשלה הפעילה כלי לוחמה בטרור נגד אזרחיה, ללא הצדקה.
זה בוודאי דבר טוב שהמעקב הופסק (לממשלה הקודמת זה לקח שנה, לא שבוע) אך אסור לדמיין שעכשיו, כשהוציאו לנו את העז, אפשר לשכוח את המהירות שבה הממשלה הפעילה כלי לוחמה בטרור נגד אזרחיה, ללא הצדקה
מדבריו של שר הבריאות אפשר ללמוד על תפיסה שגויה ביסודה, כאילו הגנה על בריאות ושמירה על זכויות הם שני דברים נפרדים שצריכים להתקיים אחד "לצד" השני, כשמדי פעם, וללא קריטריונים שקופים ומדידים, "אין ברירה" אלא להקריב אחד לטובת השני. המטאפורה של "תחרות" בין בריאות לזכויות מציעה, שאם לא נכשיל זכויות, הבריאות לא תנצח. האמנם?
יצא לי לפגוש אנשים שסברו, שאם הממשלה מפעילה איכוני שב"כ ללא קריטריונים שקופים ומדידים, הרי זו אינדיקציה שהמצב כל כך מסוכן עד ש"אין ברירה" אלא לבצע מעקב אחרי אזרחים חפים מפשע.
לא רק שמדובר ב"תחרות" בין זכויות ובריאות בה רק אחד יכול לנצח, יש כאילו קשר ישיר והכרחי בין פעולות הממשלה ובין המציאות, ולהיפך. זה בערך כמו לקבוע שיורד גשם – לא לפי מזג האויר, אלא לפי ההחלטה של הממשלה לחייב אזרחים לשאת מטריה.
הכשלים לעיל מלווים אותנו כבר שנתיים ומצדיקים הבהרה:
- פגיעה בזכויות אינה אינדיקציה שיש צורך בכך. רמת סכנה צריכה להקבע על פי קריקטיונים שקופים ומדידים, קרי, מידע רלוונטי, ולא להפוך לעובדה על פי הקיצוניות של מדיניות הממשלה, קרי, מידע זמין.
- פגיעה בזכויות אינה מבטיחה הגנה על בריאות הציבור.
לא רק שמדובר ב"תחרות" בין זכויות ובריאות, אלא שיש כאילו קשר ישיר והכרחי בין פעולות הממשלה ובין המציאות. זה כמו לקבוע שיורד גשם – לא לפי מזג האויר, אלא לפי החלטת ממשלה לחייב אזרחים לשאת מטריה
המטאפורה של "תחרות" בין זכויות לבריאות מטעה. לא רק שהיא מהווה את הבסיס התפיסתי להכשרה של פגיעה בזכויות, היא למעשה גם פוגעת בסיכוי להגיע לפתרונות אפקטיבים בתחום הבריאות, כולל במובן הצר של הקורונה.
ממשלות, בעיקר כאלה שקיבלו סמכויות מיוחדות, הופכות לעצלניות. אם הן יכולות להשתמש בכח ולשלול זכויות כדי להקל על עצמן במציאות פתרונות, הן עושות את זה.
רבים יגידו שזו בדיוק ההצדקה לסמכויות מיוחדות ויקראו בשימוש בהן הוכחה שהממשלה "עושה את המקסימום". ההיפך הוא הנכון. בתהליך הזה ממשלות לא בוחנות ספקטרום שלם של פתרונות שמתקיימים דווקא במסגרת המגבלות.
כך למשל איכוני השב"כ של הממשלה הקודמת זיהו רק אחוז קטן מסך המאומתים לקורונה, אבל הכניסו עשרות אלפים לבידודי שווא ופגעו קשות בזכות לפרטיות ובאמון הציבור. בזמן זה לא נבחנו פתרונות יעילים בהרבה ששומרים על בריאות פיזית, נפשית וזכויות הפרט בדמוקרטיה.
להבדיל ממה שנראה לנו אינטואיטיבית – שאם רק לא היו לנו מגבלות (של זמן, של כסף, של זכויות אדם…) אז היינו יכולים באמת להיות יצירתיים ולמצוא פתרונות אולטימטיביים – זה עובד הפוך. ככל שיש לנו מגבלות מובהקות יותר, כך היצירתיות שלנו בפתרון בעיות דווקא גדלה.
ממשלות, בעיקר כאלה שקיבלו סמכויות מיוחדות, הופכות לעצלניות. אם הן יכולות להשתמש בכח ולשלול זכויות כדי להקל על עצמן במציאות פתרונות, הן עושות את זה
זוכה פרס טורינג וחתן פרס נובל לכלכלה הרברט סיימון, אבי הבינה המלאכותית ופורץ הדרך בתחום המחקר של קבלת החלטות, תיאר בספרו החשוב "מדעי המלאכותי" (1969) כיצד צריך לחשוב על פתרון בעיות. הוא סבר, שכפי שיש שיטה מדעית למדעי הטבע, כך יש לנסח שיטה מדעית לכל מה שהוא פרי יצירתו של האדם, המלאכותי.
בספר הוא מתאר היבטים שונים של "מדעי המלאכותי", כלומר גישה שיטתית לפתרון בעיות תוך דיון בדוגמאות כגון דיאטה, אדריכלות, מדעי המחשב ועוד. לאורך כל הספר הוא מדגיש את החשיבות של הבנה, קבלה ומינוף של מגבלות.
כך תיאר את ההישענות המוצלחת על מגבלות בעיצוב פריט מלאכותי בקנה מידה של חברה, החוקה האמריקאית:
"רוב ממסגרי החוקה קיבלו יעדים מאוד מוגבלים לפריט המלאכותי שלהם – בעיקר שימור החירות בחברה מסודרת. יתר על כן, הם לא הניחו אדם חדש שיווצר כתוצאה מהמוסדות החדשים, אלא קיבלו כאחד ממגבלות עיצוב הפתרון (design constraints) את המאפיינים הפסיכולוגיים של גברים ונשים כפי שהכירו אותם, את האנוכיות שלהם כמו גם השכל הישר שלהם".
בקרב פותרי ופותרות בעיות מקצועיים, ידוע היטב שמגבלות – טכנולוגיות, רגולטוריות, פיננסיות ובעיקר מגבלות של צרכים, חסמים ומוטיבציות אנושיות – לא מפריעות אלא דוקא עוזרות לפתור בעיות.
בקרב פותרי ופותרות בעיות מקצועיים, ידוע היטב שמגבלות – טכנולוגיות, רגולטוריות, פיננסיות ובעיקר מגבלות של צרכים, חסמים ומוטיבציות אנושיות – לא מפריעות אלא עוזרות לפתור בעיות
זכויות אדם והדמוקרטיה המודרנית אינן מגבלה שרירותית. הן צמחו יחד בחממת תנועת ההשכלה עם השיטה המדעית והכלכלה המודרנית. משבר הקורונה היה ונשאר משבר מורכב: בריאותי, חברתי, כלכלי, חינוכי, מוסרי ודמוקרטי. ככל שפוליטיקאים יזהו כמה שיותר מהמגבלות הללו, ויגלו נכונות והתלהבות למצוא פתרונות במסגרתן, כך יגדל הסיכוי של כולנו להצליח.
ניצן ויסברג, מרצה ויועצת למתודולוגיית חדשנות design thinking ופעילה חברתית בתחום החינוך. עבדה כפרופסור יועצת באוניברסיטת סטנפורד לפני שחזרה לארץ וגילתה שארצה שינתה את פניה. כיום היא חיה בהוד השרון עם אישה היקר וארבעת ילדיהם.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם