מאז שאני בת 5, כל שנה בקיץ אני עולה להר המנוחות באזכרה של אבא. האזכרות שלו היו חלק בלתי נפרד מהחופש הגדול. המוות של אבא היה טראגי. איש צעיר, כריזמטי ומוכשר שחלה בסרטן ונפטר בן 32, השאיר אחריו אישה בת 30 שהיא אמא שלי וחמישה ילדים קטנים.

אמא שלו, סבתא שלי, לא עמדה בזה. הוריה ואחיה הצעיר נספו במחנות, והמכה הרביעית ניפצה אותה לרסיסים.

איני זוכרת איך הגענו להר לפני שאמא למדה נהיגה וקנתה את הפורד אסקורט הלבנה. האישה הראשונה בשכונה שהיה לה רכב. אבל אני זוכרת היטב את האווירה במפגש הקיצי בין הברושים והאורנים. אווירה שמחה ומחוייכת.

סבא שלי שהיו לו את העיניים הכי טובות בעולם, ואיתו אחיות של אבא, קיבלו את פנינו בפנים מחייכות. מתי תבואו לים, מתי תבואו ללמוד לשחות, מתי נגמרת הקייטנה ומתי מתחילים המחנות? כך התחווט לו במח שלנו קשר נעים בין האזכרה השנתית לבין אינסוף האפשרויות שהחופש פותח בפנינו.

עם ותק של 50 שנות ימי זיכרון שכאלה, אני מבינה היום שבלי מילים למדתי שיש שמחה לאחר המוות, שהמפגש המשפחתי ליד האבן השותקת הוא מפגש משפחתי שמח, עם טעם של עוגות שמרים טריות ועוגת גבינה מפנקת.

אני חושבת על דביר השמיניסט, שנסע בארץ וחיפש ישיבה שתתאים לו, והגיע מהצפון לגוש עציון והרגיש שזה המקום שלו, שזו התחנה הבאה. ועל מה שהביא איתו מהבית לישיבה, שמיכת חורף ומצעים וספרים.

ואיך התחיל את השנה בישיבה בהתלהבות, ולאט לאט התמקם, והרגיש שהאור שלו מקבל מקום, ולאט לאט מתחילים להכיר אותו, ודאג לשתילים שיפוגגו את היובש, וניכש ועדר ושתל והשקה. והנשמה שלו היתה מלאה בכל הטוב שהיה לו, בימים ארוכים של תפילות, וסדר בוקר וסדר ערב, וצלילה לעומק של לימוד וחברים חדשים והשקיעות שהיופי שלהן מכאיב, והעגבניות שמבשילות. והשנה שעוד רגע נגמרת, ובעוד שלושה שבועות תתחיל שנה ב'.

והלב כל כך מלא שיש צורך לרוקן אותו רגע לפני שייתפקע מרוב טוב. ואולי זה מה שרצה שהמתנות יעשו, יעזרו לו לומר תודה על כל השפע הזה. כי המלאות שבלב מחפשת כתובת, נמען, מישהו לומר לו תודה. לא רק במילים. תודה שאפשר להחזיק ביד ולאמץ אל הלב.

ואני חושבת על רחל ויואב ההורים של דביר ש-19 שנה עטפו אותו בצמר גפן, כמו שהורים עושים, ולרגע לא יכלו להעלות על הדעת שהילד העטוף שלהם ייתקל ברוצחים שפלים קרוב כל כך לשער הצהוב.

ואני חושבת על האחים והאחיות של דביר שמעכשיו ולתמיד יהיו להם אזכרות באמצע החופש הגדול

ואני חושבת על האחים והאחיות של דביר שמעכשיו ולתמיד יהיו להם אזכרות באמצע החופש הגדול.

והחברים של דביר שכמוהו בחרו להם את המקום שלהם ללמוד בו והיו שניה לפני סוף השנה, שנה שלמה של בין לבין, בין חוק חינוך חובה לשרות חובה, שנה שהיא חלון של חופש גדול מאד לבחור בו איך אני רוצה לחיות את החופש שלי שבין גיל 18 ל-19, ואיך כל זה נדקר ונהרס בערב אחד רגיל להחריד, יומיים לפני סוף הזמן.

והמורים של דביר במחניים  שלרגע לא דמיינו שמישהו מהתלמידים שלהם יוותר לבדו במאבק ארור ושחור ושום שחר לא יעלה.

ואני רוצה לומר לאחים ולאחיות של דביר ולחברים שלו מהישיבה שיש שמחה אחרי המוות. ומותר לשמוח באזכרות ומותר וכדאי לצחוק בהן ולתכנן תוכניות להמשך החופש. והעווית שמכווצת לנו את הלב והפנים לא תחזיר את דביר לחיים ולא תמחק את האכזריות בה הוא מת. מותר וחשוב להיות עצובים, ולהיות לבד וביחד בעצב, בכאב ובפחד אבל זה לא סותר את היכולת לשמוח ביחד ולצחוק ולשיר ולרקוד גם כשמאבדים מישהו יקר מאד.

ד"ר אילת כהן וידר היא פסיכולוגית קלינית דתיה פמיניסטית, גדלה בבית חרדי-חרד"לי. מורשית לטיפול בהיפנוזה, חוקרת דפוסים של השתקה וביטוי עצמי. מחברת "באהבתינו" – מדריך לאינטימיות זוגית. חברת קבוצת "פסיכואתיקה" – למניעת פגיעה מינית על ידי אנשי טיפול. לשעבר יו"ר "קולך". מרצה בתוכנית סוגיות חיים, היברו יוניון קולג'. נשואה, אם וסבתא.