נוח מדי להתייחס ליחסי מגדר כעניינן של נשים בלבד ובכך לדחוק את התופעה לשוליים, לפטור את הגברים מכל אחריות לאי-שוויון המתמשך ולהפחית בחשיבות הצורך להתמודד הן עם הגורמים לו והן עם ביטוייו ההולכים ומחמירים. אין דבר שיכול לגרום נזק גדול יותר לבריאות הפנימית של כל חברה באשר היא, ובמיוחד למדינות שמתאפיינות במורכבות אתנית ולאומית כמו ישראל.
השבוע, זו השנה התשיעית ברציפות, פרסם המרכז לקידום נשים בזירה הציבורית במכון ון ליר בירושלים את מדד המגדר השנתי שלו, שעוקב אחר רמת השוויון (או היעדרו) המגדרי בישראל (גילוי נאות: כותבת שורות אלה מעורבת באופן ישיר ביוזמה זו מתחילתה).
הדוח מכיל 107 אינדיקטורים בעשרה תחומי מפתח – השכלה, שוק העבודה, מגדור מקצועי, ביטחון כלכלי, עוני, עוצמה, בריאות, אלימות, משפחה וילודה, ניצול זמן (לרבות האיזון ביו עבודה ומשפחה) ותרבות ותקשורת – ושם זרקור על ארבע קבוצות עיקריות בחברה (החברה הערבית, הציבור החרדי, תושבי הפריפריה ואזרחים מעל גיל 65), חושף מגמה עקבית ומטרידה של פערים מגדריים מתמשכים, שרובם הוחרפו מאז התפרצות מגפת הקורונה.
מדד המגדר האחרון מחזק דפוס כללי בעייתי במיוחד. אם בין 2004 ל-2013 פערי המגדר בישראל הצטמצמו בכ-12% (סימן להתקדמות מסוימת), הרי שמאז 2013 לא נרשם שיפור משמעותי במדדי מפתח. יתרה מזאת, בכמה תחומים – כגון פערים בהכנסה בין גברים לנשים, עוני, אלימות במשפחה, מגדור מקצועי ותרבות ותקשורת – למרות מאמצים ניכרים, הפערים בין גברים לנשים למעשה התרחבו.
הנתונים החלקיים שנאספו מאז התפרצות הקורונה מעידים על החרפת המגמות הללו. לכך יש השלכות קשות במיוחד על הפערים הגדלים בשכר בין נשים לגברים, העלייה המטרידה באלימות כלפי נשים, והמשך התרחבות האי-שוויון בין גברים לנשים במשפחה. כשיתקבלו הנתונים המלאים של השנתיים האחרונות, הם ללא ספק יחשפו את היקף השחיקה השיטתית בהישגים של שישים השנים האחרונות ויותר.
כל מי שחי בישראל בשנתיים האחרונות מודע היטב לביטוייו הבולטים ביותר של הפער המגדרי הגדל. נשים, הרבה יותר מגברים, נושאות בנטל כתוצאה מהסגרים וצמצום ההוראה הפרונטלית – הן לא רק מקדישות הרבה יותר שעות למטלות הבית ולטיפול בילדים מאשר בעבר, אלא גם חוות צניחה בהכנסתן משום שנאלצו לקצץ בשעות עבודתן או לוותר על קידום בעבודה כדי להתמודד עם הדרישות המתרחבות של התמודדות עם חיי היומיום.
נשים, הרבה יותר מגברים, נושאות בנטל כתוצאה מהסגרים וצמצום ההוראה הפרונטלית – הן לא רק מקדישות הרבה יותר שעות למטלות הבית ולטיפול בילדים מאשר בעבר, אלא גם חוות צניחה בהכנסתן
במשך שנים רבות היה קל יחסית להתייחס בביטול לא-סימטריה המגדרית המתמשכת הזאת (וכעת לקיפאון במצב, שגובל בנסיגה לאחור) ולייחס אותה להעדפותיהן של רובן הגדול של הנשים, שבשנים המכריעות של הולדה וגידול ילדים מציבות פעמים רבות את המשפחה לפני הקריירה או בוחרות במשרות חלקיות במקצועות שאינם מתוגמלים מספיק (כגון הוראה ועבודה סוציאלית), כדי שיוכלו להקדיש תשומת לב רבה יותר לענייני הבית.
אבל היגיון זה, לבד מהפניית אצבע מאשימה לנשים במקום לנורמות ומנהגים חברתיים רווחים, אינו מסביר את עצירת ההתקדמות ואף לא את משמעויותיו של התהליך הזה ליחסים המגדריים בעתיד. חמור מכך, הרציונל הזה מציע תירוץ מן המוכן לעשות מעט מאוד, אם בכלל, לתיקון המצב.
מחקרים שהתפרסמו לאחרונה מוכיחים כי ההסברים הרווחים הללו אינם רק כוזבים, אלא גם בעלי תועלת מוגבלת בגיבוש מדיניות. יפית אלפנדרי, מנהלת בכירה בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, פרסמה בשבוע שעבר נייר עמדה בעקבות מחקר שבחן את תקפותה של התפיסה המקובלת באמצעות בדיקת נתונים על מנהלים ומנהלות במגוון רחב של מקצועות, תוך פיקוח על שורה של משתנים שאמורים לאשש את הגישה הרווחת (כגון גיל, השכלה, ניסיון בעבודה, השקעת זמן).
הממצאים מראים שגורמים אלה מסבירים רק 30% מפערי השכר בין מנהלים ומנהלות עם כישורים זהים (אצל שכירים שאינם מנהלים, הפער הוא "רק" 50%). למעשה, הסיבה היחידה לחלק הבלתי מוסבר, לדבריה של החוקרת, היא "אפליה: חמקמקה, נזילה – אבל מאד מוחשית".
הממצאים הללו קיבלו משנה תוקף במהלך מגפת הקורונה. בתחום ההשכלה הגבוהה, שבו נשים למעשה עלו על גברים עד לאחרונה (למעט במקצועות ה-STEM – מדע, טכנולוגיה, הנדסה, ומתמטיקה), נראה כעת שיכולתן של מרצות צעירות לעמוד בלוחות הזמנים הקפדניים של מחקר ופרסום, בנוסף למטלות ההוראה השגרתיות, נפגעה מהשינוי בתחומי האחריות שלהן בבית. פחות נשים מגברים, לדוגמה, הצליחו לעמוד בדרישות הנוקשות לקבלת קביעות; יותר נשים איבדו את משרותיהן לעומת מקביליהן הגברים.
פחות נשים מגברים, לדוגמה, הצליחו לעמוד בדרישות הנוקשות לקבלת קביעות; יותר נשים איבדו את משרותיהן לעומת מקביליהן הגברים
באופן דומה, הישגים שנרשמו בקבוצות מסוימות – בפרט בקרב אזרחיה הערבים של ישראל ובציבור החרדי – גם הם, על פי מדד המגדר, התגלו כשבריריים ביותר בצל משבר הקורונה.
עומק הפער המגדרי בחברה הערבית עומד עכשיו על 60%; בציבור החרדי, שבו ההפרדה המגדרית היא חלק מהנורמה החברתית הממוסדת, עומק האי-שוויון טיפס כעת ל-63%.
פערים מגדריים רחבים ניכרים גם בקרב האזרחים הוותיקים: מצבם הכלכלי, הגופני והאישי של גברים מעל גיל 65 טוב יותר מזה של נשים באותו חתך גיל.
אפילו בפריפריה, שמפגרת מאחורי המרכז כמעט בכל ממד אפשרי, עדיין קיים הבדל של 25% בין גברים לנשים במגוון תחומים, כגון הכנסה, בריאות, חלוקת זמן, וכמובן – ביטחון אישי.
לפערים הללו יש השפעה מזיקה על בטיחותה ורווחתו של הפרט. לאי-שוויון המגדרי יש גם השפעה ישירה על טיפוחם, הרחבתם וניצולם של משאבי האנוש של ישראל כיום ובשנים הקרובות. ככל שתימשך ההתעלמות מגורמי היסוד שבשורש האי-שוויון, כך תגדל סכנת הנסיגה לאחור עבור כל אזרחי ישראל. המגמה של העמקת חוסר השוויון, אם כך, היא לא רק עניינן של נשים; זהו אתגר חברתי אדיר החוצה גבולות מגדריים, אתניים, דתיים ולאומיים.
סיבות העומק לאי-שוויון המגדרי נעוצות בראש ובראשונה בתחומי הכלכלה, הפוליטיקה והתרבות. את היעדר ההתקדמות בצמצום הפערים המגדריים, לצד הרחבת חוסר הסימטריה בזמן השתוללות הקורונה, ניתן לתלות בין השאר בהשפעתן הגוברת של מגמות ניאו-ליברליות קיצוניות במהלך תקופה זו, שהדגישו את הבדלי השכר באופן כללי והביאו לגידול במספר האנשים (ובעיקר הנשים) שחיים מתחת לקו העוני.
אלה, יחד עם הכרסום המודע בכמה ממרכיביה הליברליים החשובים ביותר של הדמוקרטיה השברירית של ישראל, העצימו את ההפרדה המגדרית המובנית בין הזירה הציבורית (הנשלטת בעיקר בידי גברים) לבין התחום הפרטי, המקושר יותר לנשים.
גורמי עומק אלה יוחסו – ולעתים אף קיבלו חיזוק – ביחס לזהויות ולמנהגים דתיים, תרבותיים והיסטוריים מגוונים אשר, לפחות במקרה של ישראל, משמשים בשנים האחרונות יותר להדגשת השסעים החברתיים מאשר כבסיס לפיתוח גישה לשוויון חברתי מכילה המבוססת על רגישות תרבותית.
מנקודת מבט זו, האי-שוויון המגדרי הוא אפוא תסמין של צורות נרחבות יותר של א-סימטריה מושרשת בהוויה הישראלית. הטיפול בו הוא פרויקט הדורש ארגון מחדש של מבני הממשל, הכלכלה והחברה בישראל.
מנקודת מבט זו, האי-שוויון המגדרי הוא אפוא תסמין של צורות נרחבות יותר של א-סימטריה מושרשת בהוויה הישראלית. הטיפול בו הוא פרויקט הדורש ארגון מחדש של מבני הממשל, הכלכלה והחברה בישראל
ככל שתידחה המשימה הזאת – בין אם בשל חוסר עניין והזנחה או בשל אימוץ צעדים שטחיים המכוונים להיטיב בעיקר עם נשים מקבוצות מסוימות מבלי להתייחס לנשים ממיקומים חברתיים שונים או לקבוצות נבדלות של גברים – כך יתרחבו המעגלים שייחשפו למצוקה גוברת. מה שנותר היום מתחושת הטוב המשותף, יתפוגג.
מאמץ כזה דורש, בטווח הקרוב, התערבות רחבה יותר מצד המדינה לפצות את אלה שנפגעו ישירות מחוסר הוודאות הנוכחי. בטווח הרחוק, הוא תובע כיול מחודש ומקיף במטרה ליצור סביבה הוגנת, שוויונית וצודקת יותר לכול.
ללא צעדים שכאלה – בייחוד בהתחשב בעלייה בהשקעות יקרות ביוזמות הייטק – הפערים החברתיים-כלכליים יגדלו אף יותר. ממדי האי-שוויון המגדרי ימשיכו לשקף תהליכים אלה ולהחריפם.
יחסי מגדר הם צוהר ללב החברה כולה; תיקון האי-שוויון הטבוע בהם הוא הדרך הטובה ביותר להעלות את ישראל על מסלול הוגן ושוויוני יותר לכול תושביה.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם