מיס יוון ביטלה, כזכור, את התייצבותה לטקס בחירת מיס תבל שהתקיים לראשונה בארצנו, באילת. העילה להחרמת הטקס: התנגדות ל"כיבוש". ולמרות שהכיבוש רע ונורא גם בעיני אני תוהה ותמהה: מה בכלל יודעת אותה עלמת חן על התסבוכות, המלכוד והפלונטר הכרוכים בסוגיית "הכיבוש"? על הסיכונים הצפויים (או שלא?) אשר יתלוו ליציאה מהשטחים הכבושים? על השאלה האם יש לישראל פרטנר להסכם מדיני?
מיס יוון ביטלה, כזכור, את התייצבותה לטקס בחירת מיס תבל שהתקיים לראשונה בארצנו. העילה להחרמה: התנגדות ל"כיבוש". ולמרות שהכיבוש נורא גם בעיני, אני תוהה: מה יודעת אותה עלמת חן על התסבוכות בסוגיה?
הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי
בסוף, אגב, מארגני התחרות היוונית טענו שהמחרימה היא מתחזה בעלת תואר יופי אחר, שמלכתחילה לא הייתה אמורה לייצג את יוון. מתחרה יוונית אחרת נשלחה והופיעה בתחרות בישראל.
Greece says beauty queen 'boycotting' Miss Universe in Israel isn't its contestant | The Times of Israel #SmartNews BDS concocts a fake contestant so she can boycott an event she's not invited to. Totally on brand. https://t.co/4fUzPnVwTM
— Dan Tarman (@dan_tarman) December 3, 2021
מיס יוון המתחזה מזכירה את הזמרים הפנקיסטים שהפגינו את מחאתם על עוולות הכיבוש בהופעתם כנציגי איסלנד בתחרות האירוויזיון בתל-אביב. ובעצם, הזמרים השובבים ההם, ובדומה להם מיס יוון, מייצגים תופעה נפוצה: היאחזות בעמדה קיצונית, בינארית, בתפיסה של שחור-לבן שאין בה מקום לאמצע.
כל דעה פסקנית ונחרצת מתבססת על הכללות גורפות. לתפיסה מעין זאת נלווים בדרך-כלל קושי להכיל אמביוולנטיות, פסקנות הדוחה כל ספקנות. המוני אנשים מתקשים להודות: אני לא יודע מספיק כדי לחרוץ בוודאות דעה. ובהקשר זה ראוי להזכיר את הפילוסוף היווני סוקרטס, בן המאה החמישית לפני הספירה, שהיה התגלמות של חכמת הענווה. "טיפשות היא לומר אני יודע על מה שאינך יודע", אמר ההוגה החכם.
דברים נכוחים על התופעה שתוארה כאן אמר לאחרונה קובי סודרי, משפטן ואיש תקשורת, ש"כיכב" בתוכנית "המילה האחרונה" המשודרת בגל"צ. לצידו שידרה שם נוה דרומי, פובליציסטית ואשת טלוויזיה המצטיירת כימנית קיצונית לפי הופעותיה בתקשורת המשודרת והכתובה. סודרי הזכיר את אותם אנשים שמדברים ככל-יודעים וקובעים דעה נחרצת על-סמך שברי מידע, שמועות, רכילויות וכולי. הם שופטים תופעות ועניינים מורכבים בשיטה בינארית של או-או, שחור-או לבן. נוטים להתייחסות אל אנשים, אל מפלגות ועוד כאל חבילה סטריאוטיפית אחת.
כל דעה נחרצת מתבססת על הכללות גורפות. לתפיסה מעין זאת נלווים בד"כ קושי להכיל אמביוולנטיות, פסקנות הדוחה כל ספקנות. המוני אנשים מתקשים להודות: אני לא יודע מספיק כדי לחרוץ בוודאות דעה
דרך חשיבה מעין זאת כבר כונתה "אוטומציה היקשית". לפי ההיגיון המנחה אותה אם הינך איש ימין, הרי אתה סמוך ובטוח שכל חטאיו (המדומים?) של נתניהו כשלג ילבינו. ובהיותך איש שמאל אתה אמור לדעת בוודאות שלא הייתה שום פוליטיזציה בהדלפות מתוך חקירותיו של נתניהו אשר יצאו מהמשטרה.
מעטים מאתנו פטורים כליל מאותה "אוטומציה היקשית". היא חוזרת ומופיעה גם בחוות-דעת על אנשים. הנה, למשל, דוגמית טריוויאלית מניסיוני הפרטי. מכרה הופתעה מאוד לגלות שאני חובבת זמרי רוק. זה היה לפני שנים. והלוא היא הכירה אותי כמי שצמחה בערוגות השומר-הצעיר, כחובבת שירי ארץ-ישראל וכבחורה סולידית באופן כללי. "זה כל-כך לא מתאים לך" היא אמרה.
* * *
אני חוזרת אל תוכנית "המילה האחרונה" בגל"צ. נוה דרומי, שותפתו של סודרי לשידור, הדפה את טיעוניו ושללה בתוקף את החשיבה האמביוולנטית ואת הקושי לחרוץ דעה פסקנית. "כמה קל ונוח", אמרה, "להישאר בתחום האפור ולא לקבוע דעה". היא הביאה "הוכחה" (מוחצת בגרסתה) המבטלת את טיעוניו של סודרי: השמאלנים, אמרה, אכן מודים שלא כל המתנחלים הם מחבלים. לעומת זאת, כדבריה, כל המחבלים הם ערבים. זה כמובן לא מדויק. כי מי, למשל, ביצע את הטבח במערת המכפלה? ומי החבר'ה שהציתו נער פלסטיני בעודו בחיים? ערבים אמנם "מובילים" ברצחנותם. אין סימטריה בין מספר הרציחות שמבצעים ערבים-ויהודים. ובכל-זאת, האם רק ערבים מבצעים מעשי רצח איומים?
נוה דרומי הפגינה חשיבה פשטנית וכל-כך חד-צדדית. זהו אורח חשיבה מדאיג וגם מייאש למדי. כי איך אפשר להגיע לפשרות עם אויבים לשעבר, אפילו לאמפתיה כלשהי ולהבנת הצד השני, בהתבסס על חשיבה כה נוקשה, על תפיסה של או-או?
נוה דרומי הפגינה חשיבה פשטנית וחד-צדדית. זה מייאש למדי, כי איך אפשר להגיע לפשרות עם אויבים לשעבר, לאמפתיה כלשהי ולהבנת הצד השני, בהתבסס על חשיבה כה נוקשה, תפיסה של או-או?
אכן קל להיאחז בתפיסה של שחור-לבן. עמדתם של המתייצבים בקצוות חדה ונוחה למדי. בהירה, נחרצת, מתעלמת ממורכבות ומקנה תחושת קרקע יציבה. הלוא הרגשת הכאוס מאיימת. באמת קשה להתנהל בעולמנו בלי וודאויות ברורות.
סקרי דעת קהל למיניהם מרבים להתבסס על אותה נטייה אנושית שכיחה להימנעות מהטלת ספק. אולי כך קל להשיג ממצאים דרמטיים. אני נזכרת בסוקרת טלפונית שפנתה אלי בימי שביו המתמשך של גלעד שליט. התבקשתי לדרג את הערכותיי להתנהלותם של מספר שרי ממשלה בנוגע למאבק על שחרורו של שליט.
עניתי בשאלה: "מאיפה לי לדעת? האם אני זבוב על הקיר של לשכות השרים?". וגם חשבתי, בלי לומר זאת: אולי מחברי הסקר מניחים שאני עוקבת אחרי כל מהלכיהם של השרים בדומה לבן כספית, ברנע, דרוקר, יוסי ורטר ועוד פרשנים פוליטיים שהם ידענים מופלגים. שאלתי את הסוקרת: האם נשאלים רבים עונים, כמוני, אני לא יודע/ת? לא זכיתי למענה ברור.
ואני גם נזכרת במעומעם באיזשהו סקר על שביעות רצון מהתנהלותה של חברת החשמל. רוב השאלות נראו לי אבסורדיות בפרטנותן. התבקשתי לחוות דעה על פרטי פרטים שמעולם לא הקדשתי להם מחשבה. לענות על שאלות שהתייחסו למבנה חברת החשמל, גם לעניינים מקצועיים. "אין לי מושג. אני לא יודעת" עניתי שוב ושוב.
קל להיאחז בתפיסה של שחור-לבן. עמדתם של המתייצבים בקצוות חדה ונוחה למדי. בהירה, נחרצת, מתעלמת ממורכבות ומקנה תחושת קרקע יציבה. הלוא הרגשת הכאוס מאיימת
הקושי השכיח להכיל אמביוולנטיות ועמדה שאינה חד-משמעית נחשף שוב ושוב בתגובות של טוקבקיסטים. הנה עוד דוגמית טיפוסית ומינורית מניסיוני הפרטי. בפוסט שפרסמתי בפייסבוק הבעתי הסתייגות מהטרנד של הצגת הלינה המשותפת שהייתה נהוגה בקיבוצים כטראומה קולקטיבית שדפקה את החיים לרובנו, ילידי הקיבוץ, "בוגרי" אותה לינה.
הדימוי של טראומה קולקטיבית ואף ניסוי המוני בבני-אדם התקבע בציבור הרחב וגם בתקשורת. טענתי שהטראומה לא הייתה המונית, ושרובנו נושאים איתנו דווקא זיכרונות יפים מגיל הגן ואילך. ועל-כך מלמדים גם מחקרים (וכן גם הניסיון האישי שלי ושל רוב יוצאי הקיבוץ בסביבתי הקרובה).
הניתוק בלילות מהורים בשנות חיינו הראשונות היה באמת אכזרי (השנים הללו מותירות, כידוע, רק שברי זיכרונות). עם זאת, כפי שכתבתי בפוסט, היו ילדים שבאמת סבלו מאוד גם בשנים יותר מאוחרות. הם סבלו מפחדי לילה ו/או מהתעמרויות של חבריהם לקבוצה. גם בלילות, ולא רק בימים, הם נחשפו להתעמרויות.
טוקבקיסט יוצא קיבוץ אשר חלק על דבריי, סיפר איך אחותו סבלה מהלינה המשותפת. כאילו לא ציינתי שהיו גם ילדים אשר סבלו מהשיטה השיתופית. אותו טוקבקיסט התקשה מן הסתם לתפוס שעמדתי אינה נחרצת וחד-משמעית. שהלינה המשותפת אמנם היטיבה איתי ועם המוני אחרים, אבל גם לדעתי היו ילדים שסבלו.
* * *
על רקע כל זה שימחה אותי מאוד זכייתו לאחרונה של הפובליציסט בן-דרור ימיני בפרס מפעל חיים מטעם אגודת העיתונאים. בן-ימיני, איש "ידיעות אחרונות", הוא עיתונאי יוצא דופן. הוא בוחן כל סוגיה לגופה, מקשה על תיוגו כ"שמאלן" או כ"איש ימין", מתנער מסטריאוטיפים ומדעות קדומות. והוא לא לוקה, כמו רובנו, באותה "אוטומציה היקשית", בתיוג מפלגות על תומכיהן (וכן גם אנשים) כחבילה סטריאוטיפית אחת.
הדימוי של לינה שיתופית כטראומה קולקטיבית וניסוי המוני בבני-אדם התקבע בציבור הרחב ובתקשורת. טענתי שהטראומה לא הייתה המונית, ושרובנו דווקא נושאים זיכרונות יפים מגיל הגן ואילך
התקשורת מתקשה לעכל מורכבות ואמביוולנטיות. הן נתפסות כמחבלות ברייטינג הנכסף. בן-ימיני סיפר בעבר בראיון: "שוב ושוב אני מוזמן לפאנלים בערוצי טלוויזיה שונים. ורוב המקרים הכוונה היא ליצור עימות בין יריבים פוליטיים. וכשאני מבהיר שעמדתי קצת יותר מורכבת, העורכים ממשיכים בחיפושיהם אחר משתתף אחר". העורכים, כדברי בן-ימיני, רוצים קרבות תרנגולים.
* * *
המשורר הנהדר עלי אלון ז"ל מקיבוץ עין-שמר היה מדבר על סכנתן של צדקנות ושל אמונה בצדק מוחלט. וכך הוא אמר בראיון שקיימתי איתו לפני עשרות שנים:
"אדם צודק הוא הדבר הנורא ביותר שאני מכיר. הנורא באמונה היא היותה סוגרת את האדם בפני אמיתות אחרות. זה נורא שאנשים נסגרים בתוך הצדק הנשכני שלהם. הם אינם מכירים בצדקו של האחר והולכים לטרוף אותו. בשם הצדק המוחלט שלהם הריהם שופטים וטורפים את חתיכות האמת האחרות".
עלי אלון התייחס (בלי לציין זאת) לשירו הנודע של יהודה עמיחי "מן המקום שבו אנו צודקים". אני חוזרת ומצטטת את השיר החכם (שאמנם כבר צוטט שוב ושוב) לתשומת ליבם של צדקנים, של כל יודעים ושל טורפי אמונות שונות מהאמונות שלהם.
"מן המקום שבו אנו צודקים" / יהודה עמיחי
מן המקום שבו אנו צודקים
לא יצמחו לעולם,
פרחים באביב.
שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם