"מי תעזוב כאן קודם"

האלה איננה מהמיתוס השומרי (צילום: Sailko, ויקיפדיה)
Sailko, ויקיפדיה
האלה איננה מהמיתוס השומרי

הי כבר לא.
היא כבר לא פסנתרנית רגישה
היא כבר לא חלילנית מוכשרת
היא כבר לא שחקנית
היא כבר לא פסיכולוגית קלינית
היא כבר לא בעלת מכון מצליח
היא כבר לא מרצה
היא כבר לא בוחרת בגדים
לא מורחת קרמים נגד קמטים ששקדה על בחירתם
כבר לא יושבת עם חברות בקפה
צוחקת מלוא הריאות
היא כבר לא עסוקה בקריירה ובמחשבות מה הלאה
היא כבר לא מאתגרת תפיסות של כח וסמכות.
היא כבר לא מתלבטת אם להופיע בכנס הקרוב.
עכשיו היא בת 50
חולת לימפומה
זאת מחלה קשה עם סיכויי שרידות בינוניים
היא רזה חשופה ומבוהלת
מרגישה שהיא מהדהדת לאחרים את שבירותם וסופיותם.
חולת הלימפומה בחדר ארבע היא עדיין אמא של איתמר ומיכאל.
חייל ותלמיד תיכון.
הילדים עדיין צריכים אותה.
לא, הם לא בעלי צרכים מיוחדים
אבל לכל ילד יש צרכים מיוחדים.
וכן, אולי היא עצמה בעלת צרכים מיוחדים.
שיטפלו בה כמו שצריך.
שיראו אותה
שידעו שהיא מיוחדת
שייתיחסו אליה יפה
בעדינות. ברכות.
שיעשו הכל בשביל לרפא אותה
מהנחש הזה שהשתלט על חייה
נחש רב זרועות שגוזל זהות וחופש.
אולי ירחם על הילדים
אולי ירחמו על הילדים.

"חולת הלימפומה בחדר ארבע היא עדיין אמא של איתמר ומיכאל/ חייל ותלמיד תיכון./ הילדים עדיין צריכים אותה./ לא, הם לא בעלי צרכים מיוחדים/ אבל לכל ילד יש צרכים מיוחדים"

טליה אפלבאום פלד פותחת את ספרה "שעת אפס" במעין שיר. על מי שהיתה ומי שהיא כבר לא. אישה בת 50 מול מחלה בסבב שני. בספר צנום וקולח היא מספרת סיפור אפי שמזכיר לי את המיתוס השומרי על ירידתה של איננה לשאול.

עטיפת הספר "שעת אפס"
עטיפת הספר "שעת אפס"

איננה שהיתה אלת השמיים, הפריון והאהבה, מלכת גן העדן, יורדת לשאול כדי להשתתף בהלוויית גיסה. האלים לא מרשים לה לרדת לשאול והיא מפקידה את נערתה לדאוג להצלתה אם לא תחזור לאחר שלושה ימים. ברדתה לשאול איננה נאלצת לפשוט את כל תכשיטיה, את סמלי המלכות ומלבושיה שכבה אחר שכבה. כשהאלים מגלים את ירידתה האסורה לשאול היא נרצחת וגופתה הופכת למאכל לעופות ולזבובים. נערתה – חברתה דואגת להצילה.

המיתוס של איננה הוא סיפור על עזיבת גן העדן והתמודדות עם השאול, התמוססות והיעלמות ולידה מחדש. סיפור של התפכחות והתפתחות. כמו איננה, גם טליה פושטת את כל מלבושיה ותאריה ועוזבת את גן העדן של דירות הסטודנטים העליזות בתל אביב, את השמלות הצבעוניות שהיא אוספת ברחובות, את תיאטרון הבימה הנשקף מחלון הקליניקה, את המכון המצליח, את החברות איתן אפשר לצחוק מלוא הריאות. את בן הזוג החכם והתומך, את החופשות המסורתיות בכרתים וליבת חייה – שני בנים רגישים ומוכשרים. טליה מתארת את ירידתה לשאול מרגע גילוי הגוש בכנס בו היא מרצה בסין ועד לנשירת השיער והריסים והפיכתה לרוח רפאים המשתקפת בעיניו של השכן בחדר המדרגות.

הספר כולו נע בין תיאורים ריאליסטים לסמלים מיתולוגים – הנחש הכורך זרועות סביבה, המטפלת הפצועה, הים הצלול והעמוק כמו הנפש, העור המגרד הפצוע הנמשח במשחות בידי חברותיה המסורות, מנדלות הריפוי שתלו החברות בחדרה, התפילה והעסקאות מול אלוהים, הגשם המכה על שמשת החלון מול כיכר התיאטרון, האב התוקפני, האיחוד מחדש עם האם הקורבנית. הגוש שהתגלה בסין, השיער השופע של עובדת הניקיון אל מול שערה הנושר.

טליה מתארת את ירידתה לשאול מרגע גילוי הגוש בכנס בו היא מרצה בסין, ועד לנשירת השיער והריסים והפיכתה לרוח רפאים, המשתקפת בעיניו של השכן בחדר המדרגות

סיפור ירידתה לשאול כואב מאד ועובר דרך הררי אשמה על הרס החופשה המשפחתית, הרס אשליית הביטחון של ילדיה, הפחד למות ולנטוש אותם בטרם יספיקו להשלים את בחינות הבגרות, דרך העור הפצוע וחלל הפה הכאוב.

הספר הקצר מצליח לאתגר אותי גם כפסיכולוגית, מה המשמעות של חשיפה מפורטת שכזו על הזהות הפסיכולוגית שלה? איך זה משפיע על המטופלות והמטופלים? האם אני מעזה להחשף כך?

היא מספרת בגילוי מוחלט על הבית בו גדלה וממנו ברחה:

"שניים וחצי חדרים ברמת גן. שני הורים ושלושה ילדים… אבא זועם. מנפץ בפניה ובפני אמה את דלת הזכוכית של חדרן.. מדוע כל כך הרבה זכוכית בבית כל כך מפורק ושביר?".

בשל מה שעברה בבית הוריה הגברים מבהילים אותה. היא מתייחסת אליהם כאל ילדים מבוהלים וחסרי אונים ופגיעים ועם זאת הם מבשרי התפוצצות והתפרקות אלימות."זוכרת את אמא מבוהלת. אמא מנסה להגן עליה אבל אמא לא הצליחה לשמור עליה". היא זוכרת את אמא "מלאת פצעי דחייה, יגון ועלבון. מתוחה ועצבנית, מתמרנת סביב אבא, מנסה לשרוד".

אל מול האבא המפחיד והאח שהוא פליט זועם של העולם מתוארות דמויות גבריות מיטיבות כמו המורה לספרות ע' שעל שמו נקרא הספר "שעת אפס". היא מתארת חלום בו עובדת הניקיון במחלקה מספרת לה את סיפור חייה אבל לטליה החולה אין כח להקשיב:

"אני מצטערת, אין לי כח להקשיב אבל אני יכולה לקרוא לך שיר אם את רוצה. כמה אהבה את המורה לספרות ע' שהקריא להם שירה. היא הרגישה שהקריא לה אישית כשאמר: 'בשעת אפס קוראים שירה. כך יותר נעים להתעורר' אחר כך שמעה שמת בגיל צעיר מסרטן. האם השירים המתיקו את ייסורי מחלתו? היא מקווה שכן ונרדמת".

הספר הקצר מצליח לאתגר אותי גם כפסיכולוגית, מה המשמעות של חשיפה מפורטת שכזו על הזהות הפסיכולוגית שלה? איך זה משפיע על המטופלות והמטופלים? האם אני מעזה להחשף כך?

גם בן זוגה מתואר כדמות מיטיבה. חוקר שהפך כמעט לחלק מהצוות, מתמסר ומפסיק לעבוד כשהיא מתאשפזת. יש לו כף יד גדולה וחזקה, הוא עוטף אותה בצעיף צמר גדול עם פסים כתומים וצהובים בדרך הביתה לאחר תום שלושים ימי הבידוד והאשפוז.

תיאור החזרה מבית החולים הביתה הוא תיאור מצמרר של העלייה מן השאול, מן התהום. לאחר שלושים יום בהם היא מבודדת בחדר 4 במחלקה האונקולוגית, מתקלפת מכל הגלימות והשכבות ומשירה את שערה וריסיה, טליה מתעטפת שוב בשמלה מנוקדת שקנתה במיוחד לטיפולים, כזו שמונחת בקלילות על הגוף. לבדה היא ניצבת מול גרם המדרגות ומטפסת מן התהום בשארית כוחותיה, מדרגה אחר מדרגה היא גוררת את עצמה בכבדות ובכוחות אחרונים היא שבה הביתה.

הפרק על הפסיכולוגית יכול להסביר את הצורך שלה לכתוב את הסיפור. טליה מתארת את הקושי למצוא לעצמה פסיכולוגית לא מיושנת ולא שיפוטית בתל אביב, היא מכניסה אותנו לחדר הנעים עם הכורסאות והפרחים, מתארת את המאמץ לא להתמסר, את הפסיכולוגית שעטפה אותה באימהות עדינה למרות שבעצמה לא היתה אם, שלימדה אותה למצוא את דרכה באדמה הטרשית של האימהות.

היא מתארת בגילוי לב את הדאגה "מי תעזוב כאן קודם", הפחד שהפסיכולוגית תעזוב "כשהסיפור שלה על הילדים והסרטן חתום ונעול אצלה, אצל הפסיכולוגית, וארוז בין נפשה של החולה ונפשה של הפסיכולוגית". ייתכן שהפחד הזה דחף אותה לכתוב את הספר ולהפקיד את הסיפור גם בלבנו, הקוראות והקוראים, למקרה שהפסיכולוגית תעזוב כאן לפניה.

היא מתארת בגילוי לב את הדאגה "מי תעזוב כאן קודם", הפחד שהפסיכולוגית תעזוב "כשהסיפור שלה על הילדים והסרטן חתום ונעול אצלה". ייתכן שהפחד דחף אותה לכתוב את הספר ולהפקיד את הסיפור גם בלבנו

לפי המסורת היהודית השכינה שורה למראשות מיטתו של החולה. הספר של טליה אפלבאום-פלד הוא סיפור על אור וחושך והחלמה. זהו סיפור של אישה שלרגע לא נופלת למלכודת של זיוף ו-happy end.

סיפור של פסיכולוגית המקיימת קשר חשוף ופגיע עם המטופלות שלה. פסיכולוגית שמאפשרת לעצמה לשבת על כורסת המטפלת נטולת שיער וריסים, שברירית וחיוורת. היא מאפשרת בקליניקה חילופי תפקידים ושבירת היררכיות ומקבלת באופן עמוק את השבירות והפגיעות. מול מטופלת שמאשימה אותה בנטישה היא מאפשרת לכאב להציף ולדמעות להיקוות בעיניה. "את צריכה לעבד את זה", אומרת המטופלת, "אולי את עדיין לא מוכנה לטפל".

"שעת אפס" הוא ספר שעובר בשאול ונוגע בחרדות העמוקות ביותר שלנו. זהו סיפור מפוכח, בהיר ושקוף, רווי באהבה ובתקוה עדינה.

ד"ר אילת כהן וידר היא פסיכולוגית קלינית דתיה פמיניסטית, גדלה בבית חרדי-חרד"לי. מורשית לטיפול בהיפנוזה, חוקרת דפוסים של השתקה וביטוי עצמי. מחברת "באהבתינו" – מדריך לאינטימיות זוגית. מלמדת מדיטציה ופרשת השבוע ב"מתן". חברת קבוצת "פסיכואתיקה" – למניעת פגיעה מינית על ידי אנשי טיפול. לשעבר יו"ר "קולך". מרצה בתוכנית סוגיות חיים, היברו יוניון קולג'. נשואה, אם וסבתא.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 1,090 מילים
סגירה