ב-1 בנובמבר התקבלה החלטה בעצרת הכללית של האו"ם, החלטה 60/7 ששמה "זיכרון השואה", החלטה המכילה את זכויות האדם ומניעת רצח עם, מגנה שנאת זרים ואלימות על רקע דתי, לאומי ואתני, ודוחה את הניסיון להכחשת השואה. ההחלטה התקבלה פה אחד ואיזכרה כי שליש מהעם היהודי הושמד בשואה יחד עם מיעוטים נוספים.

החלטת האו"ם "זיכרון השואה" מכילה זכויות אדם ומניעת רצח עם, מגנה שנאת זרים ואלימות על רקע דתי, לאומי ואתני, דוחה את הניסיון להכחשת השואה. ומאזכרת כי שליש מהעם היהודי הושמד עם מיעוטים נוספים

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

ההחלטה קוראת לכל המדינות לבנות ליום הזה תוכנית מיוחדת למערכת החינוך, קריאה ראוי ונכונה אשר מזמנת העמקה בהליכי ההנצחה.

הנצחה אינהרנטית מכילה זיכרון פעיל ומתוקשר, ויזואלי, אמנותי ומחשבתי, והפנמה של המורשת וההיסטוריה. מרבית התרבויות, קהילות וחברות מבקשות להיות חלק מהיסטוריה, חלק ממהלך מתפתח, מתמשך, נלמד, ומשמעותי להווה ברמה האישית והלאומית, כחלק מנרטיב של העם.

כוחה של הנצחה בכך שהיא מחלחלת לתרבות ולערכים של החברה. משום כך מכחישי השואה נלחמים בהנצחה ובזיכרון, כחלק ממאבקם בלקח ובמהות שמוצפים באמצעות ההנצחה – נגד גזענות, שנאת זרים ואנטישמיות.

הנצחה בראשיתה הינה פנימית ואישית, אלא כשמדובר באירוע רחב היקף, חברתי ולאומי. ההנצחה מתרחשת גם במרחבים הציבוריים, אומנותיים, במסגרות חינוך, מוסדות ממלכתיים וכדומה.

הנצחה היא "כלי" להשפיע על הזיכרון ולהיאבק בשכחה וההכחשה.

הנצחה היא רצון וצורך ל"החיות" את המעשה/האירוע/הדמות שאיננה, ולתרגם אותם לכאן ועכשיו, לאירוע אקטואלי, רלוונטי, מקדם ערכים, אידיאולוגיה ודרך. ההנצחה ממלאת את המעשה שהיה בעבר במשמעות להווה ולעתיד.

כוחה של הנצחה בכך שהיא מחלחלת לתרבות ולערכי החברה. לכן מכחישי השואה נלחמים בהנצחה ובזיכרון, כחלק ממאבקם בלקח ובמהות שמוצפים באמצעות ההנצחה – נגד גזענות, שנאת זרים ואנטישמיות

החלטת האו"ם לקיים יום בינלאומי לזיכרון השואה, יתכן שיש בה מעט הכאה על חטא של אומות העולם על הימנעותם בשנים הראשונות לעצור את הזוועה שהתרחשה באירופה. אך בעיקר יש בה את הרצון לחזק את הכוחות הפנימיים של כל חברה, מדינה והפרט להביע עמדה, לא לעמוד מנגד, לחזק את האחריות החברתית והמוסרית ולנסות להתמודד עם התופעה החברתית של לאומנות אלימה, דיכוי חברתי ורצח עם בגווניו השונים. רצח עם אשר לצערנו לא פסק למרות אירועי השואה.

אנחנו עדיין, ברמה האישית, חלק מהזיכרון, כדור שני לשורדי שואה. אנחנו ה"נוכחים" בהנצחה בחיינו האישיים ובחיי ילדינו, על אובדן משפחה רחבה, על חרדות ותפיסת מציאות וקיום יומיומי אשר מושפעים מהזיכרון האישי של הורינו.

בשל כך העוצמה והמחויבות אישיות, רגשיות ועדיין חזקות מאד עבורי. החשש הוא כי בעוד עשור ויותר – אירועי ההנצחה יהיו יותר מושכלים ונטולי מחויבות אישית. הטקסיות הפוליטית (במובן הרחב של המונח) תשלוט בהם הרבה יותר מהיום, והממד הרגשי-אישי ירחק מהם.

האתגר שלנו הינו להבנות תהליכי הנצחה במערכת החינוך ובמרחב הציבורי, בעולם התרבות ובמרחב ההגותי, באמצעים מגוונים ויצירתיים, על מנת להרחיב את העיסוק בזיכרון ולהעמיק אותו בסיפור ההיסטורי והערכי של עמנו.

מחוייבותינו היא להבנות תהליכי הנצחה אשר מקיימים שיח עמוק עם כל קהילה ותת קהילה בהתאם לתרבותה ובדרכה, ולהפוך את ההנצחה להליך משמעותי ואקטואלי. הנצחה חייבת להיות דינמית ומתפתחת בהתאם להוויה בהווה ולתרגומה לתהליכים המתרחשים בחברה, ויחד עם זאת להמשיך להדק ולדייק את המסר והלקח הערכי, מוסרי ואנושי לעמנו ולכלל עמי הארץ.

אישית אנחנו עדיין חלק מהזיכרון, כדור שני לשורדי שואה. אנחנו "נוכחים" בהנצחה בחיינו האישיים ובחיי ילדינו, על אובדן משפחה רחבה, על חרדות ועל תפיסת מציאות וקיום יומיומי שמושפעים מהזיכרון האישי של הורינו

השואה היתה אירוע דרמתי לעמנו. אירוע שהשפיע על הקמת המדינה, על הפסיכולוגיה הלאומית שלנו ועל קבלת החלטות ברבדים שונים. התהליכים הללו עדיין נוכחים בנו היום כשבינינו חיים אחרוני השורדים, ילדי השורדים וחלק ממנהיגי הארץ והעולם שחווה את משמעות השואה ברמה האישית.

אנו, כדור שני, עדיין מושפעים מהאירועים שהתרחשו להורינו בשואה. אירועים אלה ירחקו לאט לאט מהדורות הבאים. לכן החלטת האו"ם הינה צעד משמעותי וחשוב על מנת להזכיר כל שנה לאנושות כיצד תהליכים של שנאת האחר והאחרות יכולים להביא לאלימות, חורבן והרס אנושי וחברתי.

רונית ארנפרוינד היא אשת פסיכולוגיה וחינוך, מטפלת משפחתית וזוגית ומשפטנית. מרצה לפסיכולוגיה בעבר בבית ברל והמכללה למנהל. אקטיביסטית חברתית וממובילות מחאת בלפור ואין מצב.