בואו נעשה ספירה קצרה של מה שהמפלגות מציעות לנו. עמיר פרץ הציג תכנית כלכלית, ונפתלי בנט מיהר להזהיר מהתכנית הכלכלית הזו. בליכוד מזהירים משר האוצר אבי ניסנקורן, בזמן שהמועמד שלהם לתפקיד הוא מר גירעון משה כחלון.

כחול-לבן בעיקר לא מושחתים ומבטיחים להפציץ את עזה או משהו, תוך כדי סיורים לימודיים ברחבי הארץ. במפלגת ימינה תוקפים את הליכוד ומתנצלים, בזמן שליברמן עושה לליכוד בית ספר בלי להתנצל (או שתוקפים את החרדים).

במחנה הדמוקרטי מנסחים מחדש את ההגדרה המילונית לאומץ. מפלגת נעם בדיוק שחררה סרטון שמשווה להט"בים לנאצים, ובכך כנראה שברו שיא לנפילה הכי מטומטמת ובזויה בחוק גודווין אי פעם.

*  *  *

אם יש נושא שלא ממש הופיע ברשימה הזו הוא נושא משבר האקלים. כלומר, נכון, יו"ר מרצ ניצן הורוביץ אמר שהוא ישים את הנושא על סדר היום, אבל זה לא מקבל מקום מאוד בולט בקמפיין של המחנה הדמוקרטי.

אצל כחול-לבן, המצע המתומצת לא מתייחס לנושא, ובמצע המלא הסוגיה של איכות הסביבה נמצאת בנושא מס' 17 מתוך 26.

במצע מפלגת העבודה לבחירות הקודמות, הנושא אמנם קיבל מקום בחצי השני של המצע, אבל קיומו לא הוזכר אפילו בתוכן העניינים.

באותה מערכת בחירות, המילה "סביבה" לא הופיעה בכלל במסמך עקרונות מפלגת הימין החדש.

בבחירות באפריל מרצ אמנם הציגה תכנית מאוד מפורטת לגבי איכות הסביבה, אבל גם היא הופיעה לקראת סוף המצע. ההקדמה למצע התחילה בכלל בכך שמרצ מניפה שלושה דגלים: מדיני, חברתי ואזרחי-דמוקרטי (בלי דגל סביבתי).

כשחד"ש רצה עם תע"ל, הנושא הסביבתי היה הפרק הלפני אחרון. לליכוד אין מצע בכלל, ולא נשמע שמישהו שם מדבר על זה.

בקיצור, הנושא הסביבתי לא ממש לוקח את מרכז תשומת הלב אצל הפוליטיקאים. כלומר, שוב, נכון, ניצן הורוביץ שם על זה יותר דגש (ויש לו גם רקורד מימיו כעיתונאי בעניין), ולכחול-לבן יש את הח"כית הסביבתית שלהם מיקי חיימוביץ'. אבל זה לא רציני. הנושא הסביבתי, בואו נודה בזה, לא ממש מעניין את הפוליטיקאים שלנו.

*  *  *

שזה, הייתי אומר, די מעניין. הפוליטיקה הישראלית הרי מצטיינת בריקודים על הדם ובהפחדה מפני סכנות מוות.

בהתחשב באזהרות מדענים, שאם לא נטפל מיידית בנושא האקלים הרבה אנשים ימותו, הייתם מצפים שפוליטיקאים ינסו לעשות מזה רווח פוליטי

בהתחשב בעובדה שמדענים רבים מזהירים שאם לא נטפל בנושא האקלים באופן מידי – הרבה אנשים הולכים למות, הייתם מצפים שהפוליטיקאים ינסו לעשות גם מהעניין הזה רווח פוליטי.

ואם לא מזה, אז מזה שיש תחזיות שתוך מספר עשורים המזרח התיכון יהיה חם מדי עבורנו – למי ניתן אדמות מולדת או לחלופין את מי נמשיך לכבוש, אם כולנו נצטרך לעוף מפה? ולמרות זאת, הנושא הסביבתי נשאר נושא נישתי בפוליטיקה הישראלית. משהו לגחך עליו כשמיקי חיימוביץ' מבקשת להחליף את הכיסא שלה. וזה, בזמן שבעולם נראית יותר ויותר מודעות לנושא הזה.

במאי האחרון, הפרלמנט הבריטי הצביע בקונצנזוס של כל המפלגות בעד הכרזה על מצב חירום אקלימי. לאחר מכן, אירלנד הצטרפה אליה בצעד דומה. הגארדיאן הבריטי הודיע על שינוי הטרמינולוגיה שלו מ"שינוי אקלים" ל"משבר אקלים". כשת'רזה מיי הבינה שהולכים לזכור לה בעיקר את הכישלון סביב הברקזיט, היא ניסתה לטבוע מורשת חיובית יותר בדמות פעולה בנושא האקלים.

כשדונלד טראמפ הודיע על יציאה מהסכם פריז, מדינות, ערים ותאגידים בארצות הברית הודיעו שהם מחויבים להסכם. ניתן למצוא גם ערוצי יוטיוב סאטיריים בבריטניה, ארצות הברית ואוסטרליה, שלמרות עיסוקם במגוון נושאים שמים את משבר האקלים בראש הרשימה. ויש עוד דוגמאות רבות לכך שיותר ויותר מדינות מערביות מתחילות להבין את הכאוטיות של הנושא.

*  *  *

כמובן, זה לא קרה ביום אחד, וזו מודעות יחסית חדשה. כלומר, אנשי מדע מזהירים כבר עשורים שהמעשים של בני האדם פוגעים בכדור הארץ. ועדיין, כשיכולתי להצביע בפעם הראשונה, הנושא הסביבתי היה שולי, ובעיקר נראה כמו הנישה של מפלגת הירוקים ושל ניצן הורוביץ שבדיוק הצטרף למרצ.

אבל כעת הנושא מקבל עוד ועוד מודעות, בין השאר בגלל הפגנות התיכוניסטים ברחבי העולם, שהדמות המזוהה איתן ביותר היא זו של גרטה תונברג. למי שלא יצא להם להכיר, מדובר בשביתות לימודים של תלמידי תיכון, שיצאו להפגין בדרישה אחת בלבד: בבקשה תדאגו שיהיה לנו עולם לחיות בו כשנהיה גדולים. בהתחלה, הפוליטיקאים גיחכו, והזהירו מפני פגיעה בעתיד התלמידים שתיגרם עקב היעדרות משיעורים. אבל, לאט ובטוח, הנושא הסביבתי מקבל יותר ויותר מקום בפוליטיקה.

תיכוניסטים ברחבי העולם דרשו רק: "תדאגו לנו לעולם לחיות בו כשנהיה גדולים". בהתחלה, הפוליטיקאים גיחכו, והזהירו מפגיעה בעתיד התלמידים עקב היעדרות משיעורים

ואצלנו? יוק. קבלו פרק מס' טריליון חמש מאות שלושים ושתיים במצע, ואיזו חברת כנסת שזו הנישה שלה. במקרה של כחול-לבן, הם הביאו את מיקי חיימוביץ', שנכשלה מלהבין את הצורך להשתמש לפחות בטווח הקצר בגז לצורך ייצור חשמל, שמזהם פחות מפחם או מנפט, עד שנגיע לעולם האוטופי בו כל החשמל נוצר מאנרגיה מתחדשת. אמירות מהסוג הזה לא רק שלא מועילות, אלא גם מקבעות את הנושא הסביבתי כנישה של היפים שלא מבינים מהחיים שלהם.

עכשיו, אני לחלוטין יכול להבין למה, למשל, הנושא הביטחוני יופיע לפני הנושא האקלימי. לדאוג לזה שלא נמות בטווח הרחוק זה טוב ויפה, אבל אם נמות בטווח הקרוב זה לא יעזור לאף אחד.

אבל זה לא שהנושא הסביבתי הוא שני בסדר העדיפויות, הוא פשוט לא בסדר העדיפויות. וזה צריך להשתנות. כפי שאמר ראש מפלגת הלייבור לשעבר, אד מיליבנד, בדיון בו הכריז הפרלמנט על מצב חירום אקלימי: לא מספיק שפשוט תהיה תכנית להפחתת פליטת גזי חממה. צריך לראות איך רותמים את הכלכלה, את התכנון העירוני ואת כל תחומי החברה הרלוונטיים להתמודדות עם האתגר הסביבתי.

וכן, אני מכיר את הטענות שהקונצנזוס המדעי הוא מיתוס, ושעוד כמה שנים יתקרר או לא יודע מה. בקיצור, שאין משבר אקלים, ושאם יש הוא לא קשור אלינו. רק לצורך הדיון, בואו נניח שזה נכון. הפעילות האנושית עדיין גורמת לבירוא יערות, להכחדת מינים רבים, לזיהום רחב היקף ועוד.

לנושא הסביבתי – גם אם משבר האקלים הוא מיתוס של אנשי לטאה שמפעילים את ג'ורג' סורוס שמפעיל ליאיר נתניהו את הטוויטר, או איך שזה לא הולך – יש השפעה קריטית על חיינו. לכן, מצופה מפוליטיקאים אחראיים לשים את הנושא הזה לא כנישה לחובבי הז'אנר, אלא כמשהו מרכזי.

גם אם משבר האקלים הוא מיתוס של אנשי לטאה שמפעילים את ג'ורג' סורוס שמפעיל ליאיר נתניהו את הטוויטר, לנושא הסביבתי יש השפעה קריטית על חיינו

כי אמנם לזהות ראש הממשלה יש חשיבות, ולשחיתות יש חשיבות, ולכלכלה יש חשיבות, ולביטחון יש חשיבות, ולזכויות אזרח יש חשיבות – אבל בסופו של דבר לשום דבר מזה לא תהיה חשיבות אם לא נוכל להמשיך לחיות כאן. אין צורך להציע דיקטטורה סביבתית שתרמוס את זכויות האדם שלנו, אבל אם יהיה אפשר להתחיל לתת לנושא קצת (ממש קצת) יחס זה יהיה נחמד.

אוריה בר-מאיר, סטודנט לתואר שני בהיסטוריה באוניברסיטת תל-אביב, ומתמחה בהיסטוריה פוליטית של בריטניה מאז מלחמת העולם השנייה. מגיע מתחום המדיה החברתית. חובב פוליטיקה וסאטירה