שלט המכריז על "מי נחל הקישון המזוהמים ומסוכנים לבריאות האדם", ליד המפעלים ה"פטרוכימיים" בחיפה ב-30 ביוני 2000 (צילום: משה מילנר/לע"מ)
משה מילנר/לע"מ

פרשת הקישון זוכה לסגירת מעגל היסטורית, אבל המדינה ממשיכה להתעלל בנחליה

טוב ששר הביטחון החליט להכיר בכל החיילים שצללו בקישון המזוהם כנכי צה"ל: גם אם משפטית לא תמיד אפשר להוכיח את הקשר בין המחלה לצלילה, למדינה ולצבא יש אחריות מוסרית על חיילים שנשלחו לצלול בעיסה של כימיקלים רעילים ● רק חבל שיותר משני עשורים אחרי שהתפוצצה הפרשה האומללה, אין אפילו נחל אחד בין ראש הנקרה לגבול עזה שאיכות המים בו מאפשרת לשחות ● פרשנות

קשה להתעלם מהאירוניה שגלומה בעיתוי שבו פורסמה אתמול (שלישי) הודעת משרד הביטחון, לפיה יורחב משמעותית מעגל החיילים שצללו בקישון הרעיל ויוכרו כנכי צה"ל.

פרשת הצלילות בקישון נחשפה בתחקיר עיתונאי של ענת טלשיר וצדוק יחזקאלי ב"7 ימים" של ידיעות אחרונות במאי 2000 ותורגמה לוועדת חקירה בראשות נשיא בית המשפט העליון בדימוס מאיר שמגר.

והנה, הדיה והשפעותיה ממשיכים להתגלגל 22 שנה אחר כך, בדיוק בשבוע שבו מפוצץ "כלכליסט" את פרשת המשטרה והרוגלה, שאם אפילו חלק מפרטיה יתבררו כנכונים היא תעמוד במרכז ועדת החקירה הממלכתית הבאה.

אבל פרשת הקישון היא הרבה יותר מרגע דרמטי בחייה של העיתונות הישראלית והשפעתה על המציאות הציבורית-פוליטית. היא גם אירוע מכונן בכל הנוגע ליחס של החברה הישראלית לסביבה ולמפגעים סביבתיים.

התחקיר של ענת טלשיר וצדוק יחזקאלי במוסף "7 ימים" שחשף את פרשת הקישון במאי 2000 (צילום: ידיעות אחרונות)
התחקיר של ענת טלשיר וצדוק יחזקאלי במוסף "7 ימים" שחשף את פרשת הקישון במאי 2000 (צילום: ידיעות אחרונות)

ברגע שטובי בנינו, יפי הבלורית והתואר, נכנסו לתמונה (וחלקם יצאו ממנה עם סרטן) – כללי המשחק השתנו. פתאום נפל האסימון (כן, אז עוד היו אסימונים): זיהום הורג.

כשמפעל מזרים שפכים רעילים לאפיק נחל הוא לא רק פוגע במערכות האקולוגיות, בבעלי החיים ובצמחים – הוא ממית גם אנשים. פתאום איכות הסביבה הפכה בשיח הציבורי והתקשורתי מפריבילגיה של מחבקי עצים לחיים עצמם.

אלמלא התפוצצה פרשת הקישון, לא מן הנמנע שהתעשייה בישראל הייתה ממשיכה עד היום לזהם את האוויר, המים והיבשה באין מפריע. לא שכיום המצב מושלם – אבל אין מה להשוות לשנות ה-70' וה-80' של המאה הקודמת, שבהם ההפקר היה מוחלט והקישון שימש כצינור המוצא לפסולת הכימית של התעשייה הכבדה במפרץ חיפה.

אלמלא התפוצצה פרשת הקישון, לא מן הנמנע שהתעשייה בישראל הייתה ממשיכה עד היום לזהם את האוויר, המים והיבשה באין מפריע. לא שכיום המצב מושלם – אבל אין מה להשוות לשנות ה-70' וה-80'

פרשת הקישון – ויעידו גם מסקנות הוועדה שמינה בני גנץ – מלמדת שעל אף שהתחום הסביבתי הוא עתיר ידע, לא הכול מתחיל ונגמר במדע, והמדע לא תמיד יודע לספק תשובות מדויקות.

מים מזוהמים מפסולת המפעלים הפטרוכימיים במפרץ חיפה נשפכים לנחל הקישון, יוני 2000 (צילום: משה מילנר/לע"מ)
מים מזוהמים מפסולת המפעלים הפטרוכימיים במפרץ חיפה נשפכים לנחל הקישון, יוני 2000 (צילום: משה מילנר/לע"מ)

את השיעור שלימד אותנו הנגיף המרושע בשנתיים האחרונות על קבלת החלטות בתנאי חוסר ודאות והעובדה שלמדע לפעמים אין תשובות חד-משמעיות, למדו על בשרם ארבע הוועדות שישבו על מדוכת הקישון במהלך שני העשורים האחרונים: איך קובעים מי מהחיילים שחלו בסרטן לקה במחלה בגלל שצלל בקישון, ומי חטף את המחלה הארורה מסיבות אחרות? אולי זה בכלל העישון? זיהום האוויר?

המדע מתקשה מאוד לייצר קישור חד-משמעי, ברמה של ראייה משפטית, בין מפגע סביבתי-ציבורי לתחלואה פרטית. ועדת שמגר הייתה הראשונה לקבוע את זה, אבל באותה נשימה המליצה למדינה ולמערכת הביטחון שלא לתחום את הדיון למישור המשפטי היבש, המישור שבו פרקליטים ממולחים יודעים להטיל את הספק בדיוק במידה הנכונה כדי לפטור מאחריות את המפעל המזהם שהם מייצגים.

דווקא מתוך הכרה שלמדע יש מגבלות, הדיון צריך להתקיים במישור המוסרי-חברתי, מישור האחריות: הצבא שלח חיילים לצלול בתוך קוקטייל של חומרים מסוכנים? המדינה אפשרה למפעלים להפוך נחל בישראל לאתר הפסולת הפרטי שלהם? מאותו רגע, המדינה והצבא אחראים לגורלם של החיילים, גם אם חלקם חלו מסיבות אחרות.

הצבא שלח חיילים לצלול בתוך קוקטייל של חומרים מסוכנים? המדינה אפשרה למפעלים להפוך נחל בישראל לאתר הפסולת הפרטי שלהם? מאותו רגע, המדינה והצבא אחראים לגורלם של החיילים

נחל הקישון ביוני 2000 (צילום: משה מילנר/לע"מ)
נחל הקישון ביוני 2000 (צילום: משה מילנר/לע"מ)

ואם כמה חיילים חטפו סרטן בלי קשר לצלילות, סתם כי זו דרכו של עולם, וירוויחו לכאורה מההפקר, איזה אסון יקרה? הרי גם הם בסופו של דבר נשלחו לצלול בתוך רולטה רוסית. זה לא שהם התאמנו בצלילות בבריכה בקאנטרי.

זו הייתה צריכה להיות הגישה מלכתחילה, וזו הגישה שהמליצה עליה הוועדה האחרונה בראשות תא"ל רן בשביץ ושאותה אימץ שר הביטחון גנץ. שנאמר, מוטב מאוחר מאשר אף פעם.

לצד הסיפוק מההחלטה ומשמעויותיה עבור מאות מצוללי הקישון ומשפחותיהם, זו הזדמנות טובה לשאול את גנץ איך ייתכן שמערכת הביטחון וצה"ל שהוא מופקד עליהם ממשיכים להתנהל בחוסר אחריות סביבתי משווע ולהיות אחד ממחוללי הזיהום הגדולים במדינה. אם הלקחים שצה"ל הפיק מהפרשה האומללה של הקישון מסתכמים בכך שלא שולחים חיילים לצלול במקווי מים מזוהמים, הוא מחמיץ את העיקר.

זו הזדמנות טובה לשאול את שר הביטחון בני גנץ איך ייתכן שמערכת הביטחון וצה"ל שהוא מופקד עליהם ממשיכים להתנהל בחוסר אחריות סביבתי משווע ולהיות אחד ממחוללי הזיהום הגדולים במדינה

בתחילת העשור הקודם היה נדמה לרגע שצה"ל לוקח את עצמו בידיים מבחינה סביבתית, הוקם ענף ייעודי שהתחיל לטפל במפגעי הסביבה ברחבי הצבא והבסיסים, אבל במהלך הזמן ההתלהבות דעכה והתקנים קוצצו.

הביוב זורם בנחל פרת, 29 בדצמבר 2021 (צילום: רבקה שדה)
הביוב זורם בנחל פרת, 29 בדצמבר 2021 (צילום: רבקה שדה)

צה"ל, למשל, מפגר אחרי החברה האזרחית בכל הנוגע למיחזור, בזבוז מזון ושימוש בחד"פים. יש עדיין לא מעט בסיסי צבא שלא מחוברים לתשתיות ביוב מודרניות ומזרימים שפכים לטבע. ביד אחת לוקחים אחריות על מחדל הקישון – ביד השנייה ממשיכים לזהם את הסביבה.

גם המדינה שמחוץ לצה"ל לא מקבלת תעודת הצטיינות ירוקה: נכון שהקישון עבר תהליך ניקוי ושיקום יסודי וכמותו עוד כמה מנחלי החוף (ירקון, לכיש, נעמן), אבל עדיין ישראל מתעללת בנחליה שבמקרים רבים הם ברירת המחדל להזרמת ביוב ושפכים בעיקר אחרי גשמים.

הקישון עבר תהליך ניקוי ושיקום יסודי וכמותו עוד כמה מנחלי החוף (ירקון, לכיש, נעמן), אבל עדיין ישראל מתעללת בנחליה שבמקרים רבים הם ברירת המחדל להזרמת ביוב ושפכים בעיקר אחרי גשמים

אולי אין כיום בישראל נחל רעיל כמו הקישון של שלהי המאה הקודמת, אבל מתוך 16 הנחלים שבין ראש הנקרה לגבול עזה, אין אפילו אחד שאיכות המים בו מאפשרת לשחות, שלא לדבר על לצלול.

אז אתמול אולי נסגר – או לפחות כוסה בפלסטר עם יוד – הפצע הפתוח של מאות חיילים שצללו בקישון ומתמודדים עם מחלות נוראיות. אבל הפצע הפתוח של הסביבה והנחלים בישראל ממשיך לדמם.

עוד 804 מילים
סגירה