"הטענה שיש אפרטהייד בתוך מדינת ישראל יצרה קו שבר" – כך אומרת מולי מלקאר, מנכ"לית הסניף הישראלי של ארגון זכויות האדם אמנסטי אינטרנשיונל, בראיון בלעדי לזמן ישראל.

מלקאר אינה בוררת מילים בביקורת שלה על הדוח האנטי-ישראלי החריף שפרסם בתחילת החודש הארגון שהיא המנהלת של הסניף המקומי שלו.

"מבחינתי, רגשית, האמירה על אפרטהייד בתוך ישראל, ועוד תכנים בדוח, הם בוקס בבטן", אומרת מלקאר, "ולא רק אני מרגישה ככה, אלא עוד הרבה אנשים שהמאבק על זכויות הפלסטינים – גם בישראל וגם בשטחי הכיבוש (יהודה ושומרון, ת.ג) – הוא בנפשם. אני מרגישה ששפכו לכאן מים מעופשים.

"מבחינתי, רגשית, האמירה על אפרטהייד בתוך ישראל, ועוד תכנים בדוח, הם בוקס בבטן, ולא רק אני מרגישה ככה, אלא עוד הרבה אנשים שהמאבק על זכויות הפלסטינים הוא בנפשם"

"ברמה העניינית עולות מהדוח שתי נקודות. אחת משפטית: האם לפי האמנות הבינלאומיות המשטר בתוך שטח ישראל עומד בקריטריונים שנקראים 'אפרטהייד'? אני לא משפטנית, ובשביל זה יש משפטנים שיקבעו מה שיקבעו, למרות שיש מחלוקות רציניות בין המשפטנים בנקודה הזאת. ואומרים שעורך דין טוב יכול להוכיח הרבה קביעות משפטיות אם הוא רוצה בכך.

"הנקודה השנייה, שמבחינתי יותר משמעותית, זה שאמנסטי הוא לא גוף אקדמי שמתעסק בהגדרות תיאורטיות מדוקדקות, אלא תנועה מעשית לקידום זכויות אדם. מבחינת אמנסטי, נייר עמדה הוא נייר עבודה לקדם שינוי, והשאלה החשובה היחידה היא מה מנסים להשיג בו.

"אני לא רואה איזה מטרות הדוח הזה מקדם, ואני כן רואה כיצד הוא עלול לפגוע במטרות שלנו – קידום זכויות אדם בישראל ובשטחי הכיבוש".

מולי מלקאר, מנכ"לית אמנסטי ישראל (צילום: גיל נוה)

אם אתם חושבים שישראל מפרה זכויות אדם בישראל ובשטחים, למה דוח שבא ואומר את זה במלים בוטות לא מקדם את מאבקכם?
"כדי להמחיש, אגיד מה שאמרה על הדוח הבת שלי, שהיא ציירת: 'לקחו מכחול כבד, גס, וצבעו את כל ישראל, את כולנו, בצבע אחד, אחיד, אטום. זה לא מעניין, ולא בסיס שאפשר לעבוד איתו'. כי אם רוצים לשנות דברים צריך 'לצייר' גם מה שלא טוב ודורש שינוי, וגם את מה שטוב, את מה שלא ניתן לשינוי וגם מה שכן".

"הבת שלי, שהיא ציירת, אמרה על הדוח: 'לקחו מכחול כבד, גס, וצבעו את כל ישראל, את כולנו, בצבע אחד, אחיד, אטום. זה לא מעניין, ולא בסיס שאפשר לעבוד איתו'"

"הדוח לא עוזר במאבק על צביון המדינה, להיפך"

ימים מאוד לא קלים עוברים על העובדים והפעילים בסניף הישראלי של אמנסטי. אתמול (ראשון) פורסם ב"ישראל היום" כי שרת הפנים איילת שקד "בוחנת לאסור כניסה לארץ של פעילי אמנסטי שתומכים ב־BDS".

מה"אותיות הקטנות" של אותה ידיעה מתברר שהשרה לא מתכוונת כרגע למנוע כניסה מאנשי אמנסטי אלא ממשלחת של "הארגון הצרפתי לסולידריות עם פלסטין" (AFPS) – ארגון קיצוני שממשלת ישראל אף מאשימה בסיוע לטרור. אך נראה כי מאז פרסום "דוח האפרטהייד", שמו של הארגון מושך אש ולכן הוא השתרבב לכותרת.

דוח אמנסטי שיצא ב-2 בפברואר השנה, נפתח בכותרת האמוציונלית: "האפרטהייד הישראלי נגד הפלסטינים – מערכת אכזרית של שליטה ופשע נגד האנושות".

הדוח קורא לאמברגו נשק מלא נגד ישראל. הדוח טוען כי ישראל מקיימת, כביכול, משטר אפרטהייד לא רק נגד הפלסטינים בשטחים אלא גם נגד אזרחיה הערבים בתוך תחומי הקו הירוק, וגם נגד הפליטים שברחו וגורשו מישראל במלחמת העצמאות וצאצאיהם.

דוח אמנסטי "האפרטהייד של ישראל נגד הפלסטינים", 1 בפברואר 2022 (צילום: AP Photo/Maya Alleruzzo)

מדובר בשינוי ביחס של אמנסטי לישראל. הארגון מרבה לבקר את פעילות ישראל בגדה ובעזה, והטענה לפיה קיים אפרטהייד בשטחים נחשבת בארגוני זכויות אדם כמעט לקונצנזוס.

הארגון כבר מתח גם ביקורת על אפליה נגד לא-יהודים בתוך ישראל, אבל מעולם לא השווה אותה למשטר אפרטהייד ולא תקף את המשטר בישראל בכללותו. הארגון אף תמך בעבר במאבקים למען זכותם של יהודים לעלות לישראל, מנימוקים הומניטריים שקשורים לשואה ולאנטישמיות.

אין פלא שהדוח עורר תגובות חריפות וקשות במערכת הפוליטית בישראל. לא רק שרים וח"כים יהודים, כולל שר החוץ יאיר לפיד שכינה אותו "תעמולה אנטישמית", אלא גם יו"ר רע"ם מנסור עבאס והשר לשת"פ אזורי עיסאווי פריג' ממרצ יצאו נגד הטענה שבישראל שבתוך הקו הירוק מתנהל אפרטהייד נגדם.

דוחות מהסוג הזה נכתבים על ידי המזכירות העולמית של אמנסטי, שהמטה שלה נמצא בלונדון. כתיבת הדוח ארכה ארבע שנים, שבהן בסניף הישראלי ידעו על העבודה עליו וחלק מהעובדים וחברי הוועד המנהל בארץ ניהלו ויכוחים סוערים עם המזכירות העולמית, וגם עם פעילים ישראלים אחרים שתומכים בדוח.

כתיבת הדוח ארכה ארבע שנים, שבהן בסניף הישראלי ידעו על העבודה עליו וחלק מהעובדים וחברי הוועד המנהל בארץ ניהלו ויכוחים סוערים עם המזכירות העולמית, וגם עם פעילים ישראלים אחרים שתומכים בדוח

"אין כאן איזה סכסוך אישי מכוער. ברמה החברית, היומיומית, בין האנשים הכול סבבה", מספר אחד מעובדי הארגון בישראל, "אבל יש מחלוקת עמוקה ורצינית על התוכן. הייתה עוד לפני הדוח הזה, ומאז שעובדים על הדוח זה סיוט. בשבוע שהדוח יצא, לא ישנתי טוב".

האקטיביסטית אורלי נוי, מזכ"לית אמנסטי העולמית אגנס קלמרד, ובכירי אמנסטי פיליפ לות'ר וסלאח חיג'אזי מציגים את הדוח "האפרטהייד של ישראל נגד הפלסטינים" במסיבת עיתונאים בירושלים, 1 בפברואר 2022 (צילום: AP Photo/Maya Alleruzzo)

אחרי פרסום הדוח, פרסם הסניף הישראלי הודעה באתר ובעמוד הפייסבוק שלו שבה סיפר על "ריבוי קולות" לגבי השאלה האם יש אפרטהייד בתוך הקו הירוק, לצד "קריאה לדיון נוקב בממצאים החמורים" של הדוח. אמנסטי ישראל ציין שאינו יכול להגיב להמלצה על אמברגו נשק על ישראל "בשל חוק החרם".

בפוסטים שעלו מאז הפעילים המקומיים מוחים נקודתית על עוולות המתרחשות בארץ תחת הסלוגן "כן אפרטהייד, לא אפרטהייד, בואו נדבר תכלס".

כעת, בראיון זה, קיבלה מלקאר החלטה חריגה – להוציא את המחלוקת החוצה.

מלקאר: "דיברתי עם עמיתיי במזכירות אמנסטי ובסניפים במדינות אחרות, ואמרתי להם: מתקיים מאבק בתוך החברה הישראלית על צביון המדינה, מאבק אמיתי, לא הצגה, בין כוחות לאומניים לכוחות הומניסטיים. הכוחות ההומניסטים כאן לא חלשים. הם נמצאים בממסד, בפוליטיקה, בפקידות, במערכת המשפט, בחברה האזרחית, בתרבות. הם אינם המיינסטרים, אבל יכולים מחר להפוך למיינסטרים.

"מתקיים מאבק בתוך החברה הישראלית על צביון המדינה, מאבק אמיתי, לא הצגה, בין כוחות לאומניים לכוחות הומניסטיים. והכוחות ההומניסטים כאן לא חלשים"

"הקיום של הכוחות האלה לא מקבל את ההכרה שהוא זקוק לה. אנחנו – השותפים למאבק הזה, זקוקים לחיזוק, צריכים שישימו עלינו זרקור וידעו שאנחנו כאן. שאנשים שיושבים בבית בפתח תקווה, והם חלק מהקולקטיב היהודי-ישראלי ומרגישים שייכים, ויש להם ביקורת על מדיניות ישראל, ידעו שהם לא לבד, ואנשים מעבר לים ידעו שיש להם פרטנר בארץ. שבחומות האטומות של האפליה, הכיבוש והלאומנות יש סדקים וגם פתחים רשמיים".

מולי מלקאר, מנכ"לית סניף ישראל של אמנסטי אינטרנשיונל (צילום: גיל נוה)

"הדוח הזה עושה בדיוק את ההיפך", מלקאר ממשיכה. "הוא סותם פרצות, מחזק את החומה, מונע דיאלוג.

"יש לי בעיה גם עם היחס של הדוח לפלסטינים-הישראלים עצמם. מתייחסים אליהם כקרבנות תמידיים, פאסיבים, של אפרטהייד, חסרי כל זכויות ויכולת פעולה. הופכים אותם לקרבנות, לאובייקט. זה לא נכון ולא מועיל.

"יש אפליה כלפי הפלסטינים אזרחי ישראל, אבל יש להם זכויות, חלקם בעמדות מפתח, הם נאבקים ומשפיעים, וצריך להכיר, להעריך ולעודד את זה".

להרבה ישראלים הייתה בטן מלאה על אמנסטי עוד לפני הדוח הזה. אתם נתפשים כמי שתמיד מפנים ביקורת רק לישראל ולא לשכנות ולאויבות שלה, וזה נתפש כצביעות ואף כעוינות.
"אני יודעת שיש מי שתופס אותנו ככה, אבל יש עובדות מאוד יבשות שמראות שזה פשוט לא נכון. אמנסטי פועלת בכל מקום והוציאה דוחות חריפים ביותר על הפרת זכויות אדם במדינות ערב, אצל הפלסטינים בשטחים ובאיראן.

"יש לאמנסטי 2,499 פרסומים על הפרת זכויות אדם בסוריה, למרות שבדיקטטורות עוד יותר קשה לאסוף מידע מאשר בדמוקרטיה. יש 742 פרסומים על לבנון, 3,315 על איראן, ורק בשביל לסבר את האוזן, יש לנו 284 פרסומים על הפרות זכויות אדם בשוודיה. בשוודיה! על ישראל והשטחים יחד יש 1,563 דוחות. זה הרבה? זה מעט? לא יודעת, אבל זה לא פוקוס מיוחד.

"יש לאמנסטי 2,499 פרסומים על הפרת זכויות אדם בסוריה. יש 742 פרסומים על לבנון, 3,315 על איראן, ורק בשביל לסבר את האוזן, יש לנו 284 פרסומים על שוודיה. שוודיה!"

"מה גם שחלק משמעותי מהדוחות על ישראל והשטחים עסקו בהפרות זכויות אדם של פלסטינים נגד ישראלים. פיגועי הטרור, ירי הרקטות, הוגדרו כפשעי מלחמה. הכול בדוחות, ומי ששואל 'למה שתקתם על מה שעושים חמאס' פשוט לא קרא אותם, ואפילו לא קרא כתבות רציניות שכבתו עליהם. הוא מכיר רק את הסילופים שלהם בדוחות מגמתיים שארגונים שונים כתבו נגדנו.

"אבל עובדות לחוד ורגשות לחוד, ואני בהחלט כן מבינה את מי שמרגיש חוסר נחת או כעס על המיסגור והניסוח בהתייחסויות של אמנסטי לישראל. לא רק בדוח הנוכחי. פשוט בדוח הזה זה בולט, זה הוקצן".

יש טענה שארגוני זכויות אדם, כולל אמנסטי, 'מחפשים' את ישראל במיוחד מתוך אנטישמיות סמויה.
"טענות נגד ישראל, גם אם הן שגויות, הן לא אנטישמיות. זאת דמגוגיה, זילות של הדבר הנורא הזה, אנטישמיות. אבל יש לי בעיה גם עם היחס של אמנסטי העולמית לאנטישמיות. אמנסטי אמורה להיאבק באנטישמיות. עושים, אבל לא מספיק, ולפעמים אני מרגישה שצריך ללחוץ כדי שיעשו".

סניף אמנסטי בתל אביב (צילום: גיל נוה)

גורם באמנסטי ישראל מביא כדוגמה לדבריה קרנבל עם סממנים אנטישמיים בבלגיה, שאמנסטי יצאה נגדו, לטענתו, רק אחרי לחץ מצד הסניף הישראלי.

"יש לי הרגשה שבאמנסטי העולמית ממעטים לעסוק באנטישמיות כי חוששים שזה ייתפס כמשהו פרו-ישראלי, ויהיה כביכול הצדקה להפרות זכויות אדם מצד ישראל. זה שגוי לגמרי, הם נופלים לאותו מקום דמגוגי של התעמולה של ממשלת ישראל. ישראל והיהודים בעולם לא חד הם".

את מדברת איתי ומכבסת כביסה מלוכלכת בחוץ כדי לרכך את הביקורת עליכם והשנאה אליכם בחברה הישראלית, להראות שאתם לא נגדנו?
"אני מדברת על המחלוקת בפתיחות, בין השאר, כי הדיאלוג עם החברה הישראלית חשוב לי, כי אני חלק ממנה, כי זאת חברה פתוחה שיש בה מגוון דעות ועמדות ולא מונוליט אטום, ואפשר להשפיע עליה".

"אני מדברת על המחלוקת בפתיחות, בין השאר, כי הדיאלוג עם החברה הישראלית חשוב לי, כי אני חלק ממנה, כי זאת חברה פתוחה שיש בה מגוון דעות ועמדות ולא מונוליט אטום, ואפשר להשפיע עליה"

מלקאר, בת 60, נולדה במומביי, הודו, לבני ישראל – קהילה יהודית קטנה שבעבר לקח זמן עד שמדינת ישראל הכירה בה כחלק מעם ישראל וכזכאית לעלות לארץ. היא עלתה בגיל תשע וגדלה באשדוד. במשך שנים ארוכות עבדה בארגוני זכויות אדם. בין השאר שימשה כמנכ"לית של ארגון הנשים הישראלי-פלסטיני Jerusalem Link נגד הכיבוש וכבכירה בעמותת סיכוי.

למרות הרקע המקצועי, היא מדגישה שלא באה מבועת שמאל אליטיסטית ומכירה את החברה הישראלית "האמיתית" לגווניה, כלומר, גם את הימין.

מולי מלקאר מפגינה בא-רם בתחילת שנות האלפיים (צילום: דלית באום)

"אני לא מסתובבת כל חיי בחוגי ה'הארד קור' של השמאל. אני גאה בזה שרוב החברים האישיים שלי לא אנשי שמאל פעילים פוליטית. גם לא גדלתי בסביבה שמאלנית. ההורים שלי הצביעו עבודה, כי בהודו הם הצביעו למפלגת הקונגרס ומבחינתם זה היה המשך טבעי. אבל היינו בזה יוצאי דופן בשכונה.

"כמה מהמשפחות שחיו בשכונה בשנות ה-70 עברו אחר כך להתנחלויות. לא להתנחלויות אידיאולוגיות קלאסיות, הם לא מהימין המשיחי, והיה להם גם מניע כלכלי, אבל הם בהחלט היו מתנחלים אידיאולוגיים בדרכם. הם הבינו מצוין לאן הם הולכים. הם נזרקו בעבר למעברות ולעיירות פיתוח, זלזלו בהם, הם חיו בצל אלה שייבשו את הביצות. פתאום, מבחינתם, הם הפכו לחלוצים החדשים, לאנשי מפתח באתוס הציוני שהאמינו בו.

"אז כש'שלום עכשיו' התחילו עם המודעות האלה על 'כסף שהולך להתנחלויות ולא לשכונות" התפלצתי. מהפטרונות, מההתנשאות. אם לא היו התנחלויות, בטוח שהכסף היה הולך לשכונות? כאישה עם תודעה מזרחית, תהיתי, למה חושבים שהאשכנזים מונעים מאידיאולוגיה, והמזרחים – רק מדברים חומריים? זה לא נכון! מזרחים הם בני אדם עם ערכים ומוכנים לשלם עליהם מחיר".

את מקבלת ריקושטים מחברים ומכרים מהימין והמרכז על פעילות אמנסטי, במיוחד על הדוח הנוכחי?
"לא רק מהם. בשבוע שעבר ביקרתי בבית חולים חבר יקר, בנאדם מבוגר, שהיה פעיל שמאל מאז שנות ה-70, עוד ב'מצפן'. הוא שאל אותי, תגידי, מולי, מה זה הדוח הזה? למה אתם עושים את זה לעצמכם?"

הדוח הפריע לו פרקטית, בגלל הפגיעה בתדמית השמאל הישראלי, או גם התוכן?
"גם התוכן. עצם השימוש במונח אפרטהייד בתוך שטח ישראל. אני חושבת שזה גם עניין של גיל ושל דור. אני רואה היום בקבוצות פמיניסטיות בפייסבוק נשים צעירות שכותבות על 'אפרטהייד מגדרי נגד נשים' ובהפגנות נגד התו הירוק שלטים נגד 'אפרטהייד רפואי'. אני לא טוענת בהכרח שאין אפרטהייד מגדרי או רפואי, אלא שהשימוש במונח 'אפרטהייד' מתרחב מאוד".

"אני רואה בקבוצות פמיניסטיות בפייסבוק נשים צעירות שכותבות על 'אפרטהייד מגדרי נגד נשים' ובהפגנות נגד התו הירוק שלטים נגד 'אפרטהייד רפואי'. השימוש במונח 'אפרטהייד' מתרחב מאוד"

אולי בגלל שאנשים מבוגרים זוכרים דיווחים על זוועות משטר האפרטהייד המקורי בדרום אפריקה, והצעירים לא, ולכן נהיית זילות של המונח הזה?
"אולי לא הייתי מנסחת את זה ככה, אבל יש בזה משהו".

המשטרה בדרום אפריקה בזמן משטר האפרטהייד יורה במפגינים שחורים נגד המשטר. 1990 (צילום: AP Photo/John Parkin/File)

מה אמרו לך באמנסטי העולמית על הטענות שלך נגד הדוח?
"אצל חלקם הרגשתי שיש אוזן קשבת. גם אם לא הסכימו עם מה שאמרתי. צריך להבדיל בין סניפי אמנסטי במדינות שונות למזכירות העולמית. במזכירות הרגשתי שהגישה משפטית ונוקשה ושקשה לנהל דיאלוג. בסניפים הייתה אוזן קשבת.

"הם חשופים לביקורת לא רק ממני. היו התבטאויות חריפות של יהודים ליברלים בחו"ל נגד הדוח. ארגון הגג של יהודי בריטניה, למשל, שעלה לכותרות בארץ בגלל שיצא נגד סמוטריץ', שבוע לפני כן השתלח נגד דוח אמנסטי".

מחלוקת בין יהודים וערבים בסניף המקומי

בסניף המקומי אמנסטי יש עשרה עובדים, שלושה מהם ערבים ישראלים. גם שניים מחברי הוועד המנהל המקומי ערבים. התגובה שלהם לדוח הייתה שונה מאוד מזו של חבריהם היהודים – מה שהוסיף למתיחות הפנימית בארגון.

"אני בעד הדוח", אומר אמל עוראבי, עורך דין ומתכנן ערים החבר בוועד המנהל של אמנסטי, "הדוח הוא צעד גדול בגלל שעד עכשיו, אמנסטי קיבלה את האבחנה המלאכותית שעושה ישראל בין הפלסטינים משני צדי הקו הירוק. הדוח מכיר בנו כקולקטיב אחד".

"הדוח הוא צעד גדול בגלל שעד עכשיו, אמנסטי קיבלה את האבחנה המלאכותית שעושה ישראל בין הפלסטינים משני צדי הקו הירוק. הדוח מכיר בנו כקולקטיב אחד"

כארגון שעוסק בזכויות אדם ולא בזכויות לאומיות, אמנסטי לא אמור להבחין בין בעלי אזרחות ישראלית לפלסטינים בשטחים שאין להם זכויות בסיסיות?
"הדוח מספר את הסיפור שלנו על ציר זמן. זכויות האדם שלנו, הפלסטינים של 48', נפגעו לא פחות. אנחנו היינו 17 שנה תחת ממשל צבאי, רצחני, שגזל לנו את האדמות, גירש פלסטינים, טבח בנו, שלל מאתנו את כל זכות אפשרית. גם היום הנישול והעוול ממשיכים בנגב. אז אני היום לא סובל כמו הפלסטיני בגדה, בנגב, בעזה או הפליט בלבנון, אבל אנחנו חלק מאותו קולקטיב".

אמל עוראבי, עורך דין ומתכנן ערים, חבר בוועד המנהל של אמנסטי אינטרנשיונל ישראל (צילום: פרוק חוסין)

"גם אנחנו עדיין חיים כאן אחרת לגמרי מהיהודים. החוק כביכול לא מבחין בין יהודי וערבי. אבל זאת פשוט מערכת אפליה מתוחכמת יותר.

"כביכול אנחנו מדינת חוק. אבל מערכות התכנון והמשפט בישראל מנהלות את חיינו באופן שמעצב את הגיאוגרפיה והדמוגרפיה ככה שבפועל ההפרדה והאפליה הממוסדת קיימים. התוצאה היא שאתה נכנס להוד השרון ורואה בכיכר מזרקת מים עם מוזיקה מנגנת. עשר דקות משם, בג'לג'וליה, אנשים יורים אחד בשני".

אבל אפשר להיאבק נגד העוולות הללו ולשנות את המצב. יש לך נציגים בכנסת, בממשלה, בביהמ"ש העליון. אתה עצמך עזבת יישוב ערבי ועברת לחיפה. האם זה דומה למצב השחורים במשטר האפרטהייד, או הפלסטינים ביו"ש?
"משתמע משאלתך שהאחריות עליי, שיש לנו זכות בחירה, שאני איזה סיפור הצלחה בגלל שהשתלבתי בחברה הישראלית ואחרים צריכים לעשות כמוני ואז הם יהיו סבבה. אני לא מקבל את זה.

"אני לא מוכן להיות סיפור ההצלחה על חשבון השאר. על כל אחד כמוני יש עשרות שלא יכולים. יש להם חסמים של שפה, מגורים, סטיגמה, מערכות שלמות שמופעלות נגדנו. יש כאן פרופיילינג בכל מקום. גם אני הייתי צריך ללמוד לעשות הצגה שלמה, שלא יעצרו אותי בכניסה לקניון, איך להסתרק ואיך להחזיק את התיק ואיזה ספר להחזיק שלא יחשבו שאני ערבי".

"אני לא מוכן להיות סיפור ההצלחה על חשבון השאר. על כל אחד כמוני יש עשרות שלא יכולים. יש להם חסמים של שפה, מגורים, סטיגמה, מערכות שלמות שמופעלות נגדנו. יש כאן פרופיילינג בכל מקום"

איך מגיבים חבריך היהודים באמנסטי לדברים שאתה אומר על הדוח ובכלל?
"תראה, הסכסוך הפלסטיני-ישראלי הוא אינטימי. אנחנו כל כך קרובים שאי אפשר להתעלם מחילוקי הדעות ולומדים לחיות איתם. ואנחנו שני עמים הישרדותיים. היחסים האישיים טובים ואנחנו משתדלים להבין אלה את אלה ושהוויכוח לא יעלה לטונים גבוהים.

"אני חושב שהבדלי הגישה בינינו הם בעיקר רגשיים. אני מנסה להבין ולהכיל את היהודים. אני יודע שהישראלים ברחו לכאן מהשואה, מזוועה גדולה, ושמבחינתכם המדינה הזאת היא נס שהתגשם ושהיא יקרה לכם. היהודים באמנסטי הם אנשים טובים וחכמים והם מנסים להבין ולהכיל אותנו. הם מבינים שחלקים מהדוח מתארים את המציאות, אבל זה לא מבטל את התחושות הקשות.. התחושות שלהם מול אמנסטי העולמית יותר קשות, ואני יכול להבין למה".

מנכ"לית אמנסטי ישראל מולי מלקאר בדיון בכנסת, 19 בנובמבר 2019 (צילום: אוליבייה פיטוסי/פלאש90)

מלקאר מציגה תמונה דומה. "אני מרגישה שותפות קרובה בין פלסטינים ויהודים בתוך אמנסטי, ולא רק באמנסטי ולא רק בתוך השמאל. ייתכן שההבנה והקרבה בינינו יותר גדולים מאשר בינינו לגורמים מחו"ל. בסוף יש כאן שני עמים שנמצאים כאן כדי להישאר ולא ילכו לשום מקום ושניהם מבינים את זה.

"אני מרגישה שותפות קרובה בין פלסטינים ויהודים בתוך אמנסטי, ולא רק באמנסטי ולא רק בתוך השמאל. ייתכן שההבנה והקרבה בינינו גדולים מאשר בינינו לגורמים מחו"ל"

"לפני כמה שנים ישבתי עם חברה פלסטינית מהשטחים בכנס ברמאללה. היו שם אנשים ממצרים, ירדן והמפרץ, והיא אמרה לי, הם כולם מדברים את השפה שלי, אבל השותפות שלי איתך יותר גדולה, כי הנכדים והנינים שלנו ימשיכו לחיות יחד על אותה אדמה".

מה קורה ביניכם בסניף בזמן מלחמות, פיגועים, מהומות?
"המתחים קיימים. לא רק בינינו אלא גם בתוך הלב של כל אחד מאתנו, כולנו קרועים מבפנים. בזמן האוטובוסים המתפוצצים ופיגועי הסכינאות גרתי בירושלים ונסעתי באוטובוסים, ואני זוכרת את היטב את החרדה.

"אבל התחושה בזמן האירועים היא שאנחנו ביחד. בסוף זה אנשים שנפגשים כל בוקר בעבודה ורואים אחד את העיניים הטרוטות של השני. כשקורה משהו מה שעולה בקבוצת הוואטספ זה לא ויכוחים, אלא האם את בסדר, אתה בסדר? יש לנו עובדים יהודים וערבים שגרים בערים מעורבות, ובזמן מהומות שומר החומות אלה ואלה שמעו את הצרחות מהבית.

"בימים כאלה אני מציעה לאנשים במשרד להניח בצד את הטלפון והמסכים ולשבת לדבר, להסתכל אחד לשני בעיניים".

ח"כ עאידה תומא סלימאן מהרשימה המשותפת עם מנכ"לית אמנסטי ישראל מולי מלקאר (צילום: אוליבייה פיטוסי/פלאש90)

אמנסטי אינטרנשיונל הוא אחת העמותות הגדולות בעולם. הארגון מחזיק סניפים ב-67 מדינות – כל אלה שמאפשרות לו לפעול – ומנסה לפעול ביותר מ-100 מדינות נוספות. מחלוקות פנימיות בארגון כה גדול ומגוון הן בלתי נמנעות. ועם זאת, לרוב מדובר במחלוקות שקטות ולא פומביות וגלויות כמו המחלוקת הנוכחית בסניף ישראל.

לפני כעשור התקיימה מחלוקת עולמית גלויה, סוערת, סביב הצהרת אמנסטי העולמית כי היא תומכת במיסוד (לגליזציה) של הזנות. בחלק מהסניפים, כולל ישראל, התנגדו להצהרה בפומבי ולבסוף הוסכם שהסניפים רשאים להחליט אם לאמץ אותה או לא. אבל זה היה יוצא מן הכלל שמעיד על הכלל.

לדברי גורמים באמנסטי ישראל, בסניפים אחרים של הארגון בעולם הנמצאים באזורי סכסוך מתקיימים ויכוחים דומים, אבל בשקט. "אנשים שם חוששים להוציא את הוויכוח החוצה כי יש רדיפה קשה של השלטון נגד הארגון והחשיפה תיתן רוח גבית לרדיפה, והפעילים ממש מפחדים על חייהם".

"בחרנו לתת ביטוי למגוון הדעות, הפרשנויות והרגשות שיש בסניף על הדוח", אומר דובר אמנסטי בישראל, גיל נוה.

זה שאצלכם המחלוקת יוצאת החוצה, הביטחון העצמי של העובדים והפעילים היהודים והערבים שלכם, הם לא ההוכחה לקיומה של דמוקרטיה בישראל שבתוך הקו הירוק?
"דמוקרטיה אינה סותרת אי-שיוויון, אפליה ממסדית ואף דברים חמורים מזה. פעילי זכויות אדם בישראל ובשטחים הכבושים, באמנסטי ובארגונים אחרים, סובלים מהתנכלויות מכוונות מצד גורמים פוליטיים.

"ישראל היא אכן דמוקרטיה, אבל האם זאת דמוקרטיה שמכבדת זכויות אדם, או דמוקרטיה שמשתיקה ביקורת כמה שהיא יכולה?"

"דמוקרטיה אינה סותרת אי-שיוויון, אפליה ממסדית ואף דברים חמורים מזה. ישראל היא אכן דמוקרטיה, אבל האם זאת דמוקרטיה שמכבדת זכויות אדם, או דמוקרטיה שמשתיקה ביקורת כמה שהיא יכולה?"