בט"ו באב השנה החלטתי לצום.

חשבתי לעצמי שדי לי כבר בכל הציניות הזו, עייפתי ממנה, ואני רוצה להרגיש כמו כל אזרח נורמלי במדינה. אני רוצה להרגיש שייך.

אז לא אכלתי כלום כל היום.

בערב, בישיבת ההנהלה סביב השולחן העגול, הֵעירה לי החברה שישבה לימיני שיש לי ריח מוזר מהפה. קיבוצניקים מהדור הישן לא מבדילים עדיין בין דוגריות לחוסר נימוס.

"זה בגלל ט"ו באב," אמרתי לה באסרטיביות על גבול התוקפנות הסמויה. "החלטתי לצום השנה. החלטתי שהשנה אני רוצה להיות חלק מעם ישראל."

"ט"ו באב זה חג האהבה," היא אמרה. "אתה בטוח שאתה צם בחג הנכון?"

ראיתי שכולם מביטים בי בדממה. ידעתי שכהרגלם הם מחפשים את המנהל החיצוני לתפוס אותו בקלקלתו, אבל לא איש כמוני ייפול ללא קרב.

"ברור שזה חג האהבה," אמרתי בנימה שבה מדברים אל קשה הבנה. "אני צם כדי להיות חתיך בשביל אשתי. לא מגיע לה שאעשה את המאמץ הקטן הזה עבורה?"

"ברור שזה חג האהבה," אמרתי בנימה שבה מדברים אל קשה הבנה. "אני צם כדי להיות חתיך בשביל אשתי. לא מגיע לה שאעשה את המאמץ הקטן הזה עבורה?"

בעשר בלילה הישיבה נגמרה, ואני מצאתי את עצמי בכביש 6, תוהה איפה אפשר למצוא בשעה כזו פרחים רעננים. עצרתי בחנות הנוחוּת שבכביש ונכנסתי פנימה. על המתקן של ווילי-דוג הסתובבה בעגמומיות נקניקייה אחרונה שנראתה כמו שהייתה זא-זא גאבור נראית אילולא עברה מתיחה.

או עשרים מתיחות.

זכרתי את מה שאמרה לי פעם חניה כשהגעתי הביתה עם אריזה חגיגית של בושם שקניתי במיטב כספי בסופרפארם. היא פתחה את האריזה והביטה בבקבוק.

"לא חשוב," היא אמרה. "העיקר הכוונה. אני מאוד מעריכה את זה. העיקר שחשבת עלי. יש פתק החלפה?"

בשעה הזו של הלילה ואחרי אינספור ישיבות, נקניקייה באריזה בשקית נראתה לי הוכחת כוונות סבירה.

"תארזי לי את הנקניקייה הזו," אמרתי לבחורה שבדלפק.

אחרי יום ללא אוכל לנקניקייה היה ריח משכר ללא גבול.

"אביא לחניה את אהבתי," חשבתי. "זה שווה יותר מהכול."

ולפני שידעתי מה קרה כבר הוצאתי את הנקניקייה מתוך האריזה וערמתי עליה כרוב חמוץ בגבעה קטנה, ועליו זרזפתי שובל אדום של קטשופ ושובל צהוב של חרדל, וזמן קצר מאוחר יותר הייתה הנקניקייה כלא-הייתה, ועל פנַי הייתה הבעה של זאב שזה עתה חיסל את כיפה אדומה. וגם את הסבתא שלה.

ובכל זאת ידעתי שחניה לא תיפגע.

היא לא תיפגע כי בכל יום שישי אני נוסע למשתלה שבמושב ושם מוציאים לי פרחים רעננים וטריים מהמקרר, ואני מביא אותם לחניה אשתי בחבילה גדולה. כל יום שישי, גם אם אני צריך להקיף את חצי עמק חפר כי הגעתי מהכיוון השני.

המוכרת ואני כבר מכרים ותיקים. כתבתי פעם סיפור קצר על מישהו שקנה כל יום שישי פרחים לאשתו ובסוף התגרש ממנה והתחתן עם מוכרת הפרחים, אבל לנו זה כבר לא יקרה, כנראה, אף שהיו שנים שבהן פרחים היו הדבר האחרון שעליו חניה ואני חשבנו בהקשר לזוגיות. אלו היו שנים שבהם סרטי הפולחן אצלנו בבית היו "מלחמת רוז ברוז", "הכבוד של פריצי" וקטעים מסוימים מ"מר וגברת סמית", בעיקר עם הירי ההדדי באקדחים שלופים בבית המשפחה.

אח, הנוסטלגיה לזמנים אחרים.

* * *

חניה ואני סוגרים בקרוב 38 שנות זוגיות. השנתיים הראשונות היו סקס פראי, סוער וחסר גבולות, ובשאר השנים היינו נשואים.

בשנות הנישואים שלנו היו גם כמה ימים ללא ריבים וללא ויכוחים. מאחר שלא סימַנו אותם בלוח השנה אני מתקשה לזכור אותם – הם היו כל כך נדירים.

בכל השנים הללו ידענו שאנחנו אוהבים, האחד את השנייה או האחת את השני, אבל זה בערך כמו לדעת שיש ביקום אינטליגנציות זרות – יום אחד אתה משתוקק גם לפגוש אותן או לפחות לקבל הוכחות לקיומן.

עברנו חמישה מטפלים זוגיים במהלך השנים ושני מטפלים משפחתיים. בפקולטה למדעי החברה באוניברסיטת תל-אביב יש שלט מוזהב שהשמות שלנו חרוטים עליו.

עברנו חמישה מטפלים זוגיים במהלך השנים ושני מטפלים משפחתיים. בפקולטה למדעי החברה באוניברסיטת תל-אביב יש שלט מוזהב שהשמות שלנו חרוטים עליו

ארבעה מהמטפלים הזוגיים שלנו התגרשו עם הזמן, אבל אני לא בטוח שזה בהשפעת הטיפול הזוגי שעברנו אצלם. החמישית הייתה קוסמת, אבל על כך מאוחר יותר.

הבית שלנו היה מלא אהבה – אם הצלחת לשמוע אותה בין הוויכוחים. הילדים בבית ידעו שמותר לדבר על הכול, אז בארוחת ליל שישי שבה ישבנו כולנו סביב השולחן, אילי אמר פעם: "אולי תתגרשו כבר ולא תצטרכו לריב כל הזמן?"

"אבל אנחנו אוהבים," אמרנו שנינו בו-זמנית, ולארה כהרגלה הפטירה מתחת לאף: "כן, כן, בטח."

* * *

כשקרתה התאונה של נינה היא יצרה בינינו שסע שנראה כלא ניתן לאיחוי.

אם ראיתם סרטים הוליוודיים שבהם אסון מכה משפחה וגורם לה לאחד כוחות ולהתמודד כגוף אחד מול הקשיים הנערמים, תזכרו שהוליווד בנויה על דמיון. היינו שלוש שנים בבית לוינשטיין, ולמול עינינו ראינו משפחות נהרסות, מתפרקות, נפרדות.

אחת אחרי השנייה.

זה קורה כי במצבים קיצוניים כל כך אוסף כל אחד את כל הכוחות שהוא יכול לאסוף כדי לשרוד נפשית. להחזיק מעמד. כל אחד מתמודד בדרך שלו, ולא פעם הדרך של האחד מאיימת על האחר. לא פעם לאחר אין בכלל מקום – לא נשארים עבורו כוחות.

חניה בחרה מהיום הראשון לתאונה בראייה מפוכחת וקשה. אני בחרתי באופטימיות גדולה. כל אחד ראה בגישתו של האחר אִיום. בזמן קצר יחסית הגענו לישון בחדרים נפרדים.

אני זוכר את היום שישבנו לשיחה ואמרנו: "ככה אין טעם להמשיך. עדיף שניפרד."

ואחר כך אמרנו: "אולי ננסה עוד פעם אחת. ניתן צ'אנס אחרון לעוד טיפול זוגי אחד," אבל איש מאיתנו לא האמין באמת.

ובדרך מקרית לגמרי הגענו אל רות בן-אשר.

אמרתי לפני כמה שורות שהמטפלת החמישית שלנו הייתה קוסמת, אבל האמת היא שהיא סתם הייתה מקצועית מהמעלה הראשונה, עם אינטואיציות טובות, עם קריאת שפת גוף מקצועית לעילא ועם תחושה של האנרגיות שכל אחד מאיתנו הקרין בעת שישבנו מולה.

היא הייתה הרוח המזרחית שהעיפה את החול וחשפה לפנינו את כל המוקשים שדרכנו עליהם כל הזמן והתרסקנו עליהם שוב ושוב.

התחלנו לעקוף אותם, וכך התחלנו להתקרב חזרה.

שנה מתחילת הטיפול נסענו יחד לארגנטינה. נסיעה משותפת לחו"ל היא מוקש ממדרגה ראשונה, אבל אנחנו חזרנו מארגנטינה בהחלטה לרהט מחדש את חדר השינה המשותף ולחזור לישון יחד, ואפילו באותה מיטה – קורבן גדול למי שהתרגל לשכב באלכסון כל הזמן, קורבן שנמוג כשאתה שומע את בת הזוג שלך נושמת או נוחרת לידך ואתה מחייך לעצמך מתוך שינה.

חזרנו בהחלטה לחזור לישון יחד, ואפילו באותה מיטה – קורבן גדול למי שהתרגל לשכב באלכסון כל הזמן, קורבן שנמוג כשאתה שומע את בת הזוג שלך נושמת או נוחרת לידך ואתה מחייך לעצמך מתוך שינה

הדי וחניה בן-עמר, 2017

מאז אנחנו כמו בני שש-עשרה מאוהבים או כמו בתקופת חיזור. כשאני חושב איפה אנחנו נמצאים היום ואיפה עלולים היינו להיות, אני שמח שהתעקשנו כל השנים הללו ושהתעקשנו על הצ'אנס ההוא, האחרון.

אני רואה לא מעט זוגות שנפרדים, ולפעמים זה הדבר הנכון לעשותו.

אבל לפעמים אני רואה כמה כאב מלווה את הפרידה, וחושב: "אולי אם היו נותנים לזה צ'אנס, רק עוד צ'אנס אחד…"

אבל אני מניח שזה כמו בלוטו – אולי תזכה בכרטיס הבא, אבל אולי עוד שבוע נשרף סתם.

והשאלה היא, אם לצטט את הארי ("המזוהם") קלהאן, דמות טיפולית ידועה: "האם אתם מרגישים בני מזל היום?"

אני כן. מאחל גם לכם. מכל הלב.