יש להודות לרפי פרץ ולבצלאל סמוטריץ' על הכנות שלהם. הפרופיל הדמוקרטי של המדינה קיבל מכה אנושה עם מינויים של שני אלה לשרים, לא פחות. על אף הזלזול וחוסר ההבנה שלהם ברעיון הדמוקרטיה הליברלית, אנחנו לפחות ברי מזל על כך שהם גם לא פוליטקאים חדים במיוחד.

מהר מדי ובגילויי לב, הם חשפו את משנותיהם האנטי-דמוקרטיות ואילצו אפילו את ראש הממשלה בנימין נתניהו לבקר חלק מדבריהם, כאילו היה זה מישהו אחר שמינה ואף משאיר אותם בתפקידם.

אין זו הפעם הראשונה שמנהיגי הציבור הדתי-לאומי יוצאים בהצהרות חמורות. אך לראשונה הדברים נעשים בביטחון עצמי של כאלה הרואים עצמם מובילי הנהגת המדינה, ושואפים להצמיח מתוכם ראש ממשלה שיקדם את משנתם.

כאשר יצא זבולון המר ז"ל מהמפד"ל בהצהרות לא פחות חמורות, עשה כן בזהירות וצניעות מסוימות. בריאיון בהארץ (12/12/1994) הצהיר שהזהות הדמוקרטית-חילונית של המדינה מנוגדת לזהותה היהודית, והוסיף שבמאה הנוכחית הוא מקבל את השיטה הדמוקרטית אשר איננה קדושה בעיניו, אך לוּ היה לו רוב, היה מיישם בישראל מדינת הלכה.

ההצהרה של המר הייתה צריכה להיות מדאיגה דיה, ועצם כך שלא היה למפלגות הדתיות והחרדיות את היכולת לממש מדינת הלכה בעבר, לא היה אמור להרגיע את הדמוקרטים שביננו גם אז. בוודאי כעת, כאשר חלק מהמושכות החשובות ביותר של ההנהגה בידיהם, יהיה זה חוסר אחריות מבחינה דמוקרטית לעצום עיניים למול הצהרות אלה.

למזלנו, בעוד שנפתלי בנט בחיוך ובחזות הייטקיסטית הצליח לבלבל רבים מדי בציבור החילוני בעניין ההדתה למשל, פרץ וסמוטריץ' כבר מזמן חושפים את אותה ראיית עולם בגלוי. כפי שכבר אמר סמוטריץ' כאשר בנט היה שר החינוך – הדתה זה אנחנו.

חילונים אידיאולוגיים המודעים לערכים של חירות הפרט והפלורליזם אינם מופתעים מההצהרות של סמוטריץ' ופרץ, וכמובן מהכפייה הדתית של מפלגתם ושל המפלגות החרדיות. אלה מזהירים כבר שנים ממהלך של הקצנה דתית וכפייה. דומה שהציבור הרחב דווקא מתחיל להתעורר ומבין את הסיכון העולה ממפלגות אלה לדמוקרטיה. לא במעט בזכות הכנות או העדר הכישרון הפוליטי של פרץ וסמוטריץ'. אך הציבור החילוני חייב להיות ער לעולם המשמעויות סביב שאלת הכפייה הדתית.

ראשית, יש לשים לב, הכפייה מתרחשת אך ורק בשדה החילוני. כלומר, תמיד אלה החילונים הנדרשים לוויתור אמיתי על חירותם. אנשי אמונה דתית לרוב מתנגדים לטענה הזאת ומסבירים זאת בשתי דרכים, הצטדקות ותקיפה. האפולוגטיקה היא בכך שלא מדובר בכפייה, אלא בהתחשבות שהם מבקשים מהחילונים; והתקיפה היא בטענה שלמעשה ישנה כפייה חילונית. הבה נבחן זאת.

כפייה משמעה פגיעה בחירות הפרט. מוכר מאוד עקרון הנזק של ג'ון סטיוארט מיל, לפיו פגיעה בחירות הפרט אפשרית בחברה נאורה רק כאשר הפרט מסב נזק לאחרים. פחות מוכרת ההבהרה של מיל, שכוונתו לנזק ממשי ופיזי, ולא לנזק בדמיונם של אנשים. עוד הוסיף, שאלה המרגישים חוסר נוחות ותחושת פסאודו-נזק, או לכל היותר תחושת עלבון לפי עולם הערכים שלהם, יתבקשו בחברה נאורה להתגבר על תחושות אלה, ולא להגביל חירותו של אדם אך ורק בגלל רגשותיהם.

כאשר אדם מאמין רואה בעיניו חילול שבת, או שלטי חוצות ובהן נשים, כל תחושת הנזק שנגרם לו מדומיינת, ואף שיש לו שכנוע עמוק, והוא מלבה את עצמו בתחושת נזק וכפייה חילונית, כל אלה הם אך ורק במוחו

למשל, אם עובר רכב ליד בית כנסת בשבת, או בית קפה פתוח למולו, אין בכך נזק ממשי למתפללים. אם היה בכך נזק, הוא היה מתקיים גם ביום ראשון ושני, ולא רק בשבת. כך גם כאשר אדם מאמין רואה בעיניו חילול שבת, או שלטי חוצות ובהן נשים. כל תחושת הנזק שנגרם לו מדומיינת, ואף שיש לו שכנוע עמוק, והוא מלבה את עצמו בתחושת נזק וכפייה חילונית, כל אלה הם אך ורק במוחו.

אילו היה מישהו מאלץ אותו לחלל שבת בעצמו חלילה, הייתה זו כפייה חילונית לא ראויה. אך דרישתו שלא לראות חילול שבת, ושלא יתקיים כזה חילול גם אם הוא אינו באזור כלל, היא דרישה לא פחות ממחוצפת.

אין דרך להצדיק דרישה שלא לראות בעיניים פרקטיקות חיים של אחרים כאשר מדובר באנשים בוגרים ואזרחיים בחברה ליברלית. מי שחש שרגשותיו נפגעים מבלי שנגרם לו נזק ממשי, יתכבד ויתמודד, ואל לו להטריד ולחדור לחיי הפרט של אחר.

לעניין ההתחשבות, זו לא מוקנית אוטומטית. זוהי היתממות וזריית חול בעיניי החילונים. למעשה, הכפייה הדתית מבקשת לפגוע בחירות הפרט של החילונים ומבקשת מהם להתחשב בחירותה לכפות עליהם. מכך הזהיר הוגה אחר, ברלין, שתחת אצטלה של חירות הפרט כביכול, יהיו שיבקשו לפגוע בחירות הפרט האמיתית של אחרים.

כיום בישראל, החילוני הקרוי מתון, מוכן לקבל כפייה דתית כלשהי על חייו, והוא קונה את רעיון ההתחשבות המיתמם. כל דרישתו של החילוני הקרוי קיצוני, היא שלא ייכפו על חייו כל כפייה דתית, ובצדק.

בעקבות טבריה, רמת גן, וערים נוספות, מתרחבת כיום הדרישה לתחבורה ציבורית מצומצמת בשבת, ולפתיחת מקומות למי שדורש זאת. טועים החילונים המסבירים את רצונם בתחבורה ציבורית כדי להגיע לים או לבקר את סבתא. אין זה עניינם של אחרים מה רצונו של מישהו לעשות בשעות הפנאי שלו. הצורך להסביר מהי מטרת הנסיעה מקומם ביותר. זה לא הים, ואפילו לא הסבתא; זו החירות, טמבל.

טועים החילונים המסבירים את רצונם בתחבורה ציבורית כדי להגיע לים או לבקר את סבתא. אין זה עניינם של אחרים מה רצונו של מישהו לעשות בשעות הפנאי שלו. זה לא הים, ואפילו לא הסבתא; זו החירות, טמבל

סמוטריץ' וחבריו מזלזלים בחופש המצפון ובחירות הפרט החילונית. דווקא מהציבור הדתי, שבהתאם להלכה היהודית גודש משמעות לכל דבר, אפילו לדברים הפשוטים והטריוויאליים בחיים, היה מצופה להבין גם משמעות שאחרים יקנו לחייהם, למשל החירות שלהם.

חלפו ימי התום החילוני, אפילו חילונים פחות אידיאולוגיים מתחילים להבין שהפגיעה בחירותם היא שרירותית ומחוצפת. הדמוקרטיה הליברלית איננה מותרות עבור מדינה נאורה ומתקדמת, היא מחוייבת המציאות. דומה שלראשונה בתולדות הבחירות בישראל, חירות הפרט ובמיוחד החופש מדת הפכו לנושאים אלקטורליים בולטים, ואולי אפילו עליהם תוקם או תיפול גם הקואליציה הבאה.

שלומי ששון הוא ד"ר לפילוסופיה פוליטית מהאוניברסיטה העברית. מחבר הספרים: "החילוניות החדשה – אידיאולוגיה, פילוסופיה, אקטיביזם" (רסלינג), "לנשים בירושלים אין גלגיליות" (ספרא), ו"כולנו יצורים פילוסופיים - על אומנות הפילוסופיה היישומית לחיים הטובים" (פרדס)