הטענה המוכרת לעייפה על יצירות של נשים: "זה מוכר לעייפה"

דרדסית, הכפר האבוד, צילום מסך מנטפליקס
דרדסית, הכפר האבוד, צילום מסך מנטפליקס

כבר כמה שבועות שאני רוצה לכתוב את זה, אבל עכשיו התחדד עוד יותר. בעצם זו תהיה. תהיות. אולי תהו אותה כבר לפני באופן מושכל יותר (אשמח להפניות). אז השאלה-תהיה קשורה למשהו שנראה לי כמו תופעה, והיא בלטה עכשיו בדיון על הסיפור מהניו-יורקר, אבל אני נתקלת בה כבר הרבה זמן.

הטענה "כבר שמענו את זה אלף פעם"/"ראינו כאלה מספיק"/"זה מוכר לעייפה" וכדומה. וכן, ממה שראיתי זה מופנה גם ליצירות של נשים שנתפסות כיצירות "פמיניסטיות" וגם לטענות פמיניסטיות.

זה מריח לי כל הזמן כריאקציונריות. אבל אני שומעת את זה גם מנשים. פמיניסטיות. ומגברים פמיניסטים גם. וזה מעניין אותי. וגם מכעיס, אוטומטית.
תהיה ראשונה או סברה נקשרת בעיני לתופעת דרדסית המפורסמת.

כפי שבדרדסים לכל הדמויות הגבריות יש מאפיינים אישיותיים שונים ואילו דרדסית אישה יש רק אחת, ומה שמאפיין אותה הוא היותה "האישה" – כך קורה גם בהרבה יצירות אחרות.

"האישה" הופך למאפיין האישיות של הדמות הנשית ביצירה, ואין לה צורך באישיות ספציפית אחרת משלה. כך מיטשטשים ההבדלים בין הנשים, שנתפשות כולן כ"אישה".

הטענה "כבר שמענו את זה אלף פעם"/"ראינו כאלה מספיק"/"זה מוכר לעייפה" וכדומה. וכן, ממה שראיתי זה מופנה גם ליצירות של נשים שנתפסות כיצירות "פמיניסטיות" וגם לטענות פמיניסטיות

הואיל ולאישה יש תפקיד: "אישה" – אז לא צריך יותר מאחת. ואני מרגישה שזה קשור גם ליצירות של נשים. הי, כבר שמעתי נשים מדברות וזה נשמע בדיוק ככה. כן, זה קורה גם לנו, הנשים. אולי כי מסורתית לאישה יש תפקיד כפול (קדושה-קדשה).

לגבי הטענה האמנותית הרחבה על חזרות, אני לא מצליחה שלא לחשוב על שני דברים:

1. הרי חזרה היא עניין מהותי בתרבות. יש אינסוף דרכים לחשוב על זה, על וריאציות. הסטרוקטורליזם הסביר בדיוק ככה את הספרות כולה – וריאציות של סיפורים "דומים", כאשר ההבדלים הקטנים, יחד עם הדימיון, יוצרים את הייחוד והזהות (כך גם בנויה המילה זהות אגב).

אבל – הקריאה נדרשת לתשומת לב. האם אנחנו קוראים סיפורים או מתרשמים מיצירות מסויימות בדגש על הפרטים המבחינים ועל יצירות אחרות מסתכלים ומחפשים בהן דווקא את הדמיון ורואים אותן כאילו מבעד לפילטר של "ביוטיפיקיישן" שכדי "לייפות" מוחק קמטים ופרטים וגבשושיות?

2. חזרה לתופעת הדרדסית, בשילוב מספר 1. יש אינסוף "דיוקנאות" גבריים בתולדות הספרות, הקולנוע, השירה וכו'. יש אפשרות לספר שוב ושוב סיפור של מישהו, עוד מישהו עם התלבטויות דומות אך שונות במעט, עוד אחד.

הרי חזרה היא עניין מהותי בתרבות. יש אינסוף דרכים לחשוב על זה, על וריאציות. הסטרוקטורליזם הסביר בדיוק ככה את הספרות כולה, וריאציות על סיפורים "דומים"

יהא זה מובי דיק ויהא זה החטא ועונשו, ויהא זה ג'ימי בסמויה, ההתלבטויות די דומות, יש אינספור עלילות שדנות בשאלה הספציפית הזו של פרצופו של הצדיק-הנבל שיחטא, זה עוד מהתנ"ך, זה שאול המלך וזה יוסף, וזה יהודה ושאר האחים, יש לזה הררי גרסאות, לדקויות של שאלות חוזרות שאכן מקבלות כל פעם עוד משהו או שינוי שאנחנו תופסים כ*מהותי* וכ*נותן טעם* ו*עושה הבדל*.

אבל אין הררים כאלה של דמויות נשיות. בטח לא כאלה שנשים כתבו. אז למה זה מכניס אותנו לסחרור ולאמירות "כבר שמעתי"? האם עמדת הקריאה שלנו שונה? ואולי זה קשור עדיין להיררכיות של נושאים ולשאלת האישי-פוליטי?

ועוד הערה קשורה ל-2, שמתן לב שספרות של נשים (וגם קולנוע וכו') נתפסת כמגוייסת? אנחנו כבר ב2017 אוטוטו 2018, ואנחנו יודעות שזו לא קטגוריה בעלת ערך כי רוב ענייני הגיוס לא לובשים מדים בכלל, אנחנו יודעות היטב, שקריאה טובה מחפשת איפה הגיוס הלא נראה, לא אילו מדים לובשים.

אבל בעיקר, אם הנחת היסוד היא שהספרות "מגוייסת", איך זה משפיע על הקריאה? אולי זה מה שמניח שאם זה מגוייס הרי שהלבוש אחיד ממילא ואין צורך לתהות ולבדוק עוד קצת על ההבדלים?

ואז, לגבי הלבוש, שבספרות נקרא לו לשון, אמצעים לשוניים או הבעתיים ופואטיקה, אז לגבי זה, אולי בגלל כל אלה הפואטיקה נראית לחלקנו "שקופה"? אולי אם להיות קאנטיאנית רגע (יותר מרגע), עדשות עינינו עדיין לא התרגלו לחפש את הלבוש ונראה לנו שזו ספרות עירומה אולי.

אבל הרי אין דבר כזה. ספרות היא לבוש. אולי המעשיה הישנה על בגדי המלך טועה לאורך כל הדרך. הרי באמת העין רואה כעירום דווקא מה שהוא כן לבוש, אם איננו יודעים עדיין איך נראים כל הבדים הללו, אם אנחנו לא רגילים להבחין בין גוונים מסוג זה, אם אנחנו רגילים שנשים קשורות לעירום (אם, נאמר, ראינו

הרבה אמנות של מאות שנים ואנחנו זוכרים שנשים זה מוזות עירומות).

וזה עניין שהתחדד לי בעקבות השאלה על הפרסום של "פרנסואה העזובי" של ז'ורז' סאנד, שבבואנו להוציא מהדורה חדשה התגלה לנו שבהוצאה הקודמת הספר יצא בלי סיפור המסגרת, המבואות שכתבה הסופרת לסיפור, והקשר לכך שסאנד נחשבת ליותר "מספרת" ופחות "סופרת", יותר חלק מאיזה "טבע" ופחות "תרבות", ואולי לנשים מייחסים פחות "כוונה" יותר "מסיחות לפי תומן".

והרי הסיפור של סאנד כולו על זה, והמבוא שלה מתאר במעשה ספרותי נהדר את הדיון (בין גבר לאישה) על היכולת לתאר, ועל מהי ספרות בהקשר זה. אבל לא פרסמו את זה כלל במהדורה הקודמת.

ולמה. למה. ואיך צריך להמשיך עוד ועוד ועוד גרסאות כדי שהגלריה תתרחב והדקויות ייקראו ויקבלו משמעות.
ואולי אני מדמיינת את כל זה.

והנה כמה משפטים מהמבוא של סאנד, כדיאלוג בינה לבין ידיד על אמנות וטבע ואנושיות ועוד כמה דברים:

"אבל זהו מעשה של טרנספורמציה! ומה אם אינו מספק אותי? הלוא תנחילי לי תבוסה מוחצת הודות לגזֵרות הטעם והאסתטיקה, אם אמצא את שורותיו של פטרארקה הרמוניות פחות משאון אשד, והוא הדין לגבי היתר. אם אומר לך שבערב כגון זה טמון קסם שאיש לא יוכל לגלותו לי אם לא נהניתי ממנו בעצמי; ושכל תשוקתו של שייקספיר מצטננת אל מול זו היוקדת שאני רואה בעיניו של איכר קנאי המכה את אשתו, מה יהיה לך להשיב לי? את תצטרכי לשכנע את הרגש שלי. ומה אם הוא חומק מדוגמאותייך, ומה אם הוא חסין בפני הוכחותייך? מכאן שהאמנות איננה הדגמה ניצחת, והרגש לא תמיד בא על סיפוקו מידי המעולה בהגדרות."
"אין לי תשובה לכך, למעט שהאמנות היא הדגמה שהטבע הוא ההוכחה לה; שעובדת קיומה המוקדמת של הוכחה זו נמצאת כאן תמיד כדי להצדיק ולסתור את ההדגמה, ושלא ניתן ליצור הדגמה טובה אם לא בוחנים את ההוכחה באהבה וביושר."
"אם כך, ההדגמה לא תוכל להתקיים בלי ההוכחה; אך האם ההוכחה לא תוכל להתקיים בלי ההדגמה?"
"אלוהים ודאי יוכל להתקיים בלעדיה; אבל אתה, שמדבר כאילו אינך משלנו, אני מתערבת שלא היית משיג דבר מההוכחה אלמלא מצאת את ההדגמה במסורת האמנות תחת אלף צורות, ואלמלא היית בעצמך הדגמה המגיבה תדיר להוכחה." (מצרפתית: רמה אילון)

רעות בן-יעקב, מתרגמת ודוקטורנטית לספרות עברית באוניברסיטה העברית, חוקרת שירה עברית מודרנית ועכשווית. רומן, מסות, סיפורים ושירים בתרגומה פורסמו בהוצאות הכורסא, תשע נשמות ובפרויקט מעבורת, וכן בכתבי העת הו!, מעין והמוסך.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
1
הי, בינתיים הגענו ל2019, אבל שום דבר לא השתנה. טענת החזרה מעידה על הטוענים : הם עדיין לא מסוגלים לראות באשה דמות להזדהות, סובייקט, עדיין האשה היא "אחר" - ודמותה היא בבחינת חידוש מר... המשך קריאה

הי, בינתיים הגענו ל2019, אבל שום דבר לא השתנה. טענת החזרה מעידה על הטוענים : הם עדיין לא מסוגלים לראות באשה דמות להזדהות, סובייקט, עדיין האשה היא "אחר" – ודמותה היא בבחינת חידוש מרענן או מתריס, או מהפכני – כמו בת-ים שחומת עור. אם מתייחסים לצורך בדמות נשית כחידוש – ודאי שאי אפשר לחדש שוב ושוב את אותו דבר, והטענה היא ברמה השטחית, כמו "כבר קראתי ספר אחד."

עוד 965 מילים ו-1 תגובות
סגירה