כבר כמה שבועות שאני רוצה לכתוב את זה, אבל עכשיו התחדד עוד יותר. בעצם זו תהיה. תהיות. אולי תהו אותה כבר לפני באופן מושכל יותר (אשמח להפניות). אז השאלה-תהיה קשורה למשהו שנראה לי כמו תופעה, והיא בלטה עכשיו בדיון על הסיפור מהניו-יורקר, אבל אני נתקלת בה כבר הרבה זמן.
הטענה "כבר שמענו את זה אלף פעם"/"ראינו כאלה מספיק"/"זה מוכר לעייפה" וכדומה. וכן, ממה שראיתי זה מופנה גם ליצירות של נשים שנתפסות כיצירות "פמיניסטיות" וגם לטענות פמיניסטיות.
רעות בן-יעקב, מתרגמת ודוקטורנטית לספרות עברית באוניברסיטה העברית, חוקרת שירה עברית מודרנית ועכשווית. רומן, מסות, סיפורים ושירים בתרגומה פורסמו בהוצאות הכורסא, תשע נשמות ובפרויקט מעבורת, וכן בכתבי העת הו!, מעין והמוסך.
לנוכח ההתפתחויות בענייני קפריסין (הנאנסת חזרה בה מהודאתה ומספרת שהוציאו ממנה הודאה זו באופן לא ראוי ובהפעלת לחצים כבדים), שוב אני רוצה להעלות את העניין ב'פוליטיקה של האמנה'.
הכוונה שלי היא לכל התהליכים הפוליטיים שמייצרים את מה שנדמה לנו כ'תחושת בטן' לפיה אנחנו מאמינים או חושדים באופן ראשוני במשהו שנאמר לנו, במשהו שמישהו אומר.
אני חושבת שהאמנה וחשד לא מתחלקים באופן שוויוני. הם גם לא מתחלקים כפונקציה מוחלטת רק של זהות/סוציולוגיה. זה קשור באופן הדוק לזהות ולמעמד, אבל גם לסיטואציה.
אותם בחורים בקפריסין היו כנראה נתפסים כחשודים בעיני רוב האוכלוסיה אם היו משתתפים בקטטה או היו מואשמים בגניבה. אך כשהם מואשמים באונס או אילו היו בביצוע לינץ' בפלסטיני – משום מה רוב האנשים נוטים להאמין להם.
אותה בחורה לו היתה זועקת ברחוב שגנבו לה את הארנק, קרוב לוודאי שאפילו לא היתה נשקלת הסברה שמדובר בתלונת שווא (אף שהסטטיסטיקה של תלונות השווא היא כנראה זהה). הדברים האלה אינם מקריים, במובן שהם חוזרים על עצמם שוב ושוב.
כמעט תמיד כל אישה, בחורה, נערה וילדה שידווחו על אונס/תקיפה/הטרדה אחת התגובות הראשונות תהיה חשדנות, אולי היא משקרת (?!!), אלא אם מישהו במשפחת הילדה הצביע על השרת הפלסטיני, כמובן. אז אין ספקות.
הפוליטיקה של הטלת הספק, של ההאמנה והחשד, היא עמוקה מאוד וטבועה בנו. אנחנו נדרשים לעשות ניתוח מעמיק של מה שנדמה לנו אינטואיטיבי, אינסטנקטיבי. וחובה עלינו לעשות זאת עכשיו ולעומק, האינטואיציות שלנו מוטות.
על כן, הנשק הפנימי והחברתי שלנו הוא להחצין את תהליך ההאמנה והחשד ולהחצין את הפוליטיות שלו ולעבוד הפוך: להאמין למי שתמיד חשוד בסיטואציה. לחשוד במי שתמיד מאמינים לו.
רעות בן-יעקב, מתרגמת ודוקטורנטית לספרות עברית באוניברסיטה העברית, חוקרת שירה עברית מודרנית ועכשווית. רומן, מסות, סיפורים ושירים בתרגומה פורסמו בהוצאות הכורסא, תשע נשמות ובפרויקט מעבורת, וכן בכתבי העת הו!, מעין והמוסך.
בנאומו האחרון במועצה האטלנטית בוושינגטון, פרס שר החוץ האמריקאי היוצא טוני בלינקן, את תוכניתו ליום שאחרי המלחמה בעזה. תוכנית נכונה וראויה, שעיקרה הקמת מנגנון שלטוני שבסיסו הפיכת הגדה ורצועת עזה ליישות אחת בהובלת הרשות הפלסטינית, בתמיכה בינלאומית וערבית.
נאום בלינקן מהווה את אקורד הסיום של מעורבות ממשל ביידן באזור, ומסמל יותר מכל את הכוונות הטובות לסייע לישראל מחד ואת הכישלון להוציא את מדיניותו אל הפועל מאידך. לאורך כל הדרך ממשל ביידן שם על השולחן את הרעיונות הטובים והנכונים ביותר, אך נכשל במימושם.
נדב תמיר מכהן כמנכ"ל בישראל של JStreet - הבית הפוליטי של אמריקאים תומכי ישראל ותומכי שלום, חבר הועד המנהל של מכון מתווים למדיניות אזורית וכיועץ לעניינים בינלאומיים למרכז פרס לשלום וחדשנות. לשעבר דיפלומט בנציגויות ישראל בוושינגטון ובוסטון ויועץ מדיני לנשיא המדינה.
זה הריח של השריפה, של הבניינים החרוכים, שממלא את האוויר. דבק בגוף, בבגדים, ולא משתחרר גם אחרי ימים. החלונות המנופצים, התריסים שנעקרו ממקומם, הדלתות השבורות, הרחובות הנטושים, העזובה, הפסולת.
עיר במלחמה. ריקה מתושבים. על חבלי הכביסה המתבדרים ברוח נותרו בגדים, סדינים, ציפיות – כבר יותר משנה אלה המראות שנחשפים לעינינו במטולה.
פאר לי שחר היא עיתונאית, חברה בוועד המרכזי של מפקדים למען בטחון ישראל, בוועד של מדרשת אדם, ופעילת שלום בתנועת נשים עושות שלום, והיא שרת ההסברה בממשלת השיקום - ממשלת הצללים הלאומית. הייתה עורכת, כתבת ומגישה בקול ישראל במשך 25 שנה. יש לה ותק של עשרות שנים בתקשורת - בגלי צה"ל (ככתבת הראשונה ביומני החדשות) וככתבת מדינית ופוליטית בעיתון חדשות ועל המשמר.
מתנגדי העסקה בממשלה ובחלקים בעם מציגים את התנגדותם משל הייתה זו דילמת הקרונית הידועה. תזכורת קטנה לדילמה: קרונית רכבת שועטת לנגד עיניך לעבר קבוצה של חמישה אנשים העובדים על המסילה. לא תוכל לעצור את הקרונית, שבוודאות גמורה תדרוס את החמישה, אך תוכל להסיט אותה למסילה אחרת, אשר בה בוודאות יידרס אדם אחד העובד על המסילה השנייה. הידית בידיך, מה תעשה? השיח על העסקה הנוכחית ועל הבאות אחריה, ילווה אותנו עוד רבות, יסעיר את כולנו, וכנראה יעמיק את הקרע בעם יותר ויותר.
בשני הצדדים ישנו מחנה בעל שכנוע עמוק, אך גם קבוצות הנמלכות בדעתן. עבורן, מתחייב דיון מעמיק בשורש הדילמה. המתנגדים לעסקה, אלה המבקשים להקריב אזרחים, חיילים, נשים ותינוקות בידי חמאס, מסבירים את עמדתם כאילו ניצבת בפנינו דילמת קרונית ברורה ופשוטה, אך חשוב לכוון זרקור על הכשל הלוגי בעמדתם.
שלומי ששון הוא ד"ר לפילוסופיה פוליטית מהאוניברסיטה העברית. מחבר הספרים: "החילוניות החדשה – אידיאולוגיה, פילוסופיה, אקטיביזם" (רסלינג), "לנשים בירושלים אין גלגיליות" (ספרא), ו"כולנו יצורים פילוסופיים - על אומנות הפילוסופיה היישומית לחיים הטובים" (פרדס)
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
רשימה מעולה ומשכנעת. אך אם יותר לי להוסיף, הפחד אותו מבטאים מתנגדי ההסכם הקיים, כולל שיחרור רוצחים עם דם על ידיהם, שההיסטוריה תחזור על עצמה בכך שאותם אסירים משוחררים כתמורה לשחרור החטופים יחזרו לבצע טבח בדומה לטבח השביעי באוקטובר שתוכנן הונהג והוצא לפועל ע"י משוחררי עסקת שליט, מתעלמים לנוחיותם מכך שהמשוחררים ההם קבלו את היכולות והאמצעים לבצע את הטבח ההוא בעזרתן האדיבה של ממשלות ישראל שבראש כולן עמד אותו ראש ממשלה שלא רק שיחרר את סינואר, אלא אף יותר מכך גם אפשר לחמאס בראשותו להתעצם בעזרת מיליוני דולרים שאותם הרשה לקטרים להעביר בשטרות כסף לחמאס, ללא שום מנגנון פיקוח על השימוש בהם, וכל זאת בשם אסטרטגית "ניהול הסכסוך" שהיא היא הקונצפציה שמרחמה הרעיל נולד הטבח הארור. מתנגדי שחרור אסירי חמאס הנוכחי ברובם תמכו במדיניות זאת מתוך אמונה ותקווה שהיא אולי תביא בבוא היום למחיקה המוחלטת של הסכמי אוסלו ובעקבותיה תאפשר בבוא היום גם למחוק את הישות הפלסטינאית ולהביא לדחיקת האוכלוסיה הפלסטינאית אל מחוץ למולדתה. לכן הסטת מסלול הקטר למסילה חילופית אולי צפוי להרוג עובד מסילה אחד או יותר, אלא אם כן נשנה את המסילה החילופית ע"י שינוי דרך החשיבה ואופן ראיית המציאות.
אשמח לחוות דעה בקשר לכמה נקודות שהפריעו לי בכתבה…
1. ההיסטוריה הוכיחה שהמחבלים ששוחררו בעסקאות באחוזים גבוהים חזרו לטרור, אם בפיגועים בפועל, ואם בהובלת המערכה הפוליטית של ארגוני הטרור השונים. אין עוררין על כך ששחרור של מחבלים מביא לפיגועים נוספים. אני מתנגדת לטענה שמאחר שהמדינה כבר מתמודדת עם הטרור, לא יהיה הבדל משמעותי אם יהיו מחבלים נוספים משוחררים או לא, בדיוק כמו שלא נשחרר גנבים ואנסים כי גם ככה המדינה רגילה לאיומים כאלו. שחרור המחבלים יוסיף על הקושי שקיים במדינה להגן על אזרחיה, שכן יהיו כמות גדולה בהרבה של מחבלים שצריך להשגיח על פעולותיהם, דבר שידרוש כח אדם גדול שלצערי אין לנו.
2.טיעון משמעותי שהיה חסר בכתבה הוא שעסקאות מסוג זה מעודדות את המחבלים ימח שמם לחזור על פעולות הטרור שלהם ולחטוף אנשים נוספים. הנאומים של פוליטיקאים ברחבי העולם ניתן לשמוע שהם רואים בעסקה ניצחון על מדינת ישראל, וכניעה שלנו לארגון הטרור. הרגשת ניצחון זו תגרום למחבלים להרגיש שיש רווח בחטיפת ישראלים, שיוביל לעסקאות בהן ישראל נכנעת באופן קבוע. ניתן לראות שזוהי מחשבתם של המחבלים וארגוני הטרור, שכן לאחר עסקת שליט בה שוחררו מחבלים רבים, הם ניסו שוב, וכך אירעו האירועים הקשים של ה7. בעסקה שבה המחבלים מרגישים מנצחים, אנו מעודדים אותם לחטיפות נוספות.
3. אני לחלוטין מתנגדת לקביעה שאם החטופים היו בני ישיבות ואולפנות המתנגדים לעסקה היו מסירים את התנגדותם. בטענה שקרית זו יש הוצאת דיבה על ציבור שלם, שהם פועלים מתוך אינטרסים אישיים ולא מתוך דאגה לגורל העם. ניתן לראות שטענה זו שקרית לחלוטין בביקור קצר במאהל הגבורה, בו תוכל לשמוע הורים שילדיהם חטופים בעזה, המתנגדים לעסקה, ולא מוכנים לפגיעה החמורה שהעסקה תעשה לבטחון המדינה, למרות שהמחיר הכואב הוא שילדיהם עצמם ישארו בגיהנום שבעזה. הורים אלו אוהבים את ילדיהם, ולא מעוניינים לאבד אותם, אך מאמינים שהפגיעה בביטחון המדינה זה מחיר שאי אפשר לשלם, ושלא ראוי מצדם לדרוש שילדיהם יחזרו אם זה יהיה המחיר.
4. הטענה שאירועי ה7 באוקטובר היו בגלל הפניית כוחות לאיזור יהודה ושומרון מכעיסה ומקוממת. אחזור זה הוא חלק ממדינת ישראל, וגברים בו יהודים רבים שלחלוטין זכאים להגנת המדינה עליהם, בדיוק כמו אזרחי תל אביב, הדרום והצפון. בנוסף על כך, אזרחי המדינה הגרים באיזורים אלו מתגייסים לצבא באחוזים גבוהים, ומשרתים ברובם המוחלט בשירות קרבי משמעותי. מוזמן לבדוק את אחוזי הנופלים במלחמה מאזורים אלו ביחס לאחוז שלהם באוכלוסייה. תושבי יהודה ושומרון מגנים בגופם על המדינה, ומונעים את התפשטות הערים הערביות הטרור לכיוון ערים במרכז המדינה, וזכאים בהגנה על חייהם, כך שאין מקום לטענה שבגלל הבאת חיילים להגנה עליהם, הייתה פגיעה באזורים אחרים במדינה.
אני אסכם בכך שכמובן שגם מתנגדי העסקה מעוניינים לראות את החטופים חוזרים הביתה בשלום, כואבים את כאבם המתפללים לשלומם. ההתנגדות לא נובעת מרוע לב או מאטימות, אלא מכאב גדול מההשלכות של העסקה, ומתפללים שהתוצאות הצפויות לא יתממשו.
על סמך אתה כותב את ההאשמה המכוערת הזו כאילו אם החטופים היו בחורי ישיבה או אולפנה המתנגדים לעסקה היו משנים את דעתם?!
בושה וחרפה. אפשר לדון ולהתווכח אבל למה להמציא דברים כאלה מכוערים רק כדי להשחיר את הצד השני
שינוי האקלים פוגש את האנושות בכל החולשות שלה
הגיע הזמן לומר את דעתך
רוצים להגיב? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט ולהגיב לכתבות? הצטרפו לזמן ישראל רוצים שנשמור לכם את הלייקים שעשיתם? הצטרפו לזמן ישראל
- לכל תגובה ופוסט עמוד בזמן ישראל שניתן לשתף ישירות ברשתות החברתיות ולשלוח באימייל
- עמוד הפרופיל הפומבי שלך ירכז את כל התגובות שפרסמת בזמן ישראל
- אפשרות להגיש פוסטים לפרסום בזמן ישראל
- אפשרות להגיב לכתבות בזמן ישראל
- קבלו את המהדורה היומית ישירות לתיבת האימייל שלכם
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
הי, בינתיים הגענו ל2019, אבל שום דבר לא השתנה. טענת החזרה מעידה על הטוענים : הם עדיין לא מסוגלים לראות באשה דמות להזדהות, סובייקט, עדיין האשה היא "אחר" – ודמותה היא בבחינת חידוש מרענן או מתריס, או מהפכני – כמו בת-ים שחומת עור. אם מתייחסים לצורך בדמות נשית כחידוש – ודאי שאי אפשר לחדש שוב ושוב את אותו דבר, והטענה היא ברמה השטחית, כמו "כבר קראתי ספר אחד."