כבר כמה שבועות שאני רוצה לכתוב את זה, אבל עכשיו התחדד עוד יותר. בעצם זו תהיה. תהיות. אולי תהו אותה כבר לפני באופן מושכל יותר (אשמח להפניות). אז השאלה-תהיה קשורה למשהו שנראה לי כמו תופעה, והיא בלטה עכשיו בדיון על הסיפור מהניו-יורקר, אבל אני נתקלת בה כבר הרבה זמן.

הטענה "כבר שמענו את זה אלף פעם"/"ראינו כאלה מספיק"/"זה מוכר לעייפה" וכדומה. וכן, ממה שראיתי זה מופנה גם ליצירות של נשים שנתפסות כיצירות "פמיניסטיות" וגם לטענות פמיניסטיות.

רעות בן-יעקב, מתרגמת ודוקטורנטית לספרות עברית באוניברסיטה העברית, חוקרת שירה עברית מודרנית ועכשווית. רומן, מסות, סיפורים ושירים בתרגומה פורסמו בהוצאות הכורסא, תשע נשמות ובפרויקט מעבורת, וכן בכתבי העת הו!, מעין והמוסך.

לנוכח ההתפתחויות בענייני קפריסין (הנאנסת חזרה בה מהודאתה ומספרת שהוציאו ממנה הודאה זו באופן לא ראוי ובהפעלת לחצים כבדים), שוב אני רוצה להעלות את העניין ב'פוליטיקה של האמנה'.

הכוונה שלי היא לכל התהליכים הפוליטיים שמייצרים את מה שנדמה לנו כ'תחושת בטן' לפיה אנחנו מאמינים או חושדים באופן ראשוני במשהו שנאמר לנו, במשהו שמישהו אומר.

אני חושבת שהאמנה וחשד לא מתחלקים באופן שוויוני. הם גם לא מתחלקים כפונקציה מוחלטת רק של זהות/סוציולוגיה. זה קשור באופן הדוק לזהות ולמעמד, אבל גם לסיטואציה.

אותם בחורים בקפריסין היו כנראה נתפסים כחשודים בעיני רוב האוכלוסיה אם היו משתתפים בקטטה או היו מואשמים בגניבה. אך כשהם מואשמים באונס או אילו היו בביצוע לינץ' בפלסטיני – משום מה רוב האנשים נוטים להאמין להם.

אותה בחורה לו היתה זועקת ברחוב שגנבו לה את הארנק, קרוב לוודאי שאפילו לא היתה נשקלת הסברה שמדובר בתלונת שווא (אף שהסטטיסטיקה של תלונות השווא היא כנראה זהה). הדברים האלה אינם מקריים, במובן שהם חוזרים על עצמם שוב ושוב.

כמעט תמיד כל אישה, בחורה, נערה וילדה שידווחו על אונס/תקיפה/הטרדה אחת התגובות הראשונות תהיה חשדנות, אולי היא משקרת (?!!), אלא אם מישהו במשפחת הילדה הצביע על השרת הפלסטיני, כמובן. אז אין ספקות.

הפוליטיקה של הטלת הספק, של ההאמנה והחשד, היא עמוקה מאוד וטבועה בנו. אנחנו נדרשים לעשות ניתוח מעמיק של מה שנדמה לנו אינטואיטיבי, אינסטנקטיבי. וחובה עלינו לעשות זאת עכשיו ולעומק, האינטואיציות שלנו מוטות.

על כן, הנשק הפנימי והחברתי שלנו הוא להחצין את תהליך ההאמנה והחשד ולהחצין את הפוליטיות שלו ולעבוד הפוך: להאמין למי שתמיד חשוד בסיטואציה. לחשוד במי שתמיד מאמינים לו.

רעות בן-יעקב, מתרגמת ודוקטורנטית לספרות עברית באוניברסיטה העברית, חוקרת שירה עברית מודרנית ועכשווית. רומן, מסות, סיפורים ושירים בתרגומה פורסמו בהוצאות הכורסא, תשע נשמות ובפרויקט מעבורת, וכן בכתבי העת הו!, מעין והמוסך.

במסגרת קבוצת המחקר "תמרור-פוליטוגרפיה" אנחנו מנטרים כבר במשך מספר שנים את השיח הישראלי ברשתות החברתיות לגבי הסכסוך הישראלי-פלסטיני ושליטת ישראל באזור יהודה ושומרון.

הפרויקט אוסף בכל רבעון אלפי פוסטים מ-X ומפייסבוק באמצעות מערכת ניטור ייעודית, ומנתח אותם בכלי בינה מלאכותית שפותחו במיוחד לקידוד טקסט פוליטי בעברית.

ד"ר מעוז רוזנטל הוא ראש החוג לממשל, תקשורת ודיפלומטיה במרכז האקדמי הרב תחומי ירושלים. ועמית מחקר בקבוצת המחקר תמרור-פוליטוגרפיה.

אני משתתף כמה פעמים בשנה בכנסים ברחבי אירופה, ובשנים האחרונות נושא ישראל עולה כמעט תמיד. השיחות שונות, המשתתפים שונים, המדינות שונות, אבל המסקנה ברורה לחלוטין: ממשלת ישראל הנוכחית הסבה נזק כבד ליחסינו עם אירופה, שותפת הסחר הגדולה ביותר שלנו והיבשת שהעניקה לישראל מעמד מיוחד ויוצא דופן.

השבוע חזרתי מגרמניה, אשר מבין כל מדינות אירופה היא הגדולה והחשובה ביותר לישראל. דווקא בשל ההיסטוריה, ודווקא בשל ההווה, היא המפתח לכל ניסיון עתידי לשקם את היחסים.

דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות איי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://danperry.substack.com

יש לי בארון הבגדים שמונה-עשרה חולצות טריקו שחורות עם שרוולים גזורים. ובמספרים – 18 חולצות. הסיבה שיש לי שמונה-עשרה חולצות טריקו שחורות עם שרוול גזור היא שנוח לי בהן, אני מרוצה מהן, והן מספקות לי את כל מה שחולצה אמורה לספק.

אני קונה אותן אצל טי-מקס חולצות, מפעל להדפסת חולצות-לוגו לבתי ספר, חברות מסחריות, איגודים, ועדי עובדים ועוד. את מקסי הבעלים של טי-מקס אני מכיר עוד מהימים שהמפעל היה ביד-חנה, ואני הייתי מרכז-המשק שהשכיר לו את המבנה. המפעל ישב ביד-חנה עד שרשות מקרקעי ישראל ציוותה לפנות אותו משם, במסגרת מבצע ארצי שכל תכליתו הייתה למרר את החיים להתיישבות העובדת, וכך עבר המפעל לאזור התעשיה בקיסריה.

"הזמן של הדי בן-עמר" הוא בלוג אישי בזמן ישראל, הכולל סיפורים ורשמים. הדי בן-עמר הוא סופר וחבר יד חנה, שפרסם ספרים כמו "בשם שמים" ו"הביוגרפיה החולנית של הדי בן-עמר", ומביא בכתביו סיפורים אמיתיים מהחיים המשלבים הומור וביקורת.