כבר כמה שבועות שאני רוצה לכתוב את זה, אבל עכשיו התחדד עוד יותר. בעצם זו תהיה. תהיות. אולי תהו אותה כבר לפני באופן מושכל יותר (אשמח להפניות). אז השאלה-תהיה קשורה למשהו שנראה לי כמו תופעה, והיא בלטה עכשיו בדיון על הסיפור מהניו-יורקר, אבל אני נתקלת בה כבר הרבה זמן.
הטענה "כבר שמענו את זה אלף פעם"/"ראינו כאלה מספיק"/"זה מוכר לעייפה" וכדומה. וכן, ממה שראיתי זה מופנה גם ליצירות של נשים שנתפסות כיצירות "פמיניסטיות" וגם לטענות פמיניסטיות.
רעות בן-יעקב, מתרגמת ודוקטורנטית לספרות עברית באוניברסיטה העברית, חוקרת שירה עברית מודרנית ועכשווית. רומן, מסות, סיפורים ושירים בתרגומה פורסמו בהוצאות הכורסא, תשע נשמות ובפרויקט מעבורת, וכן בכתבי העת הו!, מעין והמוסך.
לנוכח ההתפתחויות בענייני קפריסין (הנאנסת חזרה בה מהודאתה ומספרת שהוציאו ממנה הודאה זו באופן לא ראוי ובהפעלת לחצים כבדים), שוב אני רוצה להעלות את העניין ב'פוליטיקה של האמנה'.
הכוונה שלי היא לכל התהליכים הפוליטיים שמייצרים את מה שנדמה לנו כ'תחושת בטן' לפיה אנחנו מאמינים או חושדים באופן ראשוני במשהו שנאמר לנו, במשהו שמישהו אומר.
אני חושבת שהאמנה וחשד לא מתחלקים באופן שוויוני. הם גם לא מתחלקים כפונקציה מוחלטת רק של זהות/סוציולוגיה. זה קשור באופן הדוק לזהות ולמעמד, אבל גם לסיטואציה.
אותם בחורים בקפריסין היו כנראה נתפסים כחשודים בעיני רוב האוכלוסיה אם היו משתתפים בקטטה או היו מואשמים בגניבה. אך כשהם מואשמים באונס או אילו היו בביצוע לינץ' בפלסטיני – משום מה רוב האנשים נוטים להאמין להם.
אותה בחורה לו היתה זועקת ברחוב שגנבו לה את הארנק, קרוב לוודאי שאפילו לא היתה נשקלת הסברה שמדובר בתלונת שווא (אף שהסטטיסטיקה של תלונות השווא היא כנראה זהה). הדברים האלה אינם מקריים, במובן שהם חוזרים על עצמם שוב ושוב.
כמעט תמיד כל אישה, בחורה, נערה וילדה שידווחו על אונס/תקיפה/הטרדה אחת התגובות הראשונות תהיה חשדנות, אולי היא משקרת (?!!), אלא אם מישהו במשפחת הילדה הצביע על השרת הפלסטיני, כמובן. אז אין ספקות.
הפוליטיקה של הטלת הספק, של ההאמנה והחשד, היא עמוקה מאוד וטבועה בנו. אנחנו נדרשים לעשות ניתוח מעמיק של מה שנדמה לנו אינטואיטיבי, אינסטנקטיבי. וחובה עלינו לעשות זאת עכשיו ולעומק, האינטואיציות שלנו מוטות.
על כן, הנשק הפנימי והחברתי שלנו הוא להחצין את תהליך ההאמנה והחשד ולהחצין את הפוליטיות שלו ולעבוד הפוך: להאמין למי שתמיד חשוד בסיטואציה. לחשוד במי שתמיד מאמינים לו.
רעות בן-יעקב, מתרגמת ודוקטורנטית לספרות עברית באוניברסיטה העברית, חוקרת שירה עברית מודרנית ועכשווית. רומן, מסות, סיפורים ושירים בתרגומה פורסמו בהוצאות הכורסא, תשע נשמות ובפרויקט מעבורת, וכן בכתבי העת הו!, מעין והמוסך.
פסח כאן, אבל במקום חגיגיות יש איזו כבדות שצועדת אתנו לכל אורך הדרך. החולצות הלבנות התחלפו בצהובות וכל מתנה שנקנתה מלווה בתחושת אשמה. פסח השנה אינו חג קל. אי אפשר לחגוג חירות כשאנחנו יודעים אילו זוועות עוברות אחיותינו בשבי.
כששרנו בליל הסדר "מה נשתנה?" הסתכלתי סביב השולחן על המשפחה שישבה איתי בחג. על אחותי שבן הזוג שלה היה במילואים ולא היה אתנו בסדר. והיא, עשתה לבדה כל מה שצריך, ועם חיוך. על הבן שלי שימי המלחמה גרמו לו לחרדות גדולות ועכשיו מצליח להרים את הראש לאט לאט. הסתכלתי גם על על בן-הזוג שלי, שבבוקר למחרת חזר למילואים ארוכים.
אילה דקל היא סופרת, מרצה ואשת רוח ישראלית, העומדת בראש הישיבה החילונית של בינ"ה. מחברת רב-המכר "רסיסי לילה" (שתיים). https://www.e-vrit.co.il/Product/31732/%D7%A8%D7%A1%D7%99%D7%A1%D7%99_%D7%9C%D7%99%D7%9C%D7%94
מספר ימים לאחר השבעה באוקטובר הבנתי שבנימין נתניהו לא יחזיר את החטופים ושכל ניסיון לפנות אל המצפון שלו ינחל כישלון. כאשר חזרו ההפגנות והעצרות, הכנתי שלט שעליו כתבתי "לביבי אין מצפון" והתחלתי להסתובב איתו בהפגנות.
בעצרת בכיכר החטופים ביקשו ממני להוריד את השלט כי "אנחנו לא פוליטיים", אז עברתי איתו לקפלן.
חנן כהן הוא מפגין סדרתי - רוטשילד, כיכר גורן, בלפור וקפלן (בינתיים). פעיל אינטרנט ותיק - אתר שתי"ל, לא רלוונטי ותולדות הדיגיטל בישראל. חבר הקיבוץ העירוני תמוז בבית שמש.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
זה פשוט נורא. אנשים מפסידים בבחירות ומיד קוראיפ למאבק עד חורמה? איפה הרוח הדמוקרטית? לדמוקרטיה יש שיטה. בחירות. פעם בארבע שנים. ולפעמים השלטון עושה טעויות נוראיות אז תחליפו אותו. תפעלו לשינוי המצב בקלפי. תביאו ילדים. תביאו דעת קהל. למה להחריב תמדינה. יש אויב אחד והוא נמצא בגבולות. באמת בא לכם לצאת לגלות???? היה אוסלו הייתה התנתקות. היו טעויות פוליטיות שמשלמים עליהן את המחיר גם היום. מישהו קרא להחריב תמדינה? דייייי דיייייי דייייי
כנראה שלא אנחנו נתחיל במלחמת האזרחים.
כאשר הימין המשיחי, הפשיסטי יאבד מכוחו, אנשיו יתחילו את מלחמת האזרחים. המיליציות, נושאי הנשק, כבר מצויידים.
לנו תהיה הברירה להגיב במלחמת אזרחים או להיכנע מפחד.
הגיע הזמן לומר את דעתך
רוצים להגיב? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט ולהגיב לכתבות? הצטרפו לזמן ישראל רוצים שנשמור לכם את הלייקים שעשיתם? הצטרפו לזמן ישראל
- לכל תגובה ופוסט עמוד בזמן ישראל שניתן לשתף ישירות ברשתות החברתיות ולשלוח באימייל
- עמוד הפרופיל הפומבי שלך ירכז את כל התגובות שפרסמת בזמן ישראל
- אפשרות להגיש פוסטים לפרסום בזמן ישראל
- אפשרות להגיב לכתבות בזמן ישראל
- קבלו את המהדורה היומית ישירות לתיבת האימייל שלכם
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
הי, בינתיים הגענו ל2019, אבל שום דבר לא השתנה. טענת החזרה מעידה על הטוענים : הם עדיין לא מסוגלים לראות באשה דמות להזדהות, סובייקט, עדיין האשה היא "אחר" – ודמותה היא בבחינת חידוש מרענן או מתריס, או מהפכני – כמו בת-ים שחומת עור. אם מתייחסים לצורך בדמות נשית כחידוש – ודאי שאי אפשר לחדש שוב ושוב את אותו דבר, והטענה היא ברמה השטחית, כמו "כבר קראתי ספר אחד."