התפתחות טכנולוגית דרמטית מטלטלת את העולם. ישנה ציפייה שבזכות הטכנולוגיה החדשה נהיה טובים יותר, יעילים יותר, בטוחים יותר, עשירים יותר, מהירים יותר. אבל עם הבשלתה מתברר כרגיל שיש לה גם שימושים הרסניים: ביטחוניים ופליליים.
התפתחות טכנולוגית דרמטית מטלטלת את העולם. ישנה ציפייה שבזכותה נהיה טובים, יעילים, בטוחים ועשירים יותר. אך עם הבשלתה מתברר כרגיל שיש לה גם שימושים הרסניים: ביטחוניים ופליליים
הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי
איך ממשיכים מכאן? איך מגדירים את הכללים לשימוש בטכנולוגיה החדשה ואיך משלבים בתהליך שיקולים צבאיים, מוסריים, חברתיים, פוליטיים, כלכליים ומשפטיים? מה התפקיד של אנשי הטכנולוגיה (אלו שבנו אותה ואלו שמפעילים אותה) בניסוח הרעיונות אודות צורת הפעלתה ובהצבת מגבלות על השימוש בה?
במרכז ספרו החדש של העיתונאי והסופר הקנדי מלקולם גלדוול "כנופיית המפציצים" – תרגום רך לכינוי המקורי Bomber Mafia – ניצבת קבוצת טייסים אמריקאים נלהבים שהאמינה, כי תקיפות אוויריות יכולות להכריע מלחמות וניסתה לממש זאת במלחמת העולם השנייה.
דרך סיפורה של הכנופיה, מספר גלדוול סיפור על חדשנות טכנולוגית וחתרנות צבאית ועל שילובן של טכנולוגיות חדשות בתפיסות לחימה מהפכניות. אגב כך, הוא עוסק במקומם של רעיונות ותפיסות בתחום המלחמה, ביכולת להבין ולדמיין חידושים טכנולוגיים ובמשמעויות המוסריות של הפעלת כוח צבאי.
אף שהסיפור ממוקם בארצות הברית, באירופה וביפן של שנותיה האחרונות של מלחמת העולם השנייה, לקחיו רלוונטיים מאוד גם למציאות הישראלית של הימים האחרונים.
אף שהסיפור ממוקם בארצות הברית, באירופה וביפן של שנותיה האחרונות של מלחמת העולם השנייה, לקחיו רלוונטיים מאוד גם למציאות הישראלית של הימים האחרונים
אנחנו רגילים לחשוב על המלחמה דרך המפגש האלים בין לוחמים בשדות הקרב. אבל גלדוול מדגיש נכון את חשיבותם של רעיונות ותפיסות בכל הקשור להפעלת כוח צבאי, במיוחד בזמנים של הופעת טכנולוגיות חדשות היוצרות ממדים חדשים בעולם המלחמה.
אחת הדוגמאות המובהקות לכך היא הופעת כלי הטייס הצבאיים בראשית המאה ה-20 והפעלתם במלחמת העולם הראשונה. היכולת להטיל חימוש בעומק שטחו של האויב ואף בבירתו הייתה יכולת חדשה, חסרת תקדים וערערה לחלוטין דפוסי חשיבה קיימים אודות המלחמה.
המעבר ממלחמה בממדי היבשה והים למלחמה גם בממד האווירי חייב אפוא את הממסדים הצבאיים של אותה תקופה לדון בשורה של שאלות יסוד תפיסתיות אודות מקומו של הכוח האווירי ותפקידיו.
דיון זה הפך לוויכוח קולני מאוד בשנות ה-20 של המאה הקודמת ושיקף חזון מסעיר של חבורת טייסים חתרנית לגבי האפשרות לסיים מלחמות ללא מיליוני ההרוגים של מלחמת העולם הראשונה, שהתאפיינה בעיקר בהתשה ובמלחמת חפירות סטטית.
הם נאבקו על הגדרתו של הכוח האווירי ככוח אסטרטגי, שמשימותיו תהיינה שונות ממשימותיהם של כוחות היבשה והים, וכנובע מכך גם על קיומה של זרוע אוויר עצמאית שתוכל להביא לביטוי את המשימות האלו.
אנחנו רגילים לחשוב על מלחמה דרך המפגש האלים בין לוחמים בשדות הקרב. אבל גלדוול מדגיש את חשיבות הרעיונות בנוגע להפעלת כוח צבאי, במיוחד עם הופעת טכנולוגיות חדשות היוצרות ממדים חדשים במערכה
ספרו של גלדוול עוסק בוויכוח מאוחר יותר שהתחולל במהלך מלחמת העולם השנייה בין תפיסות הפעלה שונות שהתפתחו בארצות הברית ובבריטניה. כנופיית המפציצים האמריקאית ראתה בתשתית הכלכלית-תעשייתית של גרמניה – ובעיקר במפעלי המיסבים שלה – את המטרה הנכונה לתקיפות אוויריות מדויקות באור יום. למול הגישה הזו, עמדה התפיסה הבריטית שגרסה שהדרך הנכונה להפעיל את הכוח האווירי היא בתקיפות ליליות על אזרחים במרכזי הערים הגרמניות.
זה היה לכאורה ויכוח מקצועי בין מומחים על הדרך הנכונה להפעיל את הכוח האווירי. אבל, לפי תיאורו המרתק של גלדוול, כנופיית המפציצים האמריקנית לא ניסתה רק לטעון טענה אסטרטגית על הדרך הנכונה להכריע את המלחמה, או טענה טכנולוגית לגבי יכולת התקיפה המדויקת באמצעות כוונות התקיפה החדישות שנכנסו לשימוש.
לפי גלדוול, הכנופייה ניסתה לקדם ולהטמיע גם טיעון מוסרי בנוגע לאופן הראוי לניהול המלחמה. הם האמינו, בפשטות, שאם ניתן להטיל פצצות לתוך חבית מגובה 30 אלף רגל, ניתן יהיה לסיים את המלחמות העקובות מדם של כוחות היבשה והמלחמה תהפוך למדויקת, מהירה וכמעט נקייה מדם.
לגלדוול יש יכולת ייחודית לטפל בסוגיות מורכבות ורב ממדיות דרך סיפורם של אנשים, וגם הפעם הוא מציב במרכז הספר שתי דמויות מרתקות: הראשונה, הגנרל דיוויד הנסל, אינטלקטואל-פילוסוף ונוצרי מאמין, בן למשפחת אצולה צבאית מהדרום, שהספר האהוב עליו היה דון קיחוטה, האביר הנחוש הנלחם בטחנות הרוח.
לפי גלדוול, הכנופייה ניסתה לקדם גם טיעון מוסרי בנוגע לאופן הראוי לניהול המלחמה. הם האמינו, שאם ניתן להטיל פצצות לחבית מגובה 30 אלף רגל, ניתן להפוך את המלחמה למדויקת, מהירה וכמעט נקייה מדם
הנסל הוא שהוביל את התקיפות האמריקאיות באירופה וניסה להוכיח לבריטים את עדיפות הגישה האמריקאית. הבריטים מצידם תקפו את ערי גרמניה מתוך מטרה מוצהרת לשבור את המורל של אזרחיה. אבל מה שאפיין את שדה הניסויים הנרחב של מלחמת העולם השנייה היה פער גדול בין היכולת האמיתית לתיאוריה, לאמונה ולחזון.
האמריקאים והבריטים הטילו אלפי פצצות, הן בתקיפות על התשתית הכלכלית-תעשייתית והן בתקיפות הערים, אך התקיפות על גרמניה לא הצליחו לפגוע פגיעה אסטרטגית, לא בתעשייה הגרמנית ולא במורל של האזרחים. הניצחון בסופו של דבר הושג ביבשה. שתי התפיסות נחלו אפוא כישלון חרוץ במפגש עם המציאות.
בחלק השני של הספר עובר גלדוול לתאר את המערכה האווירית נגד יפן. גם בזירה הזו היה הנסל דמות מרכזית, כאשר ניסה להראות בסתיו ובחורף של שנת 1944 שניתן להכניע את יפן בתקיפה מדויקת של מפציצי ה-B-29 החדישים, בעיקר כנגד המפעלים היפניים לייצור מטוסים.
אבל בינואר 1945 נוצרה תפנית בעלילה: הפיקוד הבכיר הדיח את הנסל ומינה תחתיו את גנרל קרטיס לה-מיי, הדמות המרכזית השנייה בספר. את לה-מיי מתאר גלדוול כדמות חלולה, ברוטלית, לא מוסרית וגם חסרת גבולות.
את הקונפליקט בין שני הגנרלים מתאר גלדוול דרך המחלוקת על השימוש בפיתוח טכנולוגי נוסף – פצצות הנפלם, שפותחו על ידי מדענים באוניברסיטת הרווארד תוך כדי המלחמה. הנסל גרר רגליים וסירב לפקודה מפורשת להוציא מתקפת נפלם על אזרחי העיר נאגויה ביפן. ללה-מיי לא היו עכבות כאלו והוא היה מצויד גם בטיעון מוסרי, לפיו התקיפות על האזרחים בערים יקצרו את משך המלחמה ובכך יביאו לסיום שפיכות הדמים.
התקיפות על גרמניה לא הצליחו לפגוע פגיעה אסטרטגית, לא בתעשייה הגרמנית ולא במורל האזרחים. הניצחון הושג ביבשה. שתי התפיסות נחלו כישלון חרוץ במפגש עם המציאות
הקונפליקט הדרמטי הגיע לשיאו בלילה אחד בחודש מרס 1945 שבמהלכו נהרגו יותר ממאה אלף בני אדם במתקפת נפלם אווירית. בניגוד לערי אירופה, ערי יפן לא היו בנויות מטיח ולבנים אלא מעץ, נייר שהוספג בשמן דגים ומחצלות קש. בקיצור – הבתים היפניים היו קופסאות בעירה ומלכודות מוות ליושביהם.
טייסיו של לה-מיי המשיכו בחודשים שבאו לאחר מכן לשרוף את ערי יפן, עד לאוגוסט 1945 שבו הוטלו על הירושימה ונגסקי פצצות האטום. ההערכות של מספר הנפגעים בהפצצות האוויריות של לה-מיי עומדות על בין חצי מיליון למיליון אזרחים. לתפיסת לה-מיי, פצצות האטום היו מיותרות ויפן הייתה נכנעת גם בלעדיהן.
גלדוול מצדד בבירור במורשת המוסרית של הנסל, אף שזו לא הוכיחה את עצמה מבחינה מבצעית ואסטרטגית. הוא מסביר ש"אנחנו יכולים להעריץ את קרטיס לה-מיי, לכבד אותו, ולנסות להבין את בחירותיו. אבל הנסל הוא זה שנמסור לו את לבנו". זאת, כיוון שלדעת גלדוול הנסל "מספק לנו דגם של אדם מוסרי בעולם המודרני".
לבחירה של גלדוול יש משמעות עדכנית גם לגבי שאלות שמתעוררות כיום בעניין הפעלת הכוח האווירי בסביבה רוויה באזרחים במרחבים האורבניים, אבל הטיעון שלו רחב מן הנסיבות הספציפיות של מלחמת העולם השנייה ואפילו מההקשר הרחב יותר של הפעלת כוח אווירי. הוא עוסק למעשה באופן ההתמודדות עם חידושים טכנולוגיים שיש להם גם שימושים הרסניים, ביטחוניים ופליליים.
"אנחנו חיים", כותב גלדוול, "בעידן שבו כלים חדשים, טכנולוגיות חדשות, שלל חידושים, באים לעולם מדי יום ביומו. אבל יש רק דרך אחת שבה הטכנולוגיות החדשות האלה ישרתו איזו מטרה נעלה: אם קבוצת מאמינים מסורה תתעקש שהן ישרתו את המטרה הזו".
הערכות מס' הנפגעים בהפצצות האוויריות של לה-מיי, עד להטלת פצצות האטום, היו בין חצי מיליון למיליון אזרחים. לתפיסתו, פצצות האטום היו מיותרות ויפן הייתה נכנעת גם בלעדיהן
כלומר, לא רק שיש צורך בהבנה של הטכנולוגיות החדשות, אלא שיש צורך ב"קבוצת מאמינים" כדי להבטיח שחידושים טכנולוגיים לא ישמשו למטרות שליליות או לא מוסריות.
גלדוול מחדד את השאלה מי היא אותה קבוצת מאמינים? על מי מוטל לפתח את הידע העמוק אודות הפעלת חידושים טכנולוגיים? האם מדובר רק באלו שיש בידם ידע פרקטי ייחודי הנובע מההתנסות בהפעלת הכוח ובבניינו, או שרוחב היריעה מחייב שמרכז הכובד יהיה במקום אחר שבו ניתן לשקול שיקולים צבאיים, מוסריים, חברתיים, פוליטיים, כלכליים משפטיים ואחרים.
בהקשר לוויכוח על התקיפות האוויריות, גלדוול עצמו מזהה את קבוצת המאמינים עם כנופיית המפציצים ובעיקר עם הנסל. זו אמירה משמעותית הממקמת את אלו שעוסקים בבניין הכוח ובהפעלתו גם בחזית המאמץ לפיתוח הממד המוסרי והנורמטיבי להפעלת הטכנולוגיה החדשה. יש כאן היגיון חזק מאוד, שלפיו בסופו של דבר הפרטים הם שחשובים והיכולת לדמיין השלכות רחבות ושימושים עתידיים קשורה לחוויית ההפעלה.
בעיני גלדוול האחריות הזו חשובה גם בשל חוסר היכולת של גורמים אחרים להבין את ההיבטים הרחבים יותר של טכנולוגיה חדשה. כך, למשל, הוא מצא שההנהגה הצבאית והמדינית לא קיימה דיון רציני, אסטרטגי, בתקיפות התבערה על ערי יפן. הפיקוד הבכיר נתן אמנם את ההנחיה הראשונית להשתמש בנפלם, אבל לפי גלדוול הם חשבו על כמה תקיפות הדגמה ולא על מסע ההרג הנרחב שיזם והוביל לה-מיי.
לפי גלדוול, לה-מיי ניהל את האופרציה הזו לגמרי לבד ללא תוכנית רשמית וללא הוראות מדויקות. ההסבר של גלדוול הוא שהרעיון של הבערת הערים היה מעבר לדמיונם של אנשי הצבא הבכירים ושל היועצים המדיניים. הם לא יכלו או לא רצו להבין את היקף ההרג וההרס.
גלדוול מזהה את קבוצת המאמינים עם כנופיית המפציצים, בעיקר עם הנסל. זה ממקם את העוסקים בבניין הכוח ובהפעלתו גם בחזית המאמץ לפיתוח הממד המוסרי בטכנולוגיה החדשה
"כנופיית המפציצים" פורסם בסמיכות זמנים מקרית אך חשובה לסערה הציבורית בישראל סביב השימוש המשטרתי ביכולות סייבר מתקדמות. האנלוגיה שבין ראשיתו של הכוח האווירי להתפתחותו של ממד הסייבר בעשורים האחרונים כמעט מתחייבת.
בשני המקרים נוצר ממד לחימה חדש לחלוטין שפורץ את גבולות היכולות הקיימות ועוד יותר מכך את דפוסי החשיבה המסורתית. החשיבות של הספר של גלדוול היא בכך שהוא מפנה את תשומת הלב לרבדים החשובים הממוקמים מעל לרמה הטקטית (שבה מופעלים כלי הלחימה) ולרמה האופרטיבית (שבמסגרתה נערכים המבצעים הרחבים יותר).
מעל לרמות האלו נמצאות שתי רמות נוספות: ראשית, הרמה האסטרטגית שבה מתחרות אפשרויות בנוגע לדרכי ההפעלה ויכולתן להשיג מטרות צבאיות ומדיניות; ושנית, הרמה הנורמטיבית-מוסרית שבה צריך להתקיים הדיון על מה נכון לעשות ומה לא נכון לעשות, מה מותר ומה אסור ומהן המשמעויות הרחבות יותר של הפעלת טכנולוגיה חדשה.
המהפכה הטכנולוגית בממד הסייבר, המתרחשת בעשורים האחרונים, יצרה כלי תקיפה חדשים וגם ידע רב אודות הכלים והשיטות המשמשים להתקפה והגנה בסייבר.
במקביל, אירועי השבועות האחרונים בישראל (ואירועים דומים בשנים האחרונות במדינות נוספות) מלמדים על כך שבכל הקשור למשמעויות האסטרטגיות, המשפטיות והמוסריות של הפעולה בממד זה, פער ההבנה עדיין עצום. הסערה הציבורית היא צלצול השכמה לגבי הצורך להסדיר, תפיסתית ונורמטיבית, את השימוש בכלים במרחב הסייבר.
את הדיונים והחשיבה בנושאים אלו לא ניתן לקיים בלי אנשי הטכנולוגיה, מי שאמונים על פיתוח טכנולוגיות הסייבר ועל הפעלתן. במובן זה ל"כנופיית הסייבר", בהשאלה מ"כנופיית המפציצים", יש תפקיד מרכזי בשל הידע שהיא צוברת ומפתחת במהלך ההפעלה.
המסר העיקרי של גלדוול הוא, שלקבוצת המאמינים הזו צריכה להיות גם תפיסה מוסרית מוצקה, והם אלו שנדרשים לעמוד בחזית המאמץ לפיתוח הממד הנורמטיבי להפעלת טכנולוגיה חדשה.
המסר העיקרי של גלדוול הוא, שלקבוצת המאמינים הזו צריכה להיות גם תפיסה מוסרית מוצקה, והם אלו שנדרשים לעמוד בחזית המאמץ לפיתוח הממד הנורמטיבי להפעלת טכנולוגיה חדשה
השאלות הן האם הדבר הזה הוא אפשרי והאם זה מספיק. הניסיון מלמד שכאן גלדוול טועה והתזה שלו מסוכנת. האחריות הכוללת לפיתוח הידע האסטרטגי והנורמטיבי לא יכולה להיות של מפעילי הטכנולוגיה וגם לא של אלו שבנו אותה.
הדוגמה של הכוח האווירי וגם הדוגמה העדכנית יותר של ממד הסייבר מבהירות, שכאן צריכים להיכנס לחדר הדיונים שורה של גורמים נוספים שיכולים להוסיף לדיון ממדים מוסריים, חברתיים, פוליטיים, כלכליים ומשפטיים.
הם חייבים לעשות מאמץ להבין את הטכנולוגיה ולדמיין את השלכותיה. אחרת, העניינים ייצאו משליטה. כמו המלחמה, גם הסייבר הוא עניין רגיש מדי מכדי להפקידו בידי אלו העוסקים בו באופן ישיר.
תא"ל (מיל.) איתי ברון היה ראש חטיבת המחקר באמ"ן. איתי מלמד קורסים על כוח אווירי, על מודיעין ועל ביטחון לאומי באוניברסיטת תל אביב, אוניברסיטת חיפה ואוניברסיטת רייכמן. ספרו "המחקר המודיעיני" פורסם בשנת 2021 בהוצאת המכון למורשת המודיעין, וספרו "מעליונות אווירית למהלומה רב-ממדית" פורסם לאחרונה בהוצאת המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS)
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם