המוסכניק שהייתי מתקן אצלו את הטוסטוס בסוף שנות השבעים של המאה הקודמת, עבד ברחוב סטרומה שנמצא ממש מאחורי משטרת פתח-תקווה. איזור תעשיה זעירה ובתי מלאכה קטנים. המצודה הבריטית, בה שוכנת המשטרה, הייתה מוקפת גדר ואני לא זוכר שאי פעם נכנסתי אליה.

הטוסטוס שלי, שלמעשה היה של אמא שלי עד שניכסתי אותו לעצמי, לא היה כלי מי יודע מה אמין. מדי פעם היה צריך להגיע למוסך. כבל קרוע, סתימת דלק, אגזוז סתום וחוזר חלילה. כל טיפול כזה היה כרוך במעבר ליד הכניסה לתחנת המשטרה. בזכרון שלי יש תמונה של בוטקה קטן וחבל קשור לעמוד מצידו השני של הכביש וחוסם את הכניסה. שער די צנוע המותאם לתחנת משטרה די צנועה.

ארבעים שנה קדימה ושער הכניסה למשטרת פ"ת הפך להיות שער ברזל חשמלי אימתני. הבוטקה המצו'קמק הפך לחדר מבוצר. מצלמות אבטחה חולשות על "מתחם" הכניסה לתחנה. התוכן הוא אותו מבנה בריטי משנות הארבעים של המאה הקודמת, רק הפסאדה השתדרגה פלאים.

דרך שער משטרת פתח תקווה אפשר לראות את ההתפתחות שעברה החברה הישראלית.

מחברה פרובנציאלית שחיה בעיר מוקפת פרדסים, נוסעת בפורד אסקורט, קונה בגדים בחובבי ציון ורואה סרטים בקולנוע היכל הפכנו לחברה שמוקפת בטון, בניינים גבוהים, אוטוסטרדות רחבות, ג'יפים מפונפנים, חנויות ממותגות, דלתות מפלדה, כחול לבן, אדום לבן, מדחנים ושערים חשמליים שמפרידים בין אחד לשני.

עמדתי בשער המשטרה בשישי בערב, ה-16/08/2019. בפנים היו מספר עצורים הידועים כפעילי "מחאת פתח תקווה". ההודעות על מעצרם עברו מאד מהר ברשתות החברתיות ועם סיום ארוחת הערב, לאחר התלבטות קצרה, מצאתי עצמי נוסע לשם.

מול שער המשטרה חשבתי האם אני רוצה להיעצר הלילה. בשלב האסקלציה במפגש ההולך ומתהווה בין המוחים והמשטרה, זה לגמרי היה תלוי בי אם להיעצר או לא

היתה זו אותה התלבטות מאי שם בתחילת 2017 שבסופה מצאתי עצמי עומד בגשם ליד מני נפתלי לא רחוק מביתו של היועמ"ש מנדלבליט. זו היתה הפעם הראשונה שהמשטרה הזיזה את קומץ המוחים ממול ביתו של מנדלבליט אל מול המתנ"ס המקומי.

המחאה הפכה לשגרת מוצאי שבת. עד שבשלב מסויים, בלתי נראה, התחלתי לוותר לעצמי. עם הוויתורים באו התירוצים וייסורי המצפון על נטישת המאבק. אבל גם אלה התרככו בכל מוצ"ש כשראיתי בשידורי הלייב בפייסבוק את המתמידים האוחזים בשלט, בדגל ובטלפון.

מול שער המשטרה בשישי בערב חשבתי האם אני רוצה להיעצר הלילה. זה היה סוג של חשבון נפש. לא משהו דרמטי מדי, אבל בכל זאת, שאלות שעלו לי בראש. עד כמה אני מוכן לחטוף, אם בכלל, מנחת זרועה של המשטרה. מה המחיר שאני מוכן לשלם בשביל עקרונות נשגבים כמו חופש ביטוי, חופש מחאה, חופש בכלל. בשלב האסקלציה במפגש ההולך ומתהווה בין המוחים והמשטרה, זה לגמרי היה תלוי בי אם להיעצר או לא.

מוחים מול שער תחנת המשטרה

סגן מפקד התחנה, שי גז, כבר הודיע לכולם ללכת הביתה כי הם הולכים לפנות את הכביש, כולל שימוש בכוח. הוא הבהיר את זה בעזרת המגאפון שהחזיק בידו. חלק מהמוחים התיישבו על המדרכה. הם ידעו שבשלב הבא השער ייפתח והשוטרים יפנו אותם בכוח. חלק למעצר וחלק החוצה לכיוון הכביש.

עמדתי על המדרכה, שלושה מטרים מקו המגע בין השוטרים למוחים. במרכז הכביש עמד עו"ד גונן בן-יצחק ומולו שי גז. הוא ניסה למנוע את המשבר ולהבהיר לגז בפעם המי יודע כמה שעצם קיומה של המחאה מול המשטרה הוא בעקבות מעצר לא חוקי של פעילים. סגן מפקד התחנה ענה לו משהו וגונן צעק עליו, "אתה משקר". מכאן כבר לא היתה דרך חזרה.

גז נתן את הפקודה "פעל" והשוטרים זינקו על הקהל כמו קליע שנורה מרובה. אלה שישבו על הכביש נגררו פנימה ואלה שהיו על המדרכה התרחקו בצעדים מדודים לכיוון הכביש הראשי.

סיגל עזריהו, אחת מפעילות המחאה, ישבה על הכביש מעט רחוק מהשער. לקח כמה שניות עד שהשוטרים הגיעו אליה. בלב המהומה היא ישבה בשקט ובאומץ על הכביש כאילו כל מה שקורה מסביב לא נוגע לה. בסוף גם היא נגררה לתחנה ועוכבה מספר שעות.

השוטרים עובדים במקצועיות רבה. אין לאף אחד סיכוי נגדם. גם אף אחד לא מתנגד להם. כל אחד עושה את מה שמוטל עליו. אלה מבקשים למחות ואלה קיבלו פקודה לעצור או להרחיק. המוחים לא נתנו שום סיבה לשוטרים להשתמש במכות. הכוח שהופעל הוא הגרירה של היושבים על הרצפה, חלקם כבר לא ממש רזים וקלים, מהכביש לפנים התחנה. שמעתי שהיו גם כיפופי ידיים חזקים מצד שוטרים קצת פחות סבלניים. זו המשטרה.

חלק מהשוטרים היו עם כפפות שחורות על הידיים. יש לזה סיבה. אני רק לא יודע מהי. השמועות אומרות בשביל שלא ישאירו DNA ועדויות מפלילות על גופו של מי שחוטף מהם מכות. יכול להיות.

* * *

מול השער של משטרת פ"ת ראיתי קמצוץ מתורת ההפעלה של המשטרה ששונה לחלוטין ממה שראיתי בצבא. ברור לגמרי שהשוטרים לא נמצאים מול אוייב אלא מול אזרחים. הפקודות מגיעות מהקצין האחראי, אבל: לא תמיד הקצין שהנחית את ההוראות נמצא.

מפקד המחוז שהוציא את הפקודות החדשות ומפקד התחנה לא היו באירוע. הם השאירו את גז להבין לבד מה הוא צריך לעשות. בטוח שאם גז היה מפעיל שיקול דעת אחר, כל האירוע המביש הזה לא היה מתקיים.

מפקד המחוז שהוציא את הפקודות החדשות ומפקד התחנה לא היו באירוע. הם השאירו את גז להבין לבד מה הוא צריך לעשות. בטוח שאם גז היה מפעיל שיקול דעת אחר, כל האירוע המביש הזה לא היה מתקיים

וזו אולי התכונה החמקמקה החשובה כל כך לשוטרים. איך להימנע מאסקלציה ואיך למנוע שימוש בכוח. אני משער שאם מנהל האירוע היה קצין אחר, התוצאה היתה אחרת לגמרי.

* * *

ביקום שמחוץ למחאה, נמצאים כל אזרחי ישראל. התקשורת הממוסדת לא מסקרת את המחאה. היחיד שלקח על עצמו את הנושא הוא בר פלג מעיתון "הארץ". הפוליטיקאים לא מביעים כל עניין.

גם כאן, היחיד שאמר אמירה החלטית היה אהוד ברק (סוף סוף). כל השאר דוממים. הם מעדיפים לקשקש על איראן וטראמפ וליברמן ועל כל מיני נושאים שלא ממש חשובים לאזרחי ישראל. ליבת העניין היא השחיתות, שומרי הסף שלא מתפקדים, מערכת המשפט שלא יודעת אנא פניה ועוד הרבה נושאים חשובים שאף אחד לא מדבר עליהם.

מעל כולם התעלה הצעיר שעצר לידי לברר על מה המהומה. הוא ראה את חבורת המבוגרים מתגודדת סביב העצורים ששוחררו טיפין טיפין ושאל לפשר העניין.
התחלתי להסביר לו על המחאה ועל מה שקורה בשכונה אחרת בעיר בה הוא חי. לא היה לו שום מושג.

החלטתי לשאול אותו שאלות. מסתבר שהוא לא רואה חדשות, לא קורא עיתונים, אין לו פייסבוק, גם לא טוויטר. הוא ניזון מאנשים מסביב. וזהו. אזרח שיכול להצביע ואין לו שום מושג על מה שבאמת קורה במדינה.

יכול להיות שהוא דוגמא קיצונית. אבל רוב האזרחים אדישים. בורים מרצון. שומעים פה משהו, שם משהו ותופרים לעצמם תפיסת עולם.

אנשים לא מאמינים שהמצב בעייתי. השמש זורחת, הולכים לסופר, מסתובבים בים, שותים בירה מול השקיעה, טסים לחו"ל, קונים מכונית חדשה. מה רע? לא רע. הכל בסדר. "זה רק אתם לא מוכנים לראות כמה טוב פה", אומר מי שתמיד אומר.

ואז אני חושב על אותו קומץ ציונים מלפני מאה שנה (סבא שלי ביניהם). ממש קומץ של כמה אלפי יהודים שזיהו תהליכים ועשו מעשה. חלקם הקטן אף הגיע לארץ ישראל ובנה פה את התשתית למדינה העתידה לקום.

והרוב המוחלט? אלה שראו את השמש זורחת, הלכו לחנות לקנות לחם ושמן, אולי נסעו לחופשה בהרים, שתו בירה בבית המרזח, קנו וילונות ותפרו שמלות כלה. הרוב המוחלט הזה טעה ועלה באש ובתימרות עשן השמיימה.

ממשה רבנו ועד היום, תמיד הקומץ מוביל את המחנה.

דודו ישורון, יליד שנות השישים. נשוי ואב לשלוש בנות. עובד בתחום מערכות מידע וגר בחולון. כחלק מהרצון לשפר את ערכי בדיקות הדם, הצטרף לקבוצת ריצה ולהפתעתו מתמיד, כולל ריצת שבת מוקדם בבוקר. ולא, הוא לא מתכנן על מרתון מלא. דמוקרטיה איננה מובנת מאליה בעיניו, ו"תהליכים" מטרידים אותו. גם העתיד. בינתיים כותב גם ביקורות על סרטים.