אני מבין הכל. מבין ומודע לפשעיה של ארה"ב ברחבי העולם כבר עשורים ארוכים, מדרום אמריקה ועד חצי האי ערב. מבין שמשתמשים בנאט"ו ככלי לקידום אינטרסים כלכליים. מבין את הביקורת העמוקה והצודקת. לא מצליח, ממש אבל, להבין איך הביקורת הזו מתיישבת עם הבנה למדיניות ולהתנהלות של פוטין ולא מבין איך הביקורת הזו מביאה אנשים חכמים לבקש מן האוקראינים להיות "פרגמטים" ולהסכים לחלק מן הדרישות שפוטין מעמיד.
אני מבין ומודע לפשעי ארה"ב ולשימוש בנאט"ו ככלי לקידום אינטרסים כלכליים. אבל לא מבין איך הביקורת מתיישבת עם הבנה להתנהלות פוטין ועם הקריאה לאוקראינים ל"פרגמטיות" ולהסכמה עם חלק מדרישותיו
הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי
ואולי אני כן מבין, אבל אני פשוט לא מסכים. השמאל הזה, זה שעבורו החיים הפיזיים תמיד עולים בחשיבותם על כל מה שנתפס כ"ניצול", עושה בעיניי רדוקציה לאותם חיים בדיוק.
הימין הקיצוני השש אלי קרב, ויש ממנו לא מעט בישראל, מקדש את הכוח. הוא עושה זאת בין אם בתמיכה ובפוטין ובין אם בדיבור מתועב על "עוצמתה וחוסנה" של ישראל שנמדדים, כמובן, בטוהר הגזע. הכח והטוהר יענו את הכל, והם קבועים וברורים תמיד. אין עליהם עוררין.
השמאל הביקורתי, זה שממשיך לתבוע מן האוקראינים "פרגמטיות" ומכיר בלגיטימיות של חלק מדרישות פוטין (פירוז, סיפוח ועוד כהנה וכהנה), עושה זאת בשם החיים. צריך לעצור את אדוני המלחמה משני הצדדים, הם אומרים, כי לשני הצדדים לא אכפת כמה אזרחים ייהרגו בסוף.
האמריקאים והאירופים רוצים את השוק הרוסי ואת מחצביו. הרוסים רוצים את האימפריה שתמיד ראו כשלהם, וגם את עליונותם בתוכה המבוססת על משאבי העמים האחרים שכפופים לאימפריה הזו. הטוב העליון הוא עצירת המלחמה ווידוא שאדוניה לא יקבלו כל מה שהם רוצים.
בשני המקרים, האלים שסוגדים להם הם אלים מופשטים, רציונלים (תכליות), שמבקשים לתת משמעות לקיום האנושי בכללותו. בין האבסולוטים האלו, הקבועים שנכונים תמיד, הולכת בעיניי לאיבוד האפשרות לרוח.
כשאני חושב על רוח יש לי בראש ישות שלעולם איננה שלמה ותמיד היא נמצאת בתנועה. איפה אפשר, למשל, לשנות דעה בין שני הקטבים שתיארתי? איפה אפשר להחליף רצון? איפה יכול אדם לחיות חיים שבמסגרתם הוא עובר מן הרצון להשתייך לקולקטיב, דרך הפנמה של ערכי הקולקטיב, ממשיך לביקורת קשה על אותם ערכים ומסיים בהשלמה מסוימת עם הערכים הללו, השלמה הכוללת אימוץ של חלקם ודחיה של חלקם והתאמה של חלקם?
איפה יכול אדם לחיות חיים פחות "נכונים", שכוחם באפשרות מסוימת ומוגבלת לנוע? ככל שאני מזדקן (כבר בן 46) אני משתכנע שבשבילי זה רצון בסיסי מעצמי כאדם. אני רוצה את הפוטנציאל לנוע.
הימין הקיצוני השש אלי קרב מקדש את הכוח. השמאל הביקורתי, שממשיך לתבוע מן האוקראינים "פרגמטיות", עושה זאת בשם החיים. בין האבסולוטים האלו הולכת לאיבוד האפשרות לרוח
אני יודע שמה שמעצב את חייהם של רוב מוחלט מאנשי העולם הוא מקום לידתם, ושהם לא ירחיקו רבות מנסיבות לידתם (הכלכליות והחברתיות) גם בעולם החדש והמסעיר של 2022. יודע.
לא חושב שהקפיטליזם המאוחר מביא אתו בשורות של שחרור מן השעבוד הזה. סביר להניח שההפך הוא הנכון. אבל המתח הזה, המתח בין הקיבעון שכופה ההוויה ובין התנועה שמאפשרת התודעה, המתח הזה היום הוא הכי גדול שהיה אי פעם.
יש בו גם צדדים של ניצול וכפיה. נפנוף ב"אפשרות" לעבוד קשה ו"להצליח" משעבד אפילו יותר מן החיים חסרי האשליה. ובכל זאת יש כאן גם מקום לרוח להתרחב. אפשר להשפיע על הקולקטיב; אפשר להרחיב דעת ומחשבה; אפשר לפעול בקנה מידה קטן וליצור שינוי. לא תמיד וגם לא ברוב הפעמים ניתן להבקיע את חומות ההון והכוח, אבל לפעמים אפשר. האמונה הקטנה הזו באפשר הקטן הזה, ביכולת לחרוג ברוח מן התוואי המוחלט של "הכוח" או "החיים", היא נראית לי חלק חשוב מן האנושיות של הזמן הזה.
כשאני מסתכל על המלחמה באוקראינה אני רואה צד שהאמונה הקטנה הזו נמצאת לנגד עיניו ומולו צד שדוחה אותה מכל וכל. פוטין ורוסיה שלו הם הצד של המוחלט. קל לראות כיצד הם מקדשים את "הכוח" אבל יש ברטוריקה שלהם גם טיעונים של "החיים".
כאשר הם קובעים שהאוקראיניות הליברלית היא המצאה של אליטות נסמכות–אירופה במערב אוקראינה, הם מסבירים שאוקראינה תמיד הייתה רוסיה ברמת "החיים עצמם", לא כחלק משכרון הכוח של הנשיא של הנשיא הרוסי הנוכחי.
האמונה באפשר הקטן, ביכולת לחרוג ברוח מן התוואי המוחלט של "הכוח" או "החיים", נראית לי חלק חשוב מהאנושיות בזמן הזה. במלחמה באוקראינה אני רואה צד שהאמונה הקטנה הזו לנגד עיניו, ומולו צד שדוחה אותה
בצד האוקראיני אני מזהה את האמונה הקטנה שהזכרתי למעלה. האמונה הקטנה היא האמונה בלא–מוחלט. זו האמונה ביכולת להתהוות, וזו דחיה של היות כל פעולה אנושית נגזרת של כוחות חד משמעיים וחקוקים בסלע.
ההסברים המוחלטים נכונים תמיד. תמיד אפשר להוכיח מדוע שיקולים של יחסי כוח מניעים פעולות. ודאי שזה נכון לגבי "החיים עצמם". אבל מה קורה לאפשרות האנושית להאמין שגם מה שאינו "נכון" הוא בכל זאת אנושי? מה קורה לאפשרות להאמין בהתהוות במקום להרכין ראש בפני סלעיותה של ההוויה?
כשהמערב ויתר על הדת, היהודית ובעיקר הנוצרית, הוא ויתר על האמונה בהתהוות. היא, למשל, הלב הנסי של המיסה הקתולית בה הופכים הלחם והיין לגופו ולדמו של ישוע, המכפר בצליבתו על חטאי המאמין.
גם היהודים יכולים להיזכר באמונה שמשהו יכול להיות משהו אחר ובכוח המשחרר שלה כשהם נזכרים בפסח. מהו סיפור המכות (ממי היאור שהופכים לדם ועד הבנים הבכורים, ראשית האון, שהופכים למוות) ומהי היציאה עצמה אם לא הים שהופך לחרבה?
גם אם לא מאמינים בנס, היכולת להשתחרר מן התכתיב המוחלט של הכוח ושל החיים טמון בהתהוות, בקפיצה שברוח, באמונה באפשרות ולא בוודאות. מי שראה את השוטרים הרוסים עוצרים אישה עם דף עליו כתוב "שתי מלים" יודע שזה לא קיים ברוסיה.
The video of all videos: First speaker is a protester. She asks: "How long do you think before I get arrested with this sign saying 'two words' (ie. no war)." The second speaker is about to set off on a pro-Kremlin speech when …
The message: Just don't speak out at all. pic.twitter.com/LSkrdZRXSe— Eva Hartog (@EvaHartog) March 13, 2022
האם זה קיים באוקראינה? אולי והלוואי. אני מאמין שכן. על סמך מה? על סמך הבנתי הרציונלית והמבוססת שפוטין דיקטטור מושחת ורצחני, מנהיג של חונטה קלפטוקרטית שאין לו תקנה.
ההסברים המוחלטים נכונים תמיד. אבל מה קורה לאפשרות האנושית להאמין שגם מה שאינו "נכון" הוא בכל זאת אנושי? מה קורה לאפשרות להאמין בהתהוות במקום להרכין ראש בפני סלעיות ההוויה?
אבל גם על סמך חוויות חיי המאפשרות לי לחפש באוזן כרויה ובלב חפץ מאד את האפשרות להתהוות. על סמך זה שאני מאמין בלא–מוחלט.
דוקטור אורי גולדברג הוא מומחה לחקר איראן המודרנית ותנועות מהפכניות באסלאם השיעי. הוא כותב וחושב על אמונה, פוליטיקה, בייסבול ועוד לא מעט דברים, ומשוכנע שהכל קשור להכל. הוא מלמד בביה״ס לממשל באוניברסיטת רייכמן בקורסים שקשורים לאסלאם רדיקלי, לזהויות וליחסים בין דת ואלימות. אוהב לקרוא ולצלם תמונות של שמש מציצה ומשתקפת ולבלות עם ילדיו. רוב הזמן הוא בטוויטר.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם