ד"ר אורי גולדברג
הזמן של
ד"ר אורי גולדברג

דוקטור אורי גולדברג הוא מומחה לחקר איראן המודרנית ותנועות מהפכניות באסלאם השיעי. הוא כותב וחושב על אמונה, פוליטיקה, בייסבול ועוד לא מעט דברים, ומשוכנע שהכל קשור להכל. הוא מלמד בביה״ס לממשל באוניברסיטת רייכמן בקורסים שקשורים לאסלאם רדיקלי, לזהויות וליחסים בין דת ואלימות. אוהב לקרוא ולצלם תמונות של שמש מציצה ומשתקפת ולבלות עם ילדיו. רוב הזמן הוא בטוויטר.

"מיתוג" ישראל באמצעים אפלוליים של השחרה זה לא השפעה

אני רוצה לחשוב על השפעה. הרקע הוא הידיעה שפורסמה באתר "העין השביעית", לפיה שר החוץ יאיר לפיד מתכוון להחזיר לפעולה גרסה מעודכנת של "קלע שלמה". מה זה "קלע שלמה"? זה היה הקונץ-פטנט של המיניסטריון לעניינים אסטרטגיים.

"קלע שלמה" הוא גוף שרשום כחברה לתועלת הציבור, אבל בעצם נשלט על ידי בכירים ומקורבים לממשלה. מטרתו היא להזרים סכומי כסף אדירים (בגרסתו הראשונה תוקצב ב-250 מיליון שקל; הדיווח כעת הוא על 100 מיליון שקל) לארגונים שונים ברחבי העולם שתפקידם יהיה לשפר את מעמדה של ישראל בדעת הקהל העולמית.

"קלע שלמה" הוא גוף שמטרתו להזרים סכומי כסף אדירים (תחילה תוקצב ב-250 מיליון שקל; הדיווח כעת הוא על 100 מיליון שקל) לארגונים ברחבי העולם, שתפקידם לשפר את מעמד ישראל בדעת הקהל העולמית

הרעיון הוא שחצי מהתקציב יגיע מן המדינה וחצי מתרומות, אבל שמקבלי המימון יקבלו אותו מחברה כביכול-פרטית. כך לא יהיה צורך לרשום את גופי ההסברה הישראליים כסוכנים במימון ממשלה זרה. ההיגיון, כאמור, הוא מאבק על דמותה של ישראל בדעת הקהל, במיוחד בארה"ב, באופן שלא כפוף להנחיות המגבילות פעולות של ממשלות זרות.

עוד לפני המחשבה על השפעה, הבעייתיות של גוף כזה ברורה כבר מהגדרתו. גוף שאמור להדהד את "האמת" של ישראל פועל במחשכים, באופן שבבסיסו הוא רמייה. חושך לא מייצר אמת. מה שהוא מייצר זה יותר חושך.

לכך אפשר להוסיף את העובדה שבראש "קלע שלמה" אמורים היו לעמוד פוליטיקאים ואנשי מודיעין בדימוס, שאמונים על הוצאת סכומי הכסף האדירים הללו. אלו, כרגיל, לא רגילים לפיקוח וביקורת. יתר על כן, אלה אנשים שאמונים על מבצעי "השחרה".

איסוף מידע מביך ולפעמים מפליל על "עוכרי ישראל" או על מי שיש רצון לרתום אותו לשיתוף פעולה או כניעה – הוא לא מעשה שמוגבל לשטחים או לישראל בגבולות הקו הירוק. המעשים הללו, שבנימוס אפשר לכנות אותם "אפלוליים", אמורים להיות הבסיס "האסטרטגי" למיתוג מחדש של ישראל.

מעבר לשחיתות הארגונית הבסיסית, מה עומד בבסיס ההגיון המכונן של גרסאות אחת ושתיים של "קלע שלמה" (אם הבנתי נכון, לגרסה השניה יקראו "קונצרט")?  אני מניח שהבכירים שיעמדו בראש הגוף החדש ידברו על "השפעה". אני רוצה להציע שיש כאן את ההפך מהשפעה. "קלע שלמה", כפי שהוצג בתקשורת, הוא גוף שמיועד לסייע בהכרעה. הכרעה היא ההפך מהשפעה.

עוד לפני המחשבה על השפעה, הבעייתיות של גוף כזה ברורה כבר מהגדרתו. גוף שאמור להדהד את "האמת" של ישראל פועל במחשכים, באופן שבבסיסו רמייה. חושך לא מייצר אמת אלא יותר חושך

סוג התעמולה ש"קלע שלמה" אמור להתמחות בו הוא מבצעים שמבקשים לערער את מעמדם של אלו שנתפסים כאויבי ישראל. כך יעקבו ארגונים שימומנו על ידי "קלע שלמה" אחרי מבקריה של ישראל, יתעמתו איתם ויפרסמו עליהם מידע שלילי מסוגים שונים.

מבצעים אחרים שאני מניח שיהיו במנדט של הגוף החדש-ישן הם מבצעים שמבקשים לשנות את המיתוג של ישראל באמצעים שאינם גלויים. כך, למשל, אפשר לפרוס רשת של "משפיעים" שמקבלים תשלום מ"קלע שלמה" וארגוני הפרוקסי שלו אך אינם מפרסמים זאת.

אותם משפיעים יתבטאו במגוון פלטפורמות בזכות המדיניות של ממשלת ישראל, יביעו פליאה מכך שישראל זוכה לביקורת בינלאומית ועוד ועוד כיד הדמיון הטובה עליהם.

אלה, כאמור, אינם באמת מבצעי השפעה. הם נהגים תמיד בתוך תפיסת עולם דיכוטומית המבוססת על משחק סכום אפס. בבסיסם יש חלוקה של העולם לטובים (הפתעה! זו ישראל!) ולרעים (כל מי שמבקר את מדיניות ממשלת ישראל).

אם הרעים מפסידים, הטובים מנצחים. אם מעמדם של הרעים מתערער, מעמדם של הטובים משתפר. ככל שמבקריה של ישראל יוצגו כבעייתיים, כך תזהר ישראל כזוהר הרקיע. ככל שמי שמזוהה כ"טוב" ידבר בזכותה של ישראל, כך תיווצר בתודעה העולמית ההבנה שמי שמדבר בגנותה של ישראל הוא "רע".

בבסיס המבצעים יש חלוקה של העולם לטובים (הפתעה! זו ישראל!) ולרעים (מי שמבקר את מדיניותה). ככל שמי שמזוהה כ"טוב" ידבר בזכות ישראל, כך תיווצר בתודעה העולמית ההבנה שמי שמדבר בגנותה הוא "רע"

הענין הוא שדיכוטומיה היא נקודתית והכרעתית מטיבה. מהי הכרעה? הכרעה היא מצב שבו צד אחד לסכסוך מבסס את עליונותו על הצד השני באופן בלתי מתפשר. ההכרעה יכולה להיות צבאית כמו שהיא יכולה להיות מוסרית. מה שמגדיר הכרעה זה נצחון עד כדי ביטול של צד אחד על פני צד אחר. כשמוחקים את הצד השני לא משפיעים עליו. לא נשאר על מי להשפיע. גם כשמנהלים קרב נגד הצד השני בזירה ציבורית מתוך מטרה להשפיע על הצופים, נצחון מוחלט לא מייצר השפעה אלא הכרה סטטית בעליונות.

אז מה זו השפעה? השפעה היא ריקוד שלא נפסק בין שני צדדים, גם כאשר הם עוינים. השפעה לא מבוססת על שורה תחתונה כמו השחרת היריב או האדרת עצמך. השפעה מבוססת על ההבנה שהיריב וההתנהלות שלך מולו יהיו שם תמיד ושמערכת היחסים ביניכם היא מערכת יחסים לטווח שאין ארוך ממנו.

קשה מאד למערכת מודיעינית לסגל לעצמה מצב פעולה של השפעה. מערכת כזו רגילה לפעול כדי לספק את "ידיעת הזהב" – מתי והיכן תתחיל המלחמה הבאה – כדי לאפשר לכוחות "שלנו" להערך ולנצח.

מערכת שמכוונת להכרעה, לפחות בתיאוריה, היא מערכת שמגייסת את כל משאביה על מנת להנחית את המכה הניצחת, שבסופה יהפוך היריב לחסר חשיבות. השפעה מכירה בחשיבותו המתמדת של היריב. השפעה מבינה את העולם כשלם רק כאשר "אני" קיים בו יחד עם היריב.

כשמוחקים את הצד השני לא משפיעים עליו. לא נשאר על מי להשפיע. גם כשמנהלים קרב נגד הצד השני בזירה ציבורית מתוך מטרה להשפיע על הצופים, נצחון מוחלט לא מייצר השפעה אלא הכרה סטטית בעליונות

אתן דוגמה אחת מהותית. אנשים רבים העוסקים במודיעין ובתעמולה מדברים על מצב שבו "מביטים דרך עיני היריב" כמצב שבו ההשפעה בשיאה. נניח שאנחנו מצליחים להביט דרך עיני היריב; מה יהיה הדבר הראשון שנראה? התשובה המתבקשת היא שנראה את עצמנו. היריב מביט בנו בדיוק כפי שאנחנו מביטים בו. אם נצליח באמת להכנס לראשו של היריב ולהביט דרך עיניו, נגלה שאנחנו מביטים בנו.

האם נצליח במצב כזה לא להתבלבל? האם נוכל לראות את עצמנו גם כ"רעים", מצב הכרחי אם אנחנו מבקשים להמשיך להביט מעיני היריב? קשה מאד למערכת מכוונת הכרעה לראות את עצמה כפחות מצודקת באופן מלא.

אינטראקציה מעמיקה עם היריב, כזו שבה אנחנו צריכים לראות את עצמנו גם כטועים וכחוטאים, לא יכולה להיות חלק מהכרעה כיעד. כאשר אנחנו מבקשים להכריע, היריב לא ממש מענין אותנו מעבר לביטולו.

כאשר אנחנו מבקשים להשפיע, אנחנו מכירים בקיומו האנושי הבסיסי של היריב ומסוגלים להביט דרך עיניו ולראות את עצמנו בלי להתבלבל. כשאנחנו משפיעים אנחנו תמיד משוחחים עם היריב, לא מוחקים אותו. אנחנו שומעים תמיד את הקול שלנו מהדהד באוזני היריב כשאנחנו מקשיבים דרך הראש שלו. השפעה היא ההפך מהכרעה.

דוקטור אורי גולדברג הוא מומחה לחקר איראן המודרנית ותנועות מהפכניות באסלאם השיעי. הוא כותב וחושב על אמונה, פוליטיקה, בייסבול ועוד לא מעט דברים, ומשוכנע שהכל קשור להכל. הוא מלמד בביה״ס לממשל באוניברסיטת רייכמן בקורסים שקשורים לאסלאם רדיקלי, לזהויות וליחסים בין דת ואלימות. אוהב לקרוא ולצלם תמונות של שמש מציצה ומשתקפת ולבלות עם ילדיו. רוב הזמן הוא בטוויטר.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
1
עוד 975 מילים ו-1 תגובות

במקום מצוינות ניהולית אישית ויזמות מקומית - סולידריות

תאונת האימונים בנבי מוסא, בה נהרגו שני מפקדי פלגות מיחידת "אגוז", היא תאונה איומה. אין צורך לפרוט את האימה שהיא מחדירה בלב לפרטים. הכאב על מותם של שני קצינים מוכשרים ומסורים עצום וחוצה עמדות פוליטיות. הכאב על סבלו של הקצין שירה למוות בשני חבריו עצום אף הוא, גם אם הוא אינו זוכה לתהודה ציבורית.

תאונת האימונים בנבי מוסא, בה נהרגו שני מפקדי פלגות מ"אגוז", איומה. הכאב על מות שני קצינים מוכשרים ועל סבלו של הקצין שירה למוות בשני חבריו – עצום וחוצה עמדות פוליטיות

מוות של אנשים צעירים במלוא אונם מזעזע תמיד. בישראל היהודית, אנשים צעירים שבוחרים במסלול צבאי קרבי נתפסים כמי שנושאים על צווארם עול ששייך בדין לכל האזרחים היהודים. מותם מזעזע כשהם נופלים בעת מילוי תפקידם. הוא מזעזע שבעתיים כאשר אין לו שום תכלית או תוחלת.

דווקא מכיוון שהתאונה הזו איומה כל כך אני מבקש לחשוב עליה לעומק וללמוד ממנה משהו על מגמות בולטות בהוויית הצבא והחברה הישראלית-יהודית. לא לחינם צה"ל הוא המוסד שזוכה בעקביות לאמון הרב ביותר מצד ישראלים יהודים, גם אם מדווחים על ירידה באמון זה.

הצבא הוא ישראל. הוא משקף את ההסכמות הבסיסיות והרחבות ביותר בקרב ישראלים יהודים. הוא משקף נאמנה גם את הפערים החברתיים העצומים בישראל, את המתחים ואת קווי השבר. אני רוצה לחשוב על פרטים שמתחילים להיחשף מן התאונה ולנסות לשרטט בעזרתם קו או שניים לדמותה של ישראל הצבאית.

אנשי שמאל ביקרו במהירות את השינוי בהוראות הפתיחה באש עליו הוכרז ממש לאחרונה בבסיסי אימונים. השינוי הזה כוון נגד הגניבות הרבות עליהן מדווחים חיילים בשטח.

השינוי הזה הוא גם מהלך שנועד להרגיע ביקורת פוליטית נוקבת מימין, לפיה ישראל מאבדת את "הריבונות" שלה ומשדרת חולשה מול "מיליציות" שצומחות בנגב. ברקע מרחפים האירועים שהתרחשו בערים שונות בישראל במהלך מבצע "שומר החומות" וגם מותו של חייל צה"ל, בראל חדריה שמואלי.

ובקיצור, השמאל רואה בשינוי הוראות הפתיחה באש מתן אישור גורף להפעלת אלימות קטלנית ללא פיקוח ואחריות. הימין רואה בשינוי ההוראות צעד הכרחי שמטרתו מתן תוקף ליכולתה של המדינה לשלוט באופן מוחשי בשטחה ובאזרחיה.

השמאל רואה בשינוי הוראות הפתיחה באש אישור גורף להפעלת אלימות קטלנית ללא פיקוח ואחריות. הימין רואה בשינויין צעד הכרחי שייתן תוקף ליכולתה של המדינה לשלוט בשטחה ובאזרחיה

אין לי ספק שהשינוי בהוראות הפתיחה באש אכן תרם לתאונה האיומה בנבי מוסא. מן הפרטים שנמסרו לתקשורת עולה כי הקצין שירה בשני חבריו עשה זאת מבלי שביצע נוהל מעצר חשוד. במסגרת הנוהל הזה נדרשת עצירת תנועה והזדהות לפני שאפשר לירות.

אבל אני רוצה להתמקד דווקא בהיבט אחר של התאונה, כזה שלא משאיל את עצמו בקלות לחלוקה המסורתית בין שמאל וימין "בטחוניים". הדיון "הבטחוני" מתמקד באלימות ובהפעלתה כלפי פלסטינים. מתי ואיך מותר להפעיל אותה? עד כמה צריך להגביל את חופש הפעולה של החייל בשטח? האם "שיקול דעת" נכון הוא המנעות מהפעלת אלימות או שמא הוא הפעלתה ללא הגבלה?

השמאל יאמר שוודאי שחייבות להיות הגבלות ואף הגבלות חמורות. הימין יאמר שהמשפטיזציה וההגבלות מסרסות את יכולתו של הצבא לפעול ואת יכולתה של המדינה לשלוט. קשה להתקדם עם דיון כזה, כיוון שהוא לא מייצר שום תווך משותף.

אני מבקש לחשוב על היבט טרגי אחר של התאונה האיומה הזו. ממה שדווח לתקשורת מסתבר שגם הקצין היורה וגם שני הקצינים שנורו יצאו לשטח המטווחים של הבסיס כדי לחפש אמצעי ראיית לילה (אמר"ל) שאבדו במהלך האימון של אותו יום. ביחידה הייתה, ככל הנראה, הסכמה שהם נגנבו על ידי פלסטינים תושבי האזור.

השמאל יאמר שחייבות להיות הגבלות ואף חמורות. הימין יאמר שהמשפטיזציה וההגבלות מסרסות את יכולת הצבא לפעול ואת יכולת המדינה לשלוט. דיון כזה לא מייצר תווך משותף

שני ההרוגים החליטו על דעת עצמם לצאת כשהם חמושים ולסרוק את המטווחים בתקווה למצוא את הציוד וכנראה גם את הגנבים. גם הקצין היורה קיבל, ככל הנראה, את אותה החלטה. שלושת הקצינים לא תיאמו את יציאתם למרות שסיפרו עליה לחייליהם. שלושתם יצאו ללא מכשירי קשר. הקצין היורה דיווח על התאונה בטלפון שלו. הירי הטרגי התרחש כאשר שני הקצינים זיהו את חברם וירו באוויר כיוון שחשבו שהוא גנב. הוא חשב שיורים עליו והשיב בירי אל עבר הדמויות בהן חשד.

זה ההיבט בתאונה שראוי בעיני למחשבה נוספת. הפיקוח על האלימות המופעלת, כפי שכבר כתבתי, מכפיף את הדיון הציבורי לשיקולים של "בטחון". למרות שנדמה שבענייני בטחון קיימת תהום בין שמאל לימין בישראל, אני חושב שיש פערים קטנים מאד.

בסופו של דבר, שיח "הביטחון" הוא שיח שמתמקד בשאלת החיים הפיזיים עצמם. הצלחה ביטחונית היא כאשר נמנע מוות של אזרחים או חיילים, בעיקר יהודים. כישלון מתרחש כאשר אזרחים או חיילים מתים. גם השמאל וגם הימין היהודים בישראל, אני חושב, היו מסכימים להגדרה הזו.

כך, דווקא בשיח שנראה לרבים מקטב ודרמטי כל כך, מה שהיה הוא שיהיה. כל עוד אפשר להוכיח שנמנע מוות, בעיקר של יהודים, מעשה שיוגדר "בטחוני" ייתפס כנכון. כמעט כל מעשה "בטחוני" אפשר לקשור למניעת מוות, מתקיפת מחסנים של חזבאללה ועד לירייה בחשודים בגניבה בבסיס אימונים בבקעה. כך, אין הרבה ללמוד מן הןויכוח "הפוליטי".

דווקא בשיח שנראה לרבים מקטב ודרמטי כל כך, מה שהיה הוא שיהיה. כל עוד אפשר להוכיח שנמנע מוות, בעיקר של יהודים, מעשה שיוגדר "בטחוני" ייתפס כנכון. כמעט כל מעשה "בטחוני" אפשר לקשור למניעת מוות

אני רוצה לנסות להציע ויכוח פוליטי אחר שלדעתי חייב להתנהל כאן. לו היה אפילו אחד משלושת הקצינים מציית לכללים הבסיסיים ביותר ומדווח על יציאתו לשטח, התאונה היתה נמנעת.

מה יכולה להיות הסיבה לכך שלא עשו זאת? אני חושב שזה קשור לרוח ההסכמה הרחבה בציבור הישראלי-יהודי שמביאה איתה ממשלת בנט-לפיד. ההסכמה הזו מבטאת העדפה לרוח של יזמות וחדשנות מעל לרוח של סולידריות. רה"מ בנט אמר את זה בקולו פעמים רבות כשעוד היה שר בטחון וחינוך. הוא חושב שעתידה של ישראל נמצא בידיהם של יזמים, של אלו שיודעים להתמודד עם מצבים מפתיעים ומלחיצים באופן יצירתי, שלא מקדיש מחשבה רבה לחוקים ולכללים. מה עומד בבסיס הגישה הזו?

העקרון המכונן שלה הוא תפיסת המצוינות בניהול כערך קיומי. כלומר, מה שחשוב הוא היכולת לנהל כל סיטואציה בזמן התרחשותה ולא המסגרת הערכית/פוליטית/חברתית/תרבותית שמגדירה אדם או חברה באופן בסיסי, עוד לפני התרחשותן של סיטואציות.

מי שגמיש, מי שיצירתי, מי שיודע לזהות איומים והזדמנויות ובעיקר מי שיודע להרוויח, הוא המנהל המוכשר ביותר. המנהל המוכשר ביותר הוא גם המנהיג המוכשר ביותר. בשאיפה, המנהל המוכשר ביותר הוא גם האזרח הראוי ביותר.

בנט חושב שעתיד ישראל נמצא בידיהם של יזמים, אלו שיודעים להתמודד עם מצבים מפתיעים ומלחיצים באופן יצירתי, שלא מקדישים מחשבה רבה לחוקים ולכללים

האזרח הזה, למשל, הוא האזרח שהממשלה תובעת ממנו כעת לנהל את חייו באופן עצמאי מול הקורונה. כל אזרח יחליט לעצמו, אומרים שרי הממשלה. המדינה לא צריכה להגיד לאדם מה ואיך לעשות. אזרח יחליט כמה בדיקות הוא קונה, לאיזו הופעה הוא רוצה ללכת, ומתי ואיך הוא נשאר בבית כשהוא מרגיש לא טוב.

קצין מצטיין יחליט שכאשר רווחתם או חייהם של חייליו בסכנה, מה שיושיע אותם זו היוזמה האישית שלו. כך הוא ינהל את הבעיה באופן הטוב ביותר. הפתרון, אם יושג, יהיה חד משמעי. מי שגנב את הציוד ייתפס והציוד יוחזר. הבעיה תהיה כלא הייתה.

לשם כך אין צורך בכללים ובפרוטוקולים אלא רק בחדשנות ובנחישות יזמית. המעז מנצח. האם הקצין המצטיין יפתור את בעיית הגניבות או את הבעיה הפוליטית הרחבה יותר? ודאי שלא. הוא יגדיר את הסיטואציה שעליו לנהל ואת הבעיה שעליו לפתור.

רמטכ"ל מצטיין יחליט, שכאשר מצבה האסטרטגי של המדינה בכי רע, מה שיושיע אותה זו יוזמה אישית. היא תהיה טקטית ומקומית כמו יוזמתו של הקצין בשטח. הרמטכ"ל ירדוף אחרי "הרעים" בכל מקום בו הוא יכול למצוא אותם. כל איראני שייהרג בסוריה, כל פלסטיני שייעצר בשטחים, כל אחד מהם יהווה הצלחה בטחונית.

לשם רווחת חייליו אין צורך בכללים ובפרוטוקולים אלא רק בחדשנות ובנחישות יזמית. המעז מנצח. האם הקצין המצטיין יפתור את בעיית הגניבות או את הבעיה הפוליטית הרחבה יותר? ודאי שלא

זה המחיר של אתוס המצוינות בניהול – "הסיטואציה" הולכת והופכת ספציפית יותר, תחומה בגבולות מרחבי הנוחות של המנהלים אותה. ככה זה בני אדם; הם מרוצים כשנוח להם.

יש גם אפשרות אחרת להתנהל חברתית, בצבא ובכלל. האפשרות הזו מבוססת על סולידריות כעקרון מכונן. סולידריות היא מצב בו החברים בחברה, כמו הקצינים והחיילים בצבא, מקבלים על עצמם עול של כללים משותפים.

קבלת העול לא מתבטאת רק בקיום הכללים, אלא בהבנה העמוקה שקיומם הוא זה שמאפשר את הקיום של כל פרט ואת קיומם של כל הפרטים ביחד. צבא כזה לא עסוק בצבירת נקודות כמדד להצלחה. התנהלותה של הסולידריות הקיומית היא הצלחתו הראשונה.

סולידריות איננה חדשנות והיא גם איננה ניהולית. סולידריות היא נקודת פתיחה. חברה סולידרית, ואיתה צבא סולידרי, מבוססים על מודעות רציפה ומשותפת ליחסים בין הכלל והפרט. צבא סולידרי, למשל, מבוסס על דיווח. הוא לא צריך לחשוף סודות, אבל אין בו יוזמות אישיות עלומות. צבא כזה מחויב לאמת. הוא לא מטייח כשלונות והוא לא מסתיר תוספות שכר. בצבא כזה קצין צעיר ומוכשר לא צריך להסס לפני שהוא מדווח ומשתף יוזמה או רעיון, מיידע ומתוודע לחשיבותם במכלול הפעולה, ומעדכן בשוטף על התקדמות.

צבא סולידרי, למשל, מבוסס על דיווח. הוא לא צריך לחשוף סודות, אבל אין בו יוזמות אישיות עלומות. צבא כזה מחויב לאמת. הוא לא מטייח כשלונות והוא לא מסתיר תוספות שכר

אין לי רצון להאשים. אשמה איננה ממין הענין בסיפור הנורא הזה. יש כאן אינסוף כאב, של החיים והמתים כאחד. ובכל זאת, אני מקווה שאפשר להסתכל על הלקחים של התאונה הזו ולהבין שני דברים – היכן אנחנו נמצאים והיכן אנחנו מבקשים להיות.

דוקטור אורי גולדברג הוא מומחה לחקר איראן המודרנית ותנועות מהפכניות באסלאם השיעי. הוא כותב וחושב על אמונה, פוליטיקה, בייסבול ועוד לא מעט דברים, ומשוכנע שהכל קשור להכל. הוא מלמד בביה״ס לממשל באוניברסיטת רייכמן בקורסים שקשורים לאסלאם רדיקלי, לזהויות וליחסים בין דת ואלימות. אוהב לקרוא ולצלם תמונות של שמש מציצה ומשתקפת ולבלות עם ילדיו. רוב הזמן הוא בטוויטר.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
2
עוד 1,417 מילים ו-2 תגובות

קזחסטן הרגע הנדיר הזה שבו דיקטטורה מתה

מהפכה שוטפת את קזחסטן ממש בזמן שהמלים הללו נכתבות, לקראת סוף השבוע הראשון של ינואר 2022. ההפגנות התחילו בעקבות עלייה של כמעט 100% במחיר הדלק, צעד דרמטי במיוחד באמצעו של חורף אירו-אסיאתי קר.

מהפכה שוטפת את קזחסטן בימים אלה. ההפגנות התחילו בעקבות עלייה של כמעט 100% במחיר הדלק, צעד דרמטי במיוחד באמצעו של חורף אירו-אסיאתי קר

ההפגנות, שהתכנסו באופן שנראה ספונטני ברחבי המדינה, הציתו אש לגמרי לא צפויה. תהלוכות המוניות התכנסו והחלו לצעוד ברחבי המדינה הענקית. המוחים התכנסו סביב אתרים המזוהים עם השלטון בבירה החדשה, נורסולטן. יחידות צבא ומשטרה ששוגרו כדי לדכא את המחאה החלו להצטרף למוחים.

דרישותיהם של המוחים החלו לעלות מן התהלוכות עצמן – רפורמה שלטונית, עזיבתו של נורסולטן נזרבאייב (המזכ"ל האחרון של המפלגה הקומוניסטית ו"אבי האומה" הקזחית; אם שמו נראה לכם מוכר משמה של הבירה החדשה, לא טעיתם), מאבק בשחיתות ואפילו דמוקרטיזציה.

המוחים השתלטו על שדה התעופה של הבירה הישנה של קזחסטן, אלמאטי. מטוסים פרטיים החלו להמריא מן המדינה, נושאים ככל הנראה בכירים בשלטון שמיהרו לברוח. מצב חירום הוכרז בבירה ומהר מאד התפשט למדינה כולה. הנשיא נמנע מהופעות תקשורתיות בתחילת האירועים ואז הודיע שהוא שוקל רפורמה מסוימת בשלטון אך ידכא ביד קשה את המהומות. הוא האשים "חוליגנים זרים" באירועים.

המוחים השתלטו על שדה התעופה של הבירה הישנה של קזחסטן, אלמאטי. מטוסים פרטיים החלו להמריא מן המדינה, נושאים כנראה בכירי שלטון שמיהרו לברוח. מצב חירום הוכרז בבירה והתפשט במהרה למדינה כולה

האירועים ממשיכים להתרחש בקצב מואץ. יחידות הצבא והמשטרה ממשיכות לעבור לצד המוחים. נזארבאייב, אבי האומה, הודיע שהוא מוכן "לצאת לבדיקות רפואיות ברוסיה". הממשלה הקזחית מתפטרת. כאמור, כל זה קורה ממש בזמן שבו המלים הללו נכתבות.

הפרשנים הזריזים כבר מסבירים קונספירציות ו"תמונות גדולות". יש מי שמסביר שזה קשור לקריסת הכלכלה הטורקית, בגלל הקשר הקרוב בין שתי המדינות. יש מי שרואה כאן קונספירציה רוסית, מנכונות של פוטין להקריב את קזחסטן כדי לשמר את אוקראינה ועד קשר אפל הכולל התססה רוסית של מפגינים נגד שלטון אוליגרכים שנוטה לכיוון סין.

קזחסטן היא נכס נחשק עבור מעצמות העולם. יש לה מחצבים טבעיים בכמות ובגיוון יוצאי דופן. הסינים והאמריקאים והרוסים ביקשו מאז ומעולם את קרבת מנהיגיה. הפרשנים מדברים על קרבות בין אוליגרכים ועל מאבקי פרוקסי בין מדינות זרות. מעטים מדברים על האפשרות שמתנהלת כאן מחאה עממית של ממש.

קזחסטן היא נכס נחשק למעצמות העולם. יש לה מחצבים טבעיים רבים ומגוונים. הפרשנים מדברים על קרבות אוליגרכים ומאבקי פרוקסי בין מדינות זרות. מעטים מדברים על אפשרות שזו מחאה עממית של ממש

אני לא מומחה לפוליטיקה קזאחית וגם לא למציאות הפוליטית במרחב הפוסט-סובייטי. מטרתו של הפוסט הזה איננה לסקור באופן מפורט את המשתתפים במהפכה הקזחית וגם לא לתת תחזית מנומקת ביחס לגורלה. יכול להיות שפוטין "יסייע" למשטר הקזחי. יכול להיות שכוחות הממשלה ידכאו את המחאה שהתפשטה כבר לכל המדינה. יכול גם להיות שהמוחים יתפסו את מוסדות השלטון ויצרו יחד קזחסטאן חדשה. הסוף פחות מעניין אותי לעומת הרגע הנדיר הזה, הרגע שבו דיקטטורה מתה.

מה ייחודי כל כך ברגע הזה? הדיקטטורה היא ישות שכל תכליתה טמונה ביכולת לשמור על הווה נצחי. עבר ועתיד מאיימים על יעילותה של הדיקטטורה, שמבקשת לשלוט בכל היבט של חיי נתיניה. עבר מעניק זכרונות ועתיד מעניק תקווה.

שני אלו נישאים בנפרד ובאופן שונה על ידי כל אדם. אין בדיקטטורה מקום לנפרדות ולשונות אלא רק לזהות מצד אחד ולבדידות קיומית מצד שני. כל נתין בדיקטטורה דומה לכל נתין אחר בבסיס חייו, כיוון שחיי כולם מנוהלים בקפידה על ידי המדינה.

מה ייחודי כ"כ ברגע הזה? הדיקטטורה היא ישות שתכליתה לשמור על הווה נצחי. עבר ועתיד מאיימים על יעילותה של הדיקטטורה, שמבקשת לשלוט בכל היבט של חיי נתיניה. עבר מעניק זכרונות ועתיד מעניק תקווה

כל הנתינים חייבים בנאמנות מלאה לדיקטטורה, לפעמים עד כדי העדפת חייה על חייהם שלהם. בעת ובעונה אחת, כל נתין חייב לחוות בכל שניה את היותו לבד מול המכונה העצומה והמשומנת של הדיקטטורה. ההיררכיה בין המערכת והאדם ברורה – המערכת קודמת לאדם. היא גדולה ממנו וחזקה ממנו, והיא גם זו שנותנת לחייו של כל אדם תוקף ומשמעות. נתיניה של הדיקטטורה חיים באופן מלא את אחדות הגורל שלהם (לשרת את המערכת ולהבטיח את הנצחתה) ואת התהום הבלתי עבירה המפרידה בין כל אחת ואחד מהם, התהום שהיא הדיקטטורה עצמה.

המתח הזה יכול להתקיים רק בהווה שלא מתחיל ולא נגמר. ללא שורשים וללא אופק אפשר ליישב בין בדידות שהיא חולשה ובין ביטול היחיד מול כוחו של ההמון.

אבל הווה נצחי כזה דורש תמיד את כל משאביה של הדיקטטורה. הווה נצחי כזה איננו טבעי בכל מובן שהוא. התחזוק שלו תובע מאמץ שאינו יכול להיפסק לעולם. למעשה, המאמץ הזה חייב לגדול ללא הפסק, להתרחב עד שהוא מכיל בתוכו לא רק את מוסדות המדינה אלא גם את המחשבות הפרטיות ביותר של נתיניה.

ככל שהמאמץ להנציח את ההווה גדל, כך נדמה ההווה הזה בלתי נמנע בעיני הנתינים הכפופים לו. גם בעיני אלו שמביטים בהם מבחוץ נראה ההווה של הדיקטטורה תמידי ובלתי ניתן לשינוי. חשבו, למשל, על צפון קוריאה ועל המראות המזוהים איתה – מפגני ההתעמלות ההמונית, המצעדים הצבאיים, הבכי המטורף בנוכחות המנהיג. כל אלו מאפיינים את הדיקטטורה המבודדת מאז שנוסדה והם מבוצעים עשרות שנים בשחזור קפדני ועוצמתי.

תיחזוק ההווה הנצחי תובע מאמץ בלתי פוסק שחייב לגדול בהתמדה, עד שהוא מכיל בתוכו לא רק את מוסדות המדינה אלא גם את המחשבות הפרטיות ביותר של נתיניה

ובכל זאת, לא לעולם חוסן. גם להווה הנצחי של הדיקטטורה יש תאריך תפוגה. לעתים מגיע היום הזה מתוך מאבק מאורגן. זו יכולה להיות תנועה עממית לשינוי. זה גם יכול להיות בכיר שמבקש להיות הדיקטטור הבא. זה בעצם שינוי במאזן הכוחות. הדיקטטור הקיים הופך מושחת מדי ומתנתק מן המערכת הדיקטטורית שיצר, ואדם או קבוצה ממלאים את החלל שנוצר. דיקטטורה חייבת קדקוד.

אבל לעתים השינוי מגיע מכיוון שנתיניה של הדיקטטורה מאבדים את הפחד. משהו קורה ומים מגיעים עד נפש. כשהם יוצאים לרחוב, מאיזו סיבה שלא תהיה, מגלה כל נתין בנפרד שהוא לא לבד. כשהם יוצאים לרחוב, כל הנתינים הבודדים מבינים שהם מסוגלים לחיות יחד גם ללא ההכוונה המלאה והמוחלטת של הדיקטטורה.

ההבנה הזו מגיעה כמעט תמיד אחרי המעשה הראשוני. ואז, כשההבנה מחלחלת, מגיעה שעת המבחן המשותפת של הדיקטטורה ושל הנתינים. אם תתעשת הדיקטטורה ותפעיל את מלוא העוצמה שנותרה לה כדי לדכא את המחאה, היא יכולה לשרוד. זו הרי המהות שלה. אבל אם יצליחו הנתינים לנצל את ההבנה שהם אינם כלואים בתוך הווה נצחי, אם יבינו שיש להם התחלה ויש להם תקווה, יוכלו להפוך לאזרחים ולהביא מהר מכפי שיכלו לצפות לקריסת הדיקטטורה.

לא תמיד דיקטטורות מתות. הדיקטטורה בבלארוס לא מתה. אזרחי בלארוס הניחו שהרודן לוקשנקו מנותק ונטול כח וביקשו להחליף אותו. לוקשנקו הגיב במלוא העוצמה שנותרה לו. הוא שורד בינתיים. גם הדיקטטורה הסורית לא מתה. למרות מלחמה עיקשת של אזרחים סוריים רבים בדיקטטור, הוא הוכיח שכוחו עדיין במותניו.

אבל הדיווחים מקזחסטאן מעידים על כך שהדיקטטורה לא עמדה בשעת המבחן שלה. אל מול המחאה הגואה, המערכת הקזחית לא מצליחה לגייס את העוצמה הנדרשת למכה ניצחת.

אבל לעתים השינוי מגיע מכיוון שנתיניה של הדיקטטורה מאבדים את הפחד. משהו קורה ומים מגיעים עד נפש. כשהם יוצאים לרחוב, מאיזו סיבה שלא תהיה, מגלה כל נתין בנפרד שהוא לא לבד

הרבה דברים יכולים עדיין להתרחש, מפלישה סובייטית ועד לדיכוי אלים על ידי המשטר הקזחי עצמו. אבל למרות שהתחייבתי לא לספק תחזית, אני חושב שיש סיכוי סביר שהדיקטטורה הקזחית מתה. כל דקה שבה הדיקטטורה לא מצליחה להפחיד את אזרחיה מקרבת את סופו של ההווה הנצחי.

עדכוו מהשטח: מאז שנכתבו המלים הללו על מותה של הדיקטטורה קרו עוד כמה דברים. נשיא קזחסטאן, טוקאייב, הזמין את כוחות ברית CSTO לייצב את המדינה. כח בסדר גודל לא ברור, כמעט כולו רוסי, פעל בעוצמה באלמאטי והרג עשרות אזרחים.

הנשיא טוקאייב השתמש במחאה העממית כדי להדיח ולהבריח מהמדינה את קודמו ופטרונו, נזרבאייב. הוא עושה זאת כעת בחסות רובים רוסיים. המצב בקזחסטאן אינו ברור. המדינה לא נכונה להשאר ביד טוקאייב. ההימור שלו היה להתנתק באופן מלא מן העם וממערך הבריתות והשבטים של הפוליטיקה הקזחית כדי לנסות ולבצר את שלטונו האישי בכל מחיר. ההווה הנצחי של הדיקטטורה המתפקדת מת. כעת מתקתק שעון העצר האישי של טוקאייב, ואין לי ספק שעצירתו איננה רחוקה.

דוקטור אורי גולדברג הוא מומחה לחקר איראן המודרנית ותנועות מהפכניות באסלאם השיעי. הוא כותב וחושב על אמונה, פוליטיקה, בייסבול ועוד לא מעט דברים, ומשוכנע שהכל קשור להכל. הוא מלמד בביה״ס לממשל באוניברסיטת רייכמן בקורסים שקשורים לאסלאם רדיקלי, לזהויות וליחסים בין דת ואלימות. אוהב לקרוא ולצלם תמונות של שמש מציצה ומשתקפת ולבלות עם ילדיו. רוב הזמן הוא בטוויטר.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 1,234 מילים

מה אומר לנו הרמטכ"ל?

יוסי יהושוע, הפרשן הצבאי של ידיעות אחרונות, נותן לקוראיו תמונת מצב עם תום שנתו השלישית בתפקיד של הרמטכ"ל, אביב כוכבי. יש בכתבה הזו בידיעות אחרונות, אינסוף משפטים ב-newspeak. אתעכב על שניים מהם.

יוסי יהושוע, הפרשן הצבאי של ידיעות אחרונות, נותן לקוראיו תמונת מצב עם תום שנתו השלישית של הרמטכ"ל, אביב כוכבי, בתפקיד. יש בכתבה הזו שלו אינסוף משפטים ב-newspeak

המשפט הראשון:

״המערכה שבין המלחמות, בעיקר בסוריה, משיגה את יעדיה. אם בשנת 2019 התבצעו עשרות תקיפות, בשנת 2020 המספר גדל. בשנה האחרונה עלה המספר אף יותר, כולל זו אתמול, שעל פי פרסומים זרים בוצעה בלטקיה״.

התקיפה בלטקיה בוצעה בטילי שיוט, עליית מדרגה משמעותית מבחינת השימוש בחימוש. ובכלל, אם כל שנה יש יותר תקיפות אז איזה יעד הושג בדיוק? אם כל שנה יש יותר תקיפות זה סימן שצריך לתקוף יותר יעדים. אם צריך לתקוף יותר יעדים ובחימוש משמעותי יותר זה סימן שהאויב מתחזק, לא נחלש. הגיון פשוט.

המשפט השני:

״בצה״ל מודאגים מאד מפגיעה בחופש הפעולה של מטוסי חיל האוויר במרחב הלבנוני״.

ראשית, אין לאף מדינה חופש פעולה בשמיה של מדינה אחרת. מדינה שלוקחת לעצמה חופש פעולה כזה מפרה ברגל גסה את החוק הבינלאומי. שנית, אם צה״ל מצליח כל כך במלאכת ההרתעה שלו, ממה הדאגה? האם זה קשור לכך:

״לצד העלייה במספר התקיפות במב״מ, חלה גם עליה במספר טילי הקרקע-אויר שיורים הסורים על מטוסי חיל האוויר. בשנת 2019 נספרו מאות טילים, ב-2020 יותר, והשנה עלה המספר אף יותר״?

ראשית, אין לאף מדינה חופש פעולה בשמי מדינה אחרת. מדינה שלוקחת לעצמה חופש פעולה כזה מפרה ברגל גסה את החוק הבינלאומי. שנית, אם צה״ל מצליח כ"כ במלאכת ההרתעה שלו, מה הדאגה?

במה בדיוק, אם כך, מצליח צה״ל? מה הסיבות לאופטימיות של הרמטכ״ל? מדבריו של ⁦‪יוסי יהושוע נשמע שכולם מורתעים מפתיחה במלחמת יבשה או במתקפת רקטות. מי אמר שזה היעד של חזבאללה או של האיראנים?

אציע קריאה אחרת. חזבאללה ואיראן חוששים מאד מן העוצמה הצבאית של ישראל. הם יודעים שאיש לא אוגר עוצמה כזו בלי שירצה בסוף להפעיל אותה, וישראל היא באמת מחסן נשק ויכולות בסדר גודל גלקטי.

מכיוון שקשה לדעת מתי המדיניות האגרסיבית של ישראל תתפוצץ (טיל שיוט/טיל אויר קרקע שמחטיא, למשל), מלחמה היא סיכון אמיתי. צריך להתכונן. ובינתיים, חושבים האיראנים ואנשי חזבאללה, נסבך את ישראל עד צוואר במערכה שאין לה סוף.

עוד ועוד כסף יזלוג מתקציבי הרווחה והבריאות והתשתיות אל תקציב הבטחון. נאמר, למשל, שבעה מיליארד שקל ללא דיווח וללא מעקב (אפילו מעקב בדלתיים סגורות). נשעבד את כלכלת ישראל למערכה שבין המלחמות. ניצור אצל הישראלים את התחושה שככל שיש יותר תקיפות ישראליות כך ישראל מצליחה יותר.

בלב, נדע את האמת – ככל שיש יותר תקיפות אנחנו (חזבאללה ואיראן) מכתיבים את הקצב ומחייבים את ישראל להגיב. ככל שיש יותר תקיפות מסתבר לישראל שהכוח שלה לא מספיק כדי להתמודד עם המצב. הצמרת הביטחונית הישראלית יודעת את האמת. כך גם הצמרת הפוליטית. אבל אי אפשר להסביר את זה לציבור, אז אומרים לאותו ציבור שהמפתח להצלחה הוא מספר התקיפות.

מכיוון שקשה לדעת מתי המדיניות האגרסיבית של ישראל תתפוצץ, מלחמה היא סיכון אמיתי. צריך להתכונן. ובינתיים, חושבים האיראנים ואנשי חזבאללה, נסבך את ישראל עד צוואר במערכה שאין לה סוף

ככל שישראל משוויצה באמצעיה, חושבים הקברניטים הישראלים, כך ישתכנעו הישראלים שהכל בסדר ושהמבוגרים האחראים עושים מה שצריך לעשות. וכך, אומרים לעצמם האיראנים ואנשי חזבאללה, נשמור את ישראל במצב של דיסוננס תמידי.

הציבור יהיה משוכנע שהכל נהדר. ההנהגה תפעל כל הזמן להגביר את מספר התקיפות (על פי שיטת קרמבו מ״מבצע סבתא״ – להתחיל הכי חזק ולאט לאט להגביר). כך איש לא ישים לב שאין תרחיש סיום להסלמה הישראלית הזו פרט למלחמה. ואז יספיקו כמה מטחי רקטות מדויקים כדי להכניס את מדינת ישראל לסחרור שממנו תתקשה לצאת.

לאיראן וחזבאללה אין ענין לכבוש את ישראל. זה בלתי אפשרי בכל תרחיש שהוא. שווה להזכיר, למשל, שלישראל יש נשק גרעיני ולאיראן אין. במה מתעניינים אנשי חזבאללה ואיראן? הם רוצים לשמור את ישראל חלשה ומבולבלת, high on its own stash. ישראל שלא יודעת מה היא רוצה היא ישראל שמכורה לפעולה הטקטית. זה האופק הישראלי. מפוצצים בניינים, יורים טילים, מפילים מגדלים ובינתיים מפקירים את האזרחים כשלוקחים מהם תקציבי חינוך ובריאות ורווחה ובינוי ותכנון וכל מה שמאפשר חיים אזרחיים.

ישראל חיה בסרט שהיא משקיעה את כל כולה בהפקתו. ככל שהסרט הופך מורכב ומפורט ומתוחכם יותר, כך גם המגע הקל ביותר עם המציאות (כמה מטחי רקטות מדויקים) יזעזע את ישראל ואת הישראלים עד היסוד.

איראן וחזבאללה לא משחקות איתנו שח אלא נלחמות איתנו בקרב ג׳ודו. האיראנים והלבנונים משתמשים במשקל הסופר-כבד שלנו נגדנו. ואצלנו ״הרמטכ״ל אופטימי״. זה שקר שכל מערכות המדינה עסוקות בטיפוחו.

איראן וחזבאללה לא משחקות איתנו שח אלא נלחמות בקרב ג׳ודו. האיראנים והלבנונים משתמשים במשקל הסופר-כבד שלנו נגדנו. ואצלנו ״הרמטכ״ל אופטימי״, שקר שמערכות המדינה עסוקות בטיפוחו

לסיכום אני מרגיש חייב להוסיף לאיומי הזירה הצפונית את הכיבוש. בשטחים מופק סרט זהה ואף מערער יותר. מפלס האלימות של צה״ל עולה בעקביות ואתו גם הטרור של המתנחלים. גניבת האדמות בשיאה. בשטחים לישראל יש יותר כוח מאשר בלבנון ולכן נדמה לישראלים שעולם כמנהגו נוהג. זה לא המצב.

גם בשטחים הדיסוננס ענק. ״הפתרונות״ הישראליים הם פלסטר לפצע מדמם במקרה הטוב ו-ivermectin לקורונה במקרה הרע. ישראל לא רוצה להוריד את משקפי ה-VR ובינתיים, לצד העוולות, האפשרות למדינה אזרחית הולכת ונגוזה.

דוקטור אורי גולדברג הוא מומחה לחקר איראן המודרנית ותנועות מהפכניות באסלאם השיעי. הוא כותב וחושב על אמונה, פוליטיקה, בייסבול ועוד לא מעט דברים, ומשוכנע שהכל קשור להכל. הוא מלמד בביה״ס לממשל באוניברסיטת רייכמן בקורסים שקשורים לאסלאם רדיקלי, לזהויות וליחסים בין דת ואלימות. אוהב לקרוא ולצלם תמונות של שמש מציצה ומשתקפת ולבלות עם ילדיו. רוב הזמן הוא בטוויטר.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
1
נשמע כמו העוקץ המושלם! חוץ מזה שהכלכלה הלבנונית קרסה, האיראנית סובלת קשה, והם מוציאים כסף על אגירת תחמושת במקום דאגה לאזרחיהם. זאת כאשר כלכלת ישראל חזקה הרבה יותר. גם אם יש אמת בדבריך, ... המשך קריאה

נשמע כמו העוקץ המושלם!
חוץ מזה שהכלכלה הלבנונית קרסה, האיראנית סובלת קשה, והם מוציאים כסף על אגירת תחמושת במקום דאגה לאזרחיהם.
זאת כאשר כלכלת ישראל חזקה הרבה יותר.
גם אם יש אמת בדבריך, הכתיבה החד צדדית משטחת ומרדדת את התמונה.

עוד 793 מילים ו-1 תגובות

הסכמי אברהם הם משענת קנה רצוץ

אני לא חושב שהסכמי אברהם מהפכניים או היסטוריים. אני חושב שהסכמי אברהם מבטאים מגמה שהחלה תחת יצחק רבין, התחזקה משמעותית תחת בנימין נתניהו וכעת הופכת להיות המיינסטרים הישראלי תחת ממשלת הנרמול של בנט ולפיד – מגמת ההפרטה.

הסכמי אברהם הם הסכמים שנכרתו בין אנשים פרטיים שגם מנהיגים מדינות. הם יביאו רווח לאנשים פרטיים שהם לגמרי אזרחי מדינות. המדינה, המוסד החברתי שאמון על רווחת כלל האזרחים, לה יש מקום שולי מאד בהסכמי אברהם.

הסכמי אברהם הם הסכמים שנכרתו בין אנשים פרטיים שגם מנהיגים מדינות. הם יביאו רווח לאנשים פרטיים שהם לגמרי אזרחי מדינות. למדינה עצמה יש מקום שולי מאד בהסכמי אברהם

אתמקד בהסכם עם איחוד האמירויות. בחריין היא מדינה וסלית של סעודיה, וסודאן נגררה אל תוך ההסכם בזמן של תבערה פוליטית שגם בה היה לישראל תפקיד אפל. הקשרים עם מרוקו הם סוד גלוי כבר כמעט שלושים שנה והפרס שקיבלו המרוקאים גלוי וברור – הכרה של ארה"ב בסיפוח שלהם את סהרה המערבית.

ההסכם עם האמירויות הוא גם המורכב ביותר וגם הנראה ביותר כעת. מאע"מ (ממלכת האמירויות הערביות המאוחדות) היא מדינה בעלת השפעה בזירה האזורית וגם בעלת ענין בסכסוך שהכי מטריד את ישראל כבר שנים ארוכות, זה שמתנהל מול איראן.

נתחיל באופן כריתת ההסכם. זה ההישג הגדול ביותר של הדיפלומטיה הפרטית שניהל ראש הממשלה נתניהו בעשור האחרון לפחות (ואולי גם קודם לכן). נתניהו ייבש את משרד החוץ שנים ארוכות. האם זה בגלל שהוא לא בוטח בדיפלומטים השמאלנים? האם זה כדי לקדם סדר יום פרטי? זה בכלל לא משנה.

נתניהו הביע במעשיו חוסר אמון במדינה. הוא לא בגד או גנב, אלא הבהיר שלדעתו מי שאמור לקדם מדיניות הם אנשים פרטיים ולא גופים ציבוריים, גם אם אלו האחרונים מלאים באנשים מנוסים ובעלי קשרים ופרספקטיבה היסטורית.

נתניהו תחזק שנים את דיפלומטיית הסוד שלו בעזרת שליחים כמו יצחק מלכו (עורך דינו האישי). כאשר מינה את יוסי כהן לראש המוסד נמצא לו חייל ושליח מושלם.

נתניהו תחזק שנים את דיפלומטיית הסוד שלו בעזרת שליחים כמו יצחק מלכו (עורך דינו האישי). כאשר מינה את יוסי כהן לראש המוסד נמצא לו חייל ושליח מושלם

כהן לא הסתיר מעולם את שאיפותיו האישיות. גם במוסד הוא טיפח סמכות שהתבססה בעיקר על נוכחותו, על הכריזמה שלו ועל קשריו העמוקים עם ראש הממשלה. כהן היה הרוח החיה מאחורי חתימת ההסכם עם האמירויות, כמו גם מאחורי דיפלומטיית הסוד עם הסעודים. שני שיתופי הפעולה הללו כללו לא רק הכנות לחתימה על הסכם מדיני אלא שת"פ מודיעיני ועסקי נרחב.

שוב, השאלה איננה אם כהן היה מושחת או שקיבל  החלטות על סמך שיקולים זרים. יש בהחלט מקום לדיון בשאלת המשרה שנמצאה לבתו בחברה של היועץ האמירתי לביטחון לאומי עוד בזמן שכהן היה בתפקיד, אבל זה לא העניין כאן. השאלה היא כיצד ולאיזו תכלית מדינה כורתת הסכמים מדיניים כמו ההסכם עם האמירויות.

כאשר אנשים פרטיים כורתים הסכמים, גם אם הם עושים זאת ברשות ובסמכות, הם נוטים להעדיף אפשרויות שנפתחות עבור אנשים פרטיים. יש הבדל מהותי בין תפיסת העולם והרציונל של אדם הפועל בחשאיות ובפרטיות ובין תפיסת העולם והרציונל של אדם הפועל כשליח, מתוך ומתוקף היותו משרת ציבור.

באמירויות, למשל, ההבחנה הזו אינה קיימת. השלטון והמדינה נמצאים כולם בידיהם של שליטים שסמכותם נשאבת מאישיותם הפרטית. הם נסיכים, בנים למשפחות ולשבטים ספציפיים, וממילא קשורים ברשתות אישיות של נאמנות. עסקיהם הם עסקיה של המדינה. קרנות ההשקעות "הציבוריות" שהם מנהלים לא מפרידות בין הונם האישי להון המדינתי. זה העקרון המכונן של הסדר הפוליטי האמירתי.

זה לא המצב בישראל. אין כאן חברה שבנויה על ההגיון הזה, מושחתת או לא מושחתת. ישראל הייתה תמיד מדינה שאמונה על מדיניות. אני לא תמים מספיק כדי לחשוב שאינטרסים ותפיסות עולם מסוימים לא השפיעו על המעשה המדיני. ובכל זאת, המדינה הייתה זו שניהלה את ענייני המדינה.

ישראל הייתה תמיד מדינה שאמונה על מדיניות. אני לא תמים מספיק כדי לחשוב שאינטרסים ותפיסות עולם מסוימים לא השפיעו על המעשה המדיני. ובכל זאת, המדינה הייתה זו שניהלה את ענייני המדינה

עובדי הציבור שניהלו תהליכים כאלו באופן ממוסד, מתוכנן ושקוף (כשאפשר) ראו לנגד עיניהם רווחה כללית. היה להם אורך נשימה שאיפשר להם להביט אל הטווח הארוך. אורך הנשימה הזה עזר גם לתכנן שיתופי ופעולה ויוזמות באופן שלא היה קשור ישירות ומיידית לייצור רווח כלכלי.

מדינה היא לא עסק מרוויח. אזרחים אינם בעלי מניות. אין שום נזק מכך שהמדינה תרוויח כסף כשאפשר, אבל זו לא התכלית של מדינה. מדינה אמורה לאפשר לכלל אזרחיה לחיות בביטחון ובכבוד. מדינה אמורה לאפשר קיום של חברה אזרחית, כזו שמושקעת ברווחה באופן עמוק.

מדינה דואגת לבריאות, לחינוך, לתרבות כמו שהיא דואגת לביטחון. מדינה דואגת לייצר סביבה שבתוכה יכולים כל אזרחיה להתקיים כשהם נהנים מן האפשרויות הללו. מדינה לא צריכה לאכוף שוויון מלא, אבל מתוקף היותה ציבורית היא צריכה לאפשר שוויון הזדמנויות. כאשר שיתוף פעולה מדיני נוצר בין אנשים פרטיים, קטנה היכולת שלו להרחיב ולהעמיק חברה אזרחית מכבדת ובת קיימא.

זה בכלל לא מפתיע שההסכם עם האמירויות מייצר אינספור הזדמנויות לאנשי עסקים ולחברות פרטיות. זה מפתיע עוד פחות שתעשיית הסייבר "הפרטית", זו שהמדינה תומכת בה מן המסד ועד הטפחות (NSO much?) גוזרת אינספור קופונים באמירויות ובמפרץ בכלל.

אזרחי האמירויות (ושווה להזכיר שבערך שבע שמיניות מאוכלוסיית המדינה אינם אזרחים) מושקעים כולם במדינה באופן פרטי. הצלחתם העסקית היא גם הצלחתה של המדינה. זה לא המצב בישראל. כאן יש ציבור שלם שרווחתו תלויה בחברה האזרחית המתפקדת ולא רק באקזיטים. ישראל היא דמוקרטיה, בניגוד לאמירויות. המדינה הדמוקרטית היא לא עסק פרטי של איש.

בתרחיש אופטימי, ההסכם עם האמירויות יגבש מציאות כלכלית חדשה באזור תחת ההגיון של "היד הנעלמה". אנשי עסקים יקשרו קשרים ומי יודע מה יצא? בתרחיש אופטימי פחות, כל מהלך מדיני שתחילתו פרטית מסתיים ברווחים ותועלות לאנשים פרטיים, גם אם אלו אינם מושחתים.

כאשר אינטרסים פרטיים ראשונים במעלה, רווחת הציבור על שלל היבטיה – יציבות, חוסן אזרחי, טווח ארוך – תמיד תהיה שנייה. הסכמי אברהם הם משענת קנה רצוץ.

כאשר אינטרסים פרטיים ראשונים במעלה, רווחת הציבור על שלל היבטיה – יציבות, חוסן אזרחי, טווח ארוך – תמיד תהיה שנייה. הסכמי אברהם הם משענת קנה רצוץ

דוקטור אורי גולדברג הוא מומחה לחקר איראן המודרנית ותנועות מהפכניות באסלאם השיעי. הוא כותב וחושב על אמונה, פוליטיקה, בייסבול ועוד לא מעט דברים, ומשוכנע שהכל קשור להכל. הוא מלמד בביה״ס לממשל באוניברסיטת רייכמן בקורסים שקשורים לאסלאם רדיקלי, לזהויות וליחסים בין דת ואלימות. אוהב לקרוא ולצלם תמונות של שמש מציצה ומשתקפת ולבלות עם ילדיו. רוב הזמן הוא בטוויטר.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
1
אם הדברים נכונים הם מטרידים, אבל לא ראיתי בכתוב שום הוכחה לדברים. האם ידוע לכותב על עסקים פרטיים שעשו נתניהו, בנט, לפיד, או קרובי משפחתם וחבריהם, עם האמירתים? אם לא - כל הכתוב הוא אמירה... המשך קריאה

אם הדברים נכונים הם מטרידים, אבל לא ראיתי בכתוב שום הוכחה לדברים.
האם ידוע לכותב על עסקים פרטיים שעשו נתניהו, בנט, לפיד, או קרובי משפחתם וחבריהם, עם האמירתים? אם לא – כל הכתוב הוא אמירה בעלמא.
הסכמים ומו"מ מדיני התנהלו בעבר לא אחת על ידי אנשי סוד, במנגנון עוקף את שירות החוץ – כך לדוגמה היה סביב השלום עם ירדן. אולי לא זה המצב הרצוי, אבל ייתכן ויש סיבות של סודיות שיכולות להצדיק זאת, ובכל מקרה לא ניתן להסיק מכך על רצון להשיא רווח אישי כתוצאה מכך.

עוד 910 מילים ו-1 תגובות

הבחירה בפסיביות היא בחירה אקטיבית, אגרסיבית ופחדנית

הפרופיל והראיון שערך הילו גלזר ב״הארץ״ עם ד״ר מיכה גודמן מעוררים הרבה מחשבות. הוא מתואר שם כמי שכותב את המניפסט של המרכז הישראלי. אני חושב שהמרכז הזה הוא איום אמיתי על עתידה של ישראל. אבל בשלב ראשון שווה להצביע על שקר אחד מוסכם שהוא נושא בגאון – שקר הביטחון.

השקר הוא, שאם לא יהיה כיבוש מדינת ישראל תותקף ותאוים ללא הרף על ידי  המדינה הפלסטינית ושגם כעת הכיבוש הוא כורח המציאות כדי לשמור על בטחון. גודמן חושב שאותו ״בטחון״ עדיף על צדק.

השקר הוא, שאם לא יהיה כיבוש מדינת ישראל תותקף ותאוים ללא הרף ע"י המדינה הפלסטינית, ושגם כעת הכיבוש הוא כורח המציאות כדי לשמור על בטחון. גודמן חושב שאותו ״בטחון״ עדיף על צדק

איפה השקר? עיקרו טמון בהנחה שהבטחון של ישראל לא קשור לפעולותיה של ישראל. בטחון, על פי התפיסה הזו, הוא ניסיון לבלום מציאות שמשתוללת סביבנו ועלינו גם ככה. מה שאנחנו עושים הוא מה שאנחנו חייבים לעשות. אם רק היו מניחים לנו היינו שמחים לשבת תחת גפננו ותאנתנו ולהרבות טוב בעולם.

ובמלים אחרות, תפיסת בטחון כזו מייחסת לאויב שלנו אידיאולוגיה וחזון ותכנית פעולה, בעוד שאנחנו רק מכבים שרפות או מכים על ראשו של החולד במשחק whack-a-mole שאין לו סוף. זו, דרך אגב, גם הגישה שאנחנו מפעילים מול איראן. ״להם״ יש אידיאולוגיה ואמונה וחזון, לכן הם תוקפים אותנו. אנחנו אך ורק מתגוננים ובולמים.

למה זה שקר? כי העולם לא עובד כך וגם ישראל לא. ישראל היא שחקנית כוחנית לפחות כמו כל השחקניות האחרות, כולל איראן. יש שיאמרו (ויצדקו) שלעתים קרובות ישראל כוחנית הרבה יותר. מחול ההסלמה בין ישראל לאיראן מתחולל לגמרי הדדית.

שווה לציין, למשל, שכשמדינה עם ארסנל גרעיני המונה (לוחשים לי באוזניה) מאות פצצות שניתנות לשיגור ממגוון פלטפורמות, מאיימת תחת כל עץ רענן בתקיפה של מדינה אחרת בכל מחיר, מדובר באקט תוקפני ומסלים, גם אם שום תקיפה כזו לא מתבצעת. כל זה, כמובן, בלי לדבר על מגוון התקיפות וההתנקשויות והסנקציות שישראל מייצרת ביחס לאיראן.

ישראל היא שחקנית כוחנית לפחות כמו כל האחרות, כולל איראן. יש שיאמרו (ויצדקו) שלעתים קרובות ישראל כוחנית הרבה יותר. מחול ההסלמה בין ישראל לאיראן הדדי לגמרי

בהקשר הפלסטיני זה כמובן בוטה בהרבה. הכיבוש הוא מסכת כוחנית של דיכוי והתעמרות. כאשר הצבא פושט על בתי פעילים פלסטינים שמתעדים טרור מתנחלי זו הפעלת כח בוטה. כשהצבא מבצע ״מעצרים״ מדי לילה בכל הגדה זו הפעלת כח בוטה. כשהצבא מפיל מגדלים בעזה זו הפעלת כח בוטה לשם הפעלת הכח. אפשר לטעון שצריך להפעיל את הכח הזה. אי אפשר, ממש אי אפשר, לטעון שהפעלת הכח הזו לא מייצרת שום תגובה ששואפת להיות שקולה והפוכה.

זו ״העצלות המוסרית״ הבסיסית של מיכה גודמן בעיניי, עוד לפני הפניית העורף לעוולות שמתבצעות ממש בחצר האחורית שלו. הוא מתואר במאמר וגם מתאר את עצמו כמי שמניח שבכל תפיסת עולם וסדר יום יש אמת, גם כשהם מצויים בתחרות קיומית עם שלו.

המסקנה האופרטיבית שלו מן התובנה הזו היא שהשקפת העולם שלו עצמו היא שלא צריך באמת השקפת עולם. אם הכל יכול להיות נכון, הוא רק צריך להיות החלל המרכזי שמאפשר את הזרימה. זה שקר.

אין חללים ריקים בעולם. הטבע מתעב חלל ריק. הבחירה להנציח מצב קיים היא בחירה פעילה לגמרי. הבחירה בפסיביות כביכול היא בחירה אגרסיבית ופחדנית כאחד. כיוון שישראל רק ״מנהלת״ או ״מצמצמת״, היא מתנערת מאחריות למציאות המתהווה. ישראל לא ״משנה״ אלא רק מתכיילת.

בחסות השקר הזה ישראל איבדה את היכולת להיות יותר מטקטיקה, לייצג איזה ערך שמאחד בין תושביה בכל אופן שהוא. ישראל היא סוג של שום דבר ברמה הרעיונית, וזה הופך אותה לנחשול משתולל של פערים, חוסר סולידריות ואלימות פרועה בתוכה פנימה.

הבחירה להנציח מצב קיים היא בחירה פעילה לגמרי. הבחירה בפסיביות כביכול היא בחירה אגרסיבית ופחדנית כאחד. כיוון שישראל רק ״מנהלת״ או ״מצמצמת״, היא מתנערת מאחריות למציאות המתהווה

כדי לשמור על ״הזרימה״ הגודמנית בשם ״הבטחון״ הגודמני, צריך לוותר על כל שאיפה לעתיד שהוא יותר מהשרדות. ישראל רק מתקזזת ומקזזת, מעמידה פנים שמעשיה ההולכים ומסלימים לא מותירים חותם בעולם.

האם גודמן מסתפק באופטימיזציה על חשבון המהות? בספר שהתפרסם באנגלית כ-The Wondering Jew, גודמן מפתח תפיסה תיאולוגית, לפיה הדרך היחידה ליישב בין דתיות קיצונית וכופה לבין חילוניות מנותקת היא יצירת נתיב אמצעי התלוי כולו בלאומיות יהודית יציבה וריבונית. למעשה, עבור גודמן, השלטון היהודי באדמת הארץ המובטחת הוא הרכיב הקבוע המאפשר עוצמה ריבונית.

יתר על כן, כפי שכותב דניאל מיי בסקירה על הספר the guilty conscience of jewish empire, גודמן רואה את הביטוי המזוקק ביותר של הריבונות היהודית ההכרחית לחיים לאומיים כאימפריה יהודית, ישות השולטת באדמתה על עמים זרים הכפופים לה.

לא לחינם מעדיף גודמן להתעלם בחינניות משאלות מעשיות על פינוי חאן אל אחמר ועל הפרקטיקות של הכיבוש. שלטון יהודי על השטחים שלא במסגרת מדינה שוויונית הוא תנאי יסוד לחזונו המאחד בין חילוניות ודתיות תלושות.

גודמן מפתח תפיסה תיאולוגית, לפיה הדרך היחידה ליישב בין דתיות קיצונית וכופה לבין חילוניות מנותקת, היא נתיב אמצעי התלוי כולו בלאומיות יהודית יציבה וריבונית

כל זה שקר שהתמכרנו אליו כדי להמשיך ולשמר את אשליית היותנו ״מקצוענים נטולי פניות״. זה לא עובד. העולם דוחה את השקר הזה. החל מסין, שמבינה כמה הוא נטול אחיזה במציאות, ועד ארה״ב שרואה בו עלבון לאינטליגנציה (חכו לעוד בפרשת NSO). זה לא בטחון. זה שקר שעובד עלינו כמו סם ושואב את הרצון לחיות.

דוקטור אורי גולדברג הוא מומחה לחקר איראן המודרנית ותנועות מהפכניות באסלאם השיעי. הוא כותב וחושב על אמונה, פוליטיקה, בייסבול ועוד לא מעט דברים, ומשוכנע שהכל קשור להכל. הוא מלמד בביה״ס לממשל באוניברסיטת רייכמן בקורסים שקשורים לאסלאם רדיקלי, לזהויות וליחסים בין דת ואלימות. אוהב לקרוא ולצלם תמונות של שמש מציצה ומשתקפת ולבלות עם ילדיו. רוב הזמן הוא בטוויטר.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 796 מילים
סגירה
בחזרה לכתבה