בניגוד מוחלט לתדמיתה כעיר קוסמופוליטית פוחזת, קלת דעת, שכאילו מסוגרת בבועה נהנתנית, תל אביב אינה מנהלת את חייה במנותק מהאיומים מדירי השינה של המזרח התיכון.

טילים בליסטיים ממזרח, רקטות מרצועת עזה, אוטובוסים מתפוצצים, פיגועי דקירה, פיגועי ירי, מחבלים מתאבדים. תל אביב קיבלה מנה גדושה מכל אלה, ותמיד נשארה על הרגליים וחזרה מהר מאוד לרקוד. היא רק לא עיר שנוטה לרקוד על הדם. והיא משתדלת לשמור על חוש הומור, גם אם זה הומור גרדומים שחור משחור. אפילו ברגעים קשים. דווקא ברגעים קשים.

זו, כמובן, הכללה גורפת, המניחה שיש דבר כזה "תל אביבים", שהם בעלי מכנה משותף ומחנה משותף, שניצב ממול או נגד מחנות ישראלים אחרים כמו "פריפריה", "ירושלים", "מתנחלים", "חרדים" וכן הלאה.

זו הכללה שאולי נשענת על כך, שתל אביבים רבים הגיעו אל העיר מכל המחנות האחרים. לפעמים ממש נמלטו אליה, בתקווה למצוא בה מקלט. למצוא מקום אחד בישראל שבו אפשר להמשיך לרקוד גם כשהפחד כאן, כמו שכתב אריה הספרי מ-WC. לנסות לשכוח שגם בדירת השותפים המבורדקת בשכונת פלורנטין, יש סליק מתחת לבית.

רחוב דיזנגוף הפך עם השנים לסמל המובהק של הכפילות הזו. מי שירכב בשבילי האופניים החדשים שנסללו בשנים האחרונות לאורך הרחוב, יחצה את העיר ממזרח למערב, ויחלוף בדרך ליד היכל התרבות וביתן הלנה רובינשטיין לאמנות מודרנית.

בדרכו הוא יחלוף על פני שלט הזיכרון מתחת לדיזנגוף סנטר שמנציח את קורבנות הפיגוע בפורים 1996 (13 הרוגים, 125 פצועים); בית הקפה "כסית", שהיה ביתם השני של משוררי שנות השישים והשבעים, שממש לידו התפוצץ ב-1994 מחבל מתאבד באוטובוס קו 5 (22 הרוגים, 104 פצועים). ובדרך אל הים יחלוף רוכב האופניים גם ליד פאב "אילקה" בדיזנגוף 148, שם נהרגו אמש שלושה ונפצעו שישה.

אהוד בנאי, שהעניק לרחוב דיזנגוף את הדימוי המושלם כ"רכבת לילה לקהיר", כתב גם על האורות הרחוקים של עיר המקלט, שאליה מגיעים בכוחות אחרונים, רגע לפני שנשברים. תל אביבים רבים יכולים להזדהות עם התיאור הזה.

אהוד בנאי, שהעניק לרחוב דיזנגוף את הדימוי המושלם כ"רכבת לילה לקהיר", כתב גם על האורות הרחוקים של עיר המקלט, שאליה מגיעים בכוחות אחרונים, רגע לפני שנשברים. תל אביבים רבים יכולים להזדהות עם זה

אבל עיר המקלט הזו – על מגדליה היהירים, מועדוניה האופנתיים, שבילי האופניים הירקרקים ואתרי הבילוי ההומים – היא לא רק עיר יקרה בצורה בלתי נסבלת. העיר היקרה ביותר בעולם, כפי שגילינו ממש לאחרונה. תל אביב היא עיר שברירית ופגיעה הרבה יותר משנדמה. וכל המתחים נוכחים בה תמיד. ובימים של טרור הם נוכחים יותר מתמיד.

אמש, בלילה שבין חמישי לשישי, כשהמולת המצוד אחרי המחבל היורה עולה מכל עבר ומורטת את העצבים המרוטים ממילא, נכנסתי לדף הפייסבוק של השכונה הקטנה שבה אני מתגורר.

זו שכונה שנמצאת כרבע שעה רכיבה על אופניים מזירת הפיגוע בדיזנגוף, ועברה מתיחת פנים של ממש בעשור האחרון. אנחנו גרים בשכונה הזו כבר 17 שנה וגידלנו בה שלושה ילדים, אבל עדיין נחשבים "חדשים" בעיני התושבים הוותיקים יותר, שמתייחסים בחשדנות כלפי הפולשים ששינו את אופי שכונת ילדותם.

אחרי שהדגישה שהיא לא בפאניקה, שכנה שאיני מכיר שאלה בפורום השכונתי ההומה תמיד, אם יש סיכוי שהמחבל הנמלט יגיע גם לאזור שלנו. "יש פה הרבה תומכים שלו, אז נראה לי שאנחנו מוגנים", ענה בסרקסטיות שכן אחד.

שכנה שאיני מכיר שאלה בפורום השכונתי ההומה תמיד, אם יש סיכוי שהמחבל הנמלט יגיע גם לאזור שלנו. "יש פה הרבה תומכים שלו, אז נראה לי שאנחנו מוגנים", ענה בסרקסטיות שכן אחד

הוא התכוון – מן הסתם – גם אליי וגם אל שכנה אחרת, שענתה ביובש "האם לאנשים בשכונה יש כדור בדולח? או חוש שישי מפותח? האם הסיכויים שיגיע לשכונה הם לא אותם הסיכויים שיגיע לכל שכונה אחרת, או עיר? את אולי בהכחשת פאניקה, את לא צריכה לעורר פאניקה".

כוחות משטרה וביטחון בחיפוש אחר המחבל בפיגוע הירי ברחוב דיזנגוף, תל אביב, 7 באפריל 2022 (צילום: אבשלום ששוני/פלאש90)

אבנר אברהמי, חבר המתגורר שני רחובות ממני, כתב ממש באותו זמן "עכשיו בתל אביב, בסגר, אורח הולנדי מוצא מקלט בביתנו. הוא במקרה מנהל בית אנה פרנק באמסטרדם. צירוף מקרים".

חבר המגורר שני רחובות ממני, כתב ממש באותו זמן "עכשיו בתל אביב, בסגר, אורח הולנדי מוצא מקלט בביתנו. הוא במקרה מנהל בית אנה פרנק באמסטרדם. צירוף מקרים"

בין השורות של הטקסטים הקצרים האלו מבצבצת תל אביב העניינית, שמשתדלת לשמור על קור רוח גם כשרחובותיה בוערים. שמארחת בשעת פיגוע את מנהל בית אנה פרנק, אבל זוכרת שזה רק צירוף מקרים, לא אות משמים.

רק כשהטילים, המחבלים והפיגועים מגיעים לתל אביב אפשר למצוא ברשת תגובות כמו "זהו, המחבל כבר הספיק לפתוח עוד סניף של גולדה", שאלות כמו "מה ללבוש כשהלוחמים יגיעו לבניין?" ו"מתי טיים אאוט מוציאים ארבעים המחבלים הרווקים מתחת לארבעים הכי לוהטים בתל אביב?";

והערות כמו "טוב, לפחות לא הקמנו מדינה ליד רוסיה", "בניין עיריית תל אביב יואר הלילה בצבעי עיריית תל אביב" ו"מזל שאזרחים הסתובבו עם מצלמות ונתנו מענה ראשוני לאירוע, עד שהגיעו לשטח הכוחות המיוחדים של ערוץ 12".

פיגוע הירי ברחוב דיזנגוף, תל אביב, 7 באפריל 2022 (צילום: AP Photo/Ariel Schalit)

יש, כמובן, מי שמנסים למשטר ולדכא הומור שחור כזה, בלי להבין שכך הם בעצם מנסים לדכא את רוח העיר. במאמר מופתי שעלי מוהר פרסם בשער עיתון "העיר" אחרי הפיגוע הגדול בקו 5 הוא כתב, בין היתר:

"בארץ עמוסת כובד ראש זו, טוב היה לדעת, שיש לפחות פינה אחת שאיש איננו חייב בכבודה. אבל השבוע נעלמה הפינה הזאת, נמחקה כחיוכו האחרון של איזה פתי, שהתעקש בחוסר תבונה להוסיף ולחייך בבית אבלים.

השבוע הורידו לעיר את החיוך הזה מן הפרצוף, כי השבוע הביאו גוויות לא מן 'ההרים', כבשירו של יהודה עמיחי, אלא מסתם אוטובוס מחורבן מספר 5, שקודם קפץ למוסך ועשה גם כמה נסיעות לבת-ים ולבית העלמין.

השבוע הנה מוטלות גופותינו לא בבאב אל וואד אלא פה, תיכף, ליד דרבי בר, בדיזנגוף".

המלים האלו נכתבו ב-1994. 28 שנים חלפו מאז. החיוך חזר מאז לעיר. ושוב נמחק. ושוב חזר. ושוב נמחק. והשבוע שוב הביאו גופות לא מן "ההרים". השבוע שוב מוטלות גופותינו. הפעם ליד אילקה בר.