אם תביטו בתמונה הראשית היטב, תראו שחלק מאבני המדרכה מחוץ לחנות הפארם "סופר־דראג" וליד דוכן המזון לחיות המחמד שבמרכז העיר האנגלית סולסברי – מעט בהירים יותר מהשאר.
אם תשאלו את עוברי האורח בסביבה תגלו – אף שזה נשמע תלוש מהמציאות – שפיסת המדרכה התמימה הזאת מסמלת מפנה היסטורי עבור הקהילה הבינלאומית, שעדיין מעכלת את הזוועות שמחולל ולדימיר פוטין באוקראינה.
אבני הריצוף המקוריות במתחם הקניות הזה, באזור גדות נהר אייבון, נעקרו לפני ארבע שנים, יחד עם הספסל הציבורי שניצב מעליהן. זאת מפני שעל הספסל הזה, ב־4 במרץ 2018, נמצאו ללא הכרה סרגיי סקריפל – קצין רוסי לשעבר שהפך לסוכן מודיעין בריטי – ובתו יוליה, אחרי שהורעלו בגז עצבים מסוג נוביצ'וק על ידי שני סוכנים של המודיעין הרוסי.
בזכות ערנותה של אחות צבאית מיומנת שעברה במקרה באזור והבחינה בשניים, הם הובהלו אל בית החולים במצב קריטי. שניהם שרדו אחרי כמה שבועות של אשפוז בטיפול נמרץ. אולם, המזל לא שיחק לדון סטרג'ס, אישה שהתגוררה כמה קילומטרים משם.
בן הזוג של סטרג'ס מצא את בקבוק הבושם שהכיל את גז העצבים שבו השתמשו המתנקשים של פוטין בקופסת תרומות לצדקה, העניק אותו לסטרג'ס והיא מתה זמן קצר לאחר מכן
שלושה חודשים אחרי המקרה לעיל, בן הזוג של סטרג'ס מצא את בקבוק הבושם שהכיל את גז העצבים שבו השתמשו המתנקשים של פוטין בקופסת תרומות לצדקה, העניק אותו לסטרג'ס והיא מתה זמן קצר לאחר מכן.
פיונה היל, מומחית לענייני רוסיה שכיהנה במועצה לביטחון לאומי של ממשל דונלד טראמפ, ציינה בריאיון שנערך עמה לאחרונה ש"היה בבקבוק מספיק חומר עצבים כדי להרוג כמה אלפי אנשים".
אבני הריצוף אומנם הוחלפו, ומבצע ניקיון נרחב של כל האתרים הקשורים לאותה התקפה קטלנית הושלם כבר מזמן, אבל סולסברי עדיין זוכרת.
בשלהי בוקר של יום שלישי בהיר וצונן, ראיתי שני מאבטחים המפטרלים בחנויות ובדוכנים שבכיכר השוק. כשניגשתי לשאול אותם על האירועים המזעזעים של 2018 כדי לדעת אם העיר התאוששה מהם – אישה שהפעילה דוכן מזון בטווח שמיעה צעקה בכעס, "התאוששנו, אבל לא שכחנו".
לא מפתיע לשמוע כי סולסברי התגייסה באופן גלוי כדי לסייע למטרה הנוכחית של פוטין – אוקראינה – בין השאר באמצעות גיוס תרומות בכל דרך אפשרית – מציד ביצי פסחא ועד מכירת עוגות, שליחת סיוע הומניטרי לפליטים בגבולות אוקראינה, התארגנות להצעת חדרים פנויים לפליטים אוקראינים ותפילות.
מאות תושבים מקומיים השתתפו בצעדת הזדהות עם אוקראינה שהסתיימה בטקס דתי בקתדרלת סולסברי, תחת הצריח הגבוה ביותר בכל בריטניה. מועצת סולסברי אף הניפה את דגל אוקראינה מעל בית העירייה.
ההתקפה הרוסית על סולסברי הייתה יכולה להיות הרסנית הרבה יותר. הרוצחים של פוטין, כפי שכתבה בחודש שעבר העיתונאית קרול קדוולדר מהגרדיאן, "התהלכו ברחובות העיר בלי לנסות להסוות את עצמם, לעיני 100 מצלמות אבטחה או יותר, ושחררו חומר עצבים קטלני. ואז? ואז הם זרקו את הבקבוק".
"אבל מה היה קורה", ממשיכה ושואלת קדוולדר, "אם בן הזוג של דון סטרג'ס לא היה מוצא אותו? מה אם חומר העצבים הקטלני הזה היה מתפשט? מה אם הוא היה חודר אל מי התהום?"
ברור כי לרוצחים של פוטין לא היה אכפת מההשלכות האפשריות. לא היה אכפת להם כי הם ידעו שלבוס שלהם לא אכפת
ברור כי לרוצחים של פוטין לא היה אכפת מההשלכות האפשריות. לא היה אכפת להם כי הם ידעו שלבוס שלהם לא אכפת. בבית מועצת הקתדרלה של סולסברי מוצג לראווה העותק השמור ביותר מבין ארבעת העותקים ששרדו של המגנה כרטה.
לפני 800 שנה, "כתב הזכויות הגדול של החירויות" קבע לראשונה כי המלך וממשלתו אינם עומדים מעל החוק – טקסט חלוצי שתואר על ידי לורד דנינג, אחד השופטים המודרניים המכובדים ביותר באנגליה, כ"מסמך החוקתי הגדול ביותר של כל הזמנים – כינונה של חירות הפרט כנגד הסמכות השרירותית של העריץ".
לפני ארבע שנים ולדימיר פוטין העמיד את עצמו מעל החוק בסולסברי כשהשתמש בנשק כימי באופן קטלני, וחשף לסכנה מספר עצום של אזרחים. עד היום הוא לא שילם על כך שום מחיר משמעותי.
זו הייתה עדות קטנה לנוקשות שלו, לשכנוע העצמי ששום תקנה לא חלה עליו. זו לא הייתה בשום אופן הפעם היחידה בה עשו הרוסים שימוש בנשק כימי, רק תיזכרו בסוריה. אבל המקרה בסולסברי ראוי לציון משום שהוא הראה את האדישות שבה מנצח פוטין על זוועות שקשה לדמיין, לנגד עיניו של העולם המתורבת.
ההרעלות בסולסברי היו צריכות להגביר את צפירות האזעקה בזמן שפוטין הפנה את מוקד תשומת הלב שלו לאוקראינה. הן צריכות להבהיר שלא ניתן לפייס עריצים או לפנות להיגיון שלהם. הן צריכות לעזור להבטיח שאף אחד לא יפקפק בנכונותו לחולל זוועות שלא יעלו על הדמיון – לפחות עד שתישלל ממנו היכולת לעשות זאת.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם