זה היה מבצע ההונאה הגדול ביותר בזמן מלחמת העולם השנייה. ב־30 באפריל 1943, בשעות הבוקר, צוללת "סראף" בריטית הגיחה מהאפלה, החליקה לכיוון החוף הדרום־מערבי של ספרד – ופלטה לים גופה של נווד חסר כל שמת מהרעלה. הגופה הוטלה במרחק של כקילומטר מחוף הדייגים פונטה אומבריה.

לגופה, שהולבשה במדים של איש חיל אוויר בריטי, נבנה סיפור כיסוי והיא נשאה בבגדיה מסמכים בסיווג סודי ביותר שתיארו, לכאורה, את התוכניות של בנות הברית לפלישה לדרום אירופה. המסמכים המזויפים, שהיו אמורים לשכנע את הנאצים שהמתקפה תתרחש בסרדיניה וביוון, הגיעו בסופו של דבר לידי אדולף היטלר.

המודיעין הגרמני הצליח לשכנע את היטלר שהמסמכים אמיתיים והוא הורה לכוחותיו לתגבר את האזורים בהם לכאורה תתבצע התקיפה, מה שגרם לו להסיט את תשומת הלב מסיציליה, לשם הגיעו בנות הברית בהצלחה אחרי פחות מחודשיים.

"מבצע קציצה" (או "מבצע בשר קצוץ") הוא שם המבצע הגאוני שהוביל יואן מונטגיו, קצין מודיעין בריטי וצאצא למשפחה יהודית נודעת. "מבצע קציצה" הוא גם השם של הסרט החדש – שייקרא בעברית "האיש שלא היה" ויוקרן בבתי הקולנוע "לב" בתחילת מאי – בכיכובם של קולין פירת', מתיו מקפיידן ופנלופי וילטון. מונטגיו, אותו מגלם פירת', נזכר בהנאה בחלקו בהונאת היטלר.

קציני הצוללת "סראף" בנמל פורטסמות' אחרי מבצעים בים התיכון, 24 בדצמבר, 1943 (צילום: חיל הים המלכותי / רשות הציבור / Wikimedia Commons)

"מדובר באם כל השמחות עבור כל אדם – ובעיקר לאדם יהודי – שנובעת מהידיעה והסיפוק שהצלחת להונות באופן ישיר את המפלצת", אמר מונטגיו. אף שקשה לקבוע עד כמה המבצע באמת השפיע על מהלך המלחמה, היסטוריונים רבים תופסים את ההונאה הזאת כקריטית בתבוסת הנאצים.

"היוזמים של 'מבצע קציצה' חלמו על שרשרת אירועים בלתי סבירה לחלוטין אבל גרמו לזה להיראות אפשרי והוציאו את זה לפועל. הם שינו את המציאות"

"היוזמים של 'מבצע קציצה' חלמו על שרשרת אירועים בלתי סבירה לחלוטין אבל גרמו לזה להיראות אפשרי והוציאו את זה לפועל. הם שינו את המציאות", מציין העיתונאי בן מקנטייר בספרו "מבצע קציצה", שעליו מבוסס הסרט. "'מבצע קציצה' הוא לגמרי משחק בכאילו. הוא גרם להיטלר להאמין במשהו ששינה את נתיב ההיסטוריה".

למרות העיבוד ההוליוודי העכשווי, אם רצף האירועים והתפניות המרובות היו מבוססות על רומן בדיוני, רבים היו חושבים שמדובר בסיפור לא אמין. אין זה מפתיע שאיאן פלמינג, מי שכתב את ספרי ג'יימס בונד, המליץ על שיטה דומה. בתזכיר קצר מ־1939 – זמן קצר אחרי שפרצה המלחמה – פלמינג שירטט 51 דרכים ל"הכנסת רעיונות למוחות הגרמנים".

מספר 28 ברשימה היה לדברי פלמינג והבוס שלו, מפקד המודיעין הימי האדמירל ג'ון גודפרי, "לא רעיון נחמד במיוחד" – "להלביש גופה כאיש חיל האוויר הנושא פקודות בכיסיו, ולשחרר אותה באזור החוף, אחרי שלכאורה הגיעה לשם בעקבות מוות מצניחה כושלת". התזכיר קבע בהחלטיות ש"לא תהיה בעיה להשיג גופות מבית החולים הימי", קביעה שהתבררה כטעות גמורה.

הרעיון "הלא נחמד במיוחד" קרם עור וגידים שלוש שנים לאחר מכן על ידי צ'ארלס צ'ולמונדליי, קצין אקסצנטרי בחיל האוויר המלכותי, שסופח לשירותי המודיעין MI5.

בסופו של דבר, "מבצע קציצה" הפך לחלק מהותי מ"מבצע ברקלי", שנועד לשכנע את הגרמנים – בניגוד להיגיון הצבאי ולאינסטינקטים בריאים – שהאי סיציליה, על חשיבותו האסטרטגית, לא יהיה היעד הראשון של בנות הברית. כפי שניסח זאת ראש ממשלת בריטניה וינסטון צ'רצ'יל בעצמו: "כולם מלבד אידיוט גמור יבינו שהיעד הוא סיציליה".

"מבצע קציצה" הפך לחלק מהותי מ"מבצע ברקלי", שנועד לשכנע את הגרמנים – בניגוד להיגיון הצבאי ולאינסטינקטים בריאים – שהאי סיציליה, על חשיבותו האסטרטגית, לא יהיה היעד הראשון של בנות הברית

הגאונות של "מבצע קציצה" נעוצה בהונאה הכפולה. היא נועדה לשכנע את הגרמנים שיוון תהיה מוקד הפלישה ובמקביל, היא ניסתה לשכנע אותם שתגבור הכוחות מצד בנות הברית, שנועד לכאורה לסיציליה, הוא, למעשה, הונאה נוספת.

כך או כך, "מבצע קציצה" היה מסוכן ומסובך. למעשה, אם הגרמנים לא היו מוצאים את המסמכים המזויפים ברגע שהגופה הגיעה לספרד, או שההונאה הייתה מתגלה, התוצאות, הזהיר מונטגיו, עלולות היו להיות "רחבות היקף" ו"אדירות".

בן מקנטייר, מחבר הספר "מבצע קציצה" (צילום: Jonathan Ring)

כפי שציין מקנטייר, "אם ['מבצע קציצה'] נכשל, אז כל הרכיבים האחרים של התחבולה גם נחשפים כחלק ממזימה אדירה, מה שהיה מאפשר לגרמנים לתגבר את ההגנה בסיציליה".

אולם, כפי שמקנטייר מציין, כדי לשכנע את הגרמנים בהונאה, הגופה צריכה להיות משכנעת באופן חד משמעי: "סוכנים אנושיים, או סוכנים כפולים, ניתן לענות או לגייס, אפשר להכריח אותם לחשוף את האמת. גופה של אדם מת לא יכולה להעיד".

זה אומר, כמובן, שהגופה – והמסמכים שעליה – צריכים להיות משכנעים במיוחד. זאת, כנראה, תרומתו הגדולה ביותר של מונטגיו. מונטגיו, בנו השני של לורד סווית'לינג – בנקאי עשיר ופעיל פוליטי – ושל גלדיס – בת למשפחות גולדסמיד ורוטשילד – הוכשר כעורך דין אחרי ששירת במלחמת העולם הראשונה.

כשהמלחמה חזרה ב־1939, הוא היה זקן מדי לשירות פעיל, ובכל זאת הצטרף לכוח המילואים הימי. באישורו של גודפרי, מונטגיו – המבריק ומהיר המחשבה – קודם במהירות בדרגות המודיעין הימי. עד מהרה הוא מונה לפקד על יחידת "המודיעין המיוחד", חטיבה M17, שאותה כינה גודפרי "להקה מבריקה של מנצחי מלחמה נחושים".

מאוחר יותר הוא פיקד על כל הסוכנים הכפולים המעורבים בהונאה הימית. יחד עם צ'ולמונדליי, מונטגיו התחיל לעבוד על "מבצע קציצה". הצמד, כותב מקנטייר, "יפתח את המופע הכפול המרשים ביותר בהיסטוריה של ההונאה הצבאית".

"אי אפשר לקבל גופות על פי בקשה"

למרות דברי פלמינג, גיוס גופה למשימה סודית בלונדון בתקופת מלחמת העולם השנייה התגלה כמשימה לא פשוטה. כשמונטגיו ביקש לראשונה מבנטלי פרצ'ס – חבר ותיק וחוקר מקרי מוות במחוז הצפוני בלונדון – לקבל גופה ל"מבצע צבאי", הוא ננזף.

פוסטר הסרט "האיש שלא היה" (צילום: באדיבות קולנוע לב)

"אתה לא יכול לקבל גופה רק כי ביקשת, לידיעתך", השיב לו פרצ'ס. "אפשר להניח שגופות הן המוצר היחידי שלא חסר כרגע, אבל בעידן של ריבוי גופות צריך לתת דין וחשבון על המקום שבו הם נמצאו". אחרי שנודע לו כי צ'רצ'יל עצמו אישר את המבצע, פרצ'ס התאמץ קצת יותר.

הוא הבטיח לחפש מועמד ראוי, וזמן קצר לאחר מכן הודיע למונטגיו על גופה מתאימה שהגיעה לחדר המתים שלו – גלינדר מייקל, גבר חסר בית בן 34, בלי משפחה, מת ב־28 בינואר, 1943 אחרי שבלע רעל עכברים. הרעל, קבע פרצ'ס, לא ישאיר סימנים המעידים על סיבת המוות. לכן, יהיה קשה מאוד להוכיח שהגופה לא שייכת לקורבן חסר מזל שנהרג בתאונה אווירית ונסחף לחופי ספרד.

גלינדר מייקל, גבר חסר בית בן 34, בלי משפחה, מת ב־28 בינואר, 1943 אחרי שבלע רעל עכברים. הרעל, קבע פרצ'ס, לא ישאיר סימנים המעידים על סיבת המוות

בשלב הזה הבין מונטגיו שהעבודה הקשה רק התחילה. עתה צריך להעניק לגופה פרסונה משכנעת. "ככל שהוא ייראה יותר אמיתי, כך כל הסיפור יהיה משכנע יותר", הוא נזכר. "הגרמנים יחקרו כל פרט ופרט".

האמינות של המסמכים תלויה בזהות החדשה – גלינדר מייקל הפך לקפטן ויליאמס "ביל" מרטין. "דיברנו עליו עד שהרגשנו שהוא חבר ותיק", תיאר מונטגיו את השעות שבילה עם צ'ולמונדליי בבניית הזהות החדשה של מרטין. "הוא הפך לגמרי אמיתי עבורנו".

מרטין קיבל הרבה יותר ממדים ותעודת זהות צבאית. על גופו נמצאו מכתבים ו"פסולת" אחרת, שציירה תמונה של "בחור טוב" שהתחנך במערכת הציבורית: חבר בצבא של פאל מאל ובמועדון הנייבי שרכש חולצות בג'יבס, עישן סיגריות נייבי קאט של פלייר'ס וביקר לעיתים קרובות בקלאב קברט.

כמו כן, נמצא עליו מכתב ממנהל הבנק העצבני שלו בנושא משיכת יתר, שאביו התייחס אליה במכתב אחר, מה שרמז כי מרטין חי בסגנון חיים מעבר להישג ידו. נמצא עליו גם צילום של פאם – הארוסה המדומיינת של מרטין (במציאות זאת הייתה תמונה של ג'ין סטנלי מצוות המודיעין הימי) – חליפת מכתבים עבה וחשבונית לטבעת אירוסים.

תעודת הזהות המזויפת של מייג'ור ויליאם מרטין (צילום: רשות הציבור / Wikimedia Commons)

אבל, כפי שטוען מקנטייר, הסיפור של ביל מרטין היה, במובנים מסוימים, "מושלם מדי". "בכיסים של מרטין לא היה שום דבר חריג או בלתי מוסבר, שום דבר מוזר או חסר משמעות", הוא ציין. "הכול היה קשור, הכול היה מחובר… בתפיסה המודיעינית, משהו שנראה מושלם הוא בדרך כלל זיוף".

תשומת לב דומה הוקדשה ל"תכתובת הרשמית" שהושתלה בתיק מסמכים שחובר לגופו של מרטין באמצעות שרשרת מעור. המסמך החשוב ביותר היה מכתב אישי מלוטננט גנרל ארצ'יבלד ניי, סגן ראש המטה האימפריאלי, להרולד אלכסנדר, מפקד קבוצות הארמיות ה־18 בתוניסיה, גנרל בכיר שפעל בצפון אפריקה.

הניסיון למסגר את ההונאה, אמר מונטגיו, הוא "חלומו של כל עורך דין מושחת". הוא קבע שהמטרה המזויפת צריכה להיות "מוגדרת בצורה אגבית אך חד משמעית", ושהטון של המכתב צריך להכיל "הערות אישיות וראיות" שיסבירו למה הוא לא נשלח כצופן או באמצעות שליח דיפלומטי.

תהליך הניסוח והשכתוב המייסר של המכתב נמשך עד שהוחלט שניי עצמו ישתתף בניסוח המכתב כדי לגרום לו להיראות טבעי ומשכנע. ריס יחיד ובודד נשתל במכתב כדי ששירותי המודיעין הבריטי יוכלו לזהות אם הוא נפתח על ידי הספרדים או הגרמנים, במקרה שיוחזר לבריטניה.

ג'ין סטנלי מצולמת כ"פאם" לצורך "מבצע קציצה" (צילום: הארכיון הלאומי הבריטי / רשות הרבים / Wikimedia Commons)

המלכודת מוכנה

ספרד הפשיסטית של פרנסיסקו פרנקו, שהייתה לכאורה מדינה ניטרלית אך התירה לרשת מרגלים גרמנית לפעול בחופשיות בשטחה, נתפסה כמקום הטבעי להפעלת התוכנית. יתרה מכך, החוף בהואלבה נבחר למקום המבצע לא רק בגלל שזרמי המים יביאו את הגופה לשם, אלא גם בגלל הנטייה הפרו־גרמנית של מפעילי נמל הדייג הזה.

אדולף קלאוס, "סוכן גרמני פעיל מאוד עם קשרים מצוינים, רשמיים ואחרים", לדברי מונטגיו, נתפס כסוכן המושלם. הוא האמין שקלאוס יעביר את השמועה על איש חיל אוויר הבריטי הנושא על גופו מסמכים, וירדוף אחרי הרמזים בכל הכוח.

ב־15 באפריל 1943 שהה צ'רצ'יל בחדרי המלחמה התת קרקעיים בלונדון ועישן סיגר. משם הוא נתן לתוכנית אור ירוק, כפוף לאישור מפקד בנות הברית, דווייט אייזנהאואר.

ראש הממשלה התלהב מתוכנית ההונאה ושמר על אופטימיות גם כשהבין את הסיכון הצפוי מכך שהרשויות הספרדיות פשוט יחזירו את הגופה לבריטים. "במקרה הזה, נצטרך לאסוף את הגופה ולשלוח אותה לשחייה נוספת", הסביר צ'רצ'יל.

ראש ממשלת בריטניה וינסטון צ'רצ'יל (במרכז) בפגישה עם מפקדי כוחות בנות הברית באלג'יריה, 27 במאי 1943 (צילום: AP Photo)

יומיים לאחר מכן, אחרי שנאלצו להפשיר את רגליו הקפואות של מייקל כדי לנעול לרגליו מגפיים, מונטגיו וצ'ולמונדליי ליוו אותו מלונדון לבסיס הצבאי שבמערב סקוטלנד. הגופה הושמה במיכל מיוחד כדי לשמר אותה במהלך השיט בצוללת. כשהועלתה על סיפון ה"סראף", קפטן הצוללת נורמן (ביל) ג'וול אמר לצוות שלו שמדובר במכשיר מטאורולוגי סודי ביותר.

בשלב הזה עברה זירת ההתרחשות המרכזית לספרד. כשהגופה תגיע לידי הרשויות, המודיעין הבריטי צריך לפעול בדרך הבאה: השגרירות הבריטית במדריד וסגן הקונסול בהואלבה, פרנסס הסלדן, אמורים להחליף הודעות לחוצות באמצעות הקשר והטלפון, הודעות שהנאצים יכולים לנטר, בניסיון לייצר עניין במסמכים האבודים.

הסלדן היה צריך להיראות כמו מישהו שלהוט להשיג את תיק המסמכים, אבל באותו זמן אסור היה לו להיראות נלהב מדי כדי שהספרדים לא יחזירו את הגופה לפני שהגרמנים יספיקו להציץ בה. העובדה שחיל הים הספרדי – החיל בצבא של פרנקו שהיה התומך הגדול ביותר של הבריטים – קיבל לידיו את המסמכים, סיבך את העניין.

הסלדן היה צריך להיראות כמו מישהו שלהוט להשיג את תיק המסמכים, אבל באותו זמן אסור היה לו להיראות נלהב מדי כדי שהספרדים לא יחזירו את הגופה לפני שהגרמנים יספיקו להציץ בה

הסלדן, מהנדס בגמלאות ואיש עסקים בלי ניסיון בריגול, ביצע את תפקידו כיאות. הוא שכנע את הספרדים לקצר את הניתוח לאחר המוות בשל הצחנה העולה מהגופה הנרקבת, ובתבונה רבה חמק מהצעה של שופט של חיל הים, שפיקח על התהליך, להושיט לידיו את תיק המסמכים באופן מיידי.

חיילי בנות הברית בעת הפלישה לסציליה (צילום: חיל הים המלכותי / רשות הציבור / Wikimedia Commons)

הגרמנים, שסקרנותם ניצתה, ניסו כמה פעמים לשים ידיהם על המסמכים. אחרי שקלאוס הערמומי לא הצליח לשכנע את הספרדים לתת לו להביט במסמכים, הגסטאפו והאבווהר, מנגנון המודיעין הצבאי הגרמני, נכנסו לתמונה.

בסופו של דבר, הודות לסיועו של קולונל חוזה לופז בראון צ'רוטי, ראש המשטרה החשאית של ספרד, הנאצים קיבלו שעה לסקירת תיק המסמכים החמקמק – בדיוק כמו שהבריטים קיוו. המסמכים הוחזרו לספרדים, שניסו לכסות על עקבותיהם, לפני שהועברו לשגרירות הבריטית.

כשהתיק חזר לידי הבריטים, לא נמצא בו הריס, מה שהעיד על כך שהמכתבים המזויפים אכן נפתחו. בדיקות מדעיות נוספות אימתו את הממצא הראשוני הזה.

סיוע לא צפוי

כמובן, זה עדיין לא אומר שגרמניה קנתה את השקר. יחד עם זאת, הבריטים זכו לסיוע בלתי צפוי. המסמכים הובהלו לברלין על ידי קרל־אריק קיהלנתהל, קצין מודיעין בכיר בספרד ואחד מחביביו של מפקד האבווהר, האדמירל וילהלם קנריס. קיהלנתהל היה "אסון ריגול אזורי של אדם אחד", לדברי מקנטייר, ותמהיל "ההתלהבות והתמימות" שלו הותיר אחריו שורה של טעויות.

כוחות בנות הברית במהלך הפלישה לסיציליה, 10 ביולי 1943 (צילום: AP Photo)

לקיהלנתהל, שכפי הנראה אפילו לא העלה בדעתו את האפשרות שהמסמכים לא כשרים, היה רצון פתולוגי לרצות את הבוסים שלו בזרם של חשיפות מודיעיניות. זה נבע מפרנויה וחוסר ביטחון שמקורם, בין היתר, מהעובדה שסבתו הייתה יהודייה. עם זאת, הוא זכה להגנה מקנריס, שהנפיק לו מסמכים שהפכו אותו לארי. מקנטייר מציין שקיהלנתהל היה "השליח האידיאלי" למכתבים המזויפים.

האבווהר לעומת זאת סיפק דוח מאופק בבית הרייך. "אמינות הדיווח היא אפשרית", הוכרז כשהמסמכים עברו לסמכות העליונה FHW, אגף המודיעין של הפיקוד הצבאי הגרמני העליון. הערכותיהם הועברו ישירות להיטלר, שסמך עליהן מאוד, אחרי שבחר את המפקד אלקסיס ברון פון רון, בעצמו. פון רון המשיך לטעון שהמסמכים "משכנעים בהחלט", ולא הוסיף מילה בנוגע לאמינותם.

מה שהיטלר לא ידע זה שפון רון, שנחרד מהזוועות שראה בפולין, היה אנטי־נאצי נלהב והעביר מידע כוזב בכוונה. היטלר, שחשד כי הגופה "נשתלה בכוונה", התעלם מהספקות שאולי ניקרו בו מרגע שקיבל לידיו את הערכתו

מה שהיטלר לא ידע זה שפון רון, שנחרד מהזוועות שראה בפולין, היה אנטי־נאצי נלהב והעביר מידע כוזב בכוונה. היטלר, שחשד כי הגופה "נשתלה בכוונה", התעלם מהספקות שאולי ניקרו בו מרגע שקיבל לידיו את הערכתו המקצועית של פון רון. בנות הברית נכנסו לדלת פרוצה במוחו של היטלר: הוא האמין כבר זמן מה שההתקפה תגיע מיוון וחבל הבלקן – ושגם סרדיניה תותקף.

הרודן האיטלקי בניטו מוסוליני, שדבק באמונה שסיציליה היא היעד הסביר ביותר של בנות הברית, נהדף הצידה. היטלר פקד להגן על יוון, סרדיניה וקורסיקה "בכל מחיר". כל הספקנים בפיקוד הנאצי הבכיר – כמו יוזף גבלס, שתיעד את ספקנותו ביומניו – שמרו את דעותיהם לעצמם.

האדמירל וילהלם קנריס (צילום: Bundesarchiv bild via Wikimedia Commons)

מכונת המלחמה הנאצית התחילה לשנות את מוקד תשומת הלב שלה כמו שקיוו הבריטים: חטיבת טנקי פאנצר שמנתה 18 אלף חיילים הועברה מצרפת לסלוניקי. כוחות גרמניים ומטוסים טסו לסרדיניה, יוון והבלקן. סירות טורפדו הועברו מסיציליה לאיי יוון. מנגד, נעשו מאמצים קלושים מאוד לחזק את ההגנות בסיציליה.

הודות לפענוח הקוד בבלצ'לי פארק, המודיעין הבריטי קלט את הרמזים הראשונים לכך שהגרמנים קנו את ההונאה כבר ב־14 במאי, 1943. "האנשים הנכונים 'בלעו את הקציצה' בשלמותה, ולפי המידע הטוב ביותר שבידינו נראה שהם פועלים בהתאם", נאמר לצ'רצ'יל. מבחינת מונטגיו, הימים הבאים, בהם הגיעו הוכחות נוספות להצלחת המבצע, היו "נפלאים".

"האנשים הנכונים 'בלעו את הקציצה' בשלמותה, ולפי המידע הטוב ביותר שבידינו נראה שהם פועלים בהתאם"

ב־9 ביולי, 1943, יצאה לדרך הפלישה של בנות הברית לסיציליה. אולם, אפילו בזמן שהתרחשה, נדמה היה שהגרמנים משוכנעים שמדובר בתחבולה. ארבע שעות אחרי תחילת המתקפה, 21 מטוסים גרמנים עזבו את האי כדי לחזק את הכוחות בסרדיניה.

כפי שמקנטייר מציין, מספר הנפגעים בקרב הצבא הבריטי היו קטן בהרבה ממה שעשוי היה להיות, כמו גם אובדן ספינות חיל הים. המבצע לכיבוש סיציליה, שעל פי החישובים היה אמור להימשך שלושה חודשים, הושלם ב־38 ימים.

יתרה מזאת, היטלר, שפחד שהפלישה לחבל הבלקן עדיין אפשרית, הבהיל לשם כוחות מהחזית המזרחית, שם השתולל עדיין במלוא עוזו קרב קורסק מול הצבא הסובייטי, בשאיפה לחזק את החזית בים התיכון. הצעד הזה אפשר לצבא האדום להשיג יתרון, והסובייטים מעולם לא הביטו לאחור.

כוחות בנות הברית בסיציליה במהלך הפלישה לאי האיטלקי, 26 ביוני, 1943 (צילום: AP Photo)

אי אפשר לבודד את מרכזיותו של "מבצע קציצה" מיתר הגורמים – כמו הפיקסציה של היטלר לבלקן או חוסר אמונו באיטלקים – שתרמו לניצחון של בנות הברית בסיציליה, אך בלי ספק מדובר בשלב חשוב בקרב להבסת הנאציזם. ההונאה שיחקה את תפקידה וסייעה להציל את חייהם של אלפי חיילים בריטים ואמריקאים.

בשל כך, מציין מקנטייר, מגיע למונטגיו קרדיט רב. "בלי השילוב הזה שלו – של זהירות קיצונית ותעוזה קיצונית", הוא כותב, "'מבצע קציצה' לעולם לא היה יוצא לפועל".