"דה מרקר" מפרסם כתבה ארוכה ויסודית על הקשרים הכלכליים בין פלסטינים ישראליים והפלסטינים בשטחים. מה תמצית הכתבה? בשטחים הכל זול יותר והם האופק הכלכלי של פלסטינים ישראלים. אפשר לקנות שם דירות בזול ולהתארח במלונות בזול ולעשות קניות לבית בזול. הכסף שמכניסים הפלסטינים הישראלים לתושבי השטחים הוא חלק משמעותי מאד מהכנסתם.

"דה מרקר" מפרסם כתבה ארוכה ויסודית על הקשרים הכלכליים בין פלסטינים ישראליים והפלסטינים בשטחים. מה תמציתה? בשטחים הכל זול יותר והם האופק הכלכלי של פלסטינים ישראלים

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

עכשיו, בצוק העתים, באים משמעותית פחות אנשים. גם ברמדאן, חודש שאמור היה להכניס הרבה כסף, הוא לא נכנס.

הכתבה הזאת מתארת מציאות כלכלית ישרה ופשוטה – יש היצע ויש גם ביקוש. פלסטינים ישראלים מספרים לא רק על החיסכון בכסף אלא גם על הנוח והחיובי בכך שהם יכולים לצרוך בחופש ובכלל את התוכן והסביבה שהם מחפשים ובה הם מרגישים בבית.

עכשיו, כאמור, יש קושי. ג'נין היא בירת הקניות של תושבי הגליל הפלסטינים. מכיוון שלידה יושב מחנה הפליטים ג'נין (זה לא אותו מקום), זה שכונה "בירת הטרור" (למרות שבתקשורת בעברית לא ממש עמדו על ההבדל בין המקומות), אנשים מפחדים לבוא.

אבל לכל המרואיינים בכתבה (לא יהודים, פרט לשוקי שדה, העיתונאי) ברור שזה ההווה וזה גם העתיד. הקשרים הכלכליים "ממסמסים" את הקו הירוק. רק דבר אחד לא נכנס לכתבה. ספוילר – הכיבוש. אין התייחסות לכך שפערים של עשרות אחוזים במחירים, בערך נדל"ן ובכל היבט כלכלי אחר צומחים על קני רובים. זו פשוט "מציאות" שאיתה "מתמודדים".

יש מבטים במבנה הכלכלי של ישראל – הפלסטינים הישראלים קונים בשטחים כי ישראל יקרה מדי עבורם, הואיל ו-50% מהם חיים מתחת לקו העוני. אין התייחסות לשאלה מדוע זה המצב.

למרואיינים ברור שהקשרים הכלכליים "ממסמסים" את הקו הירוק. רק דבר אחד לא נכנס לכתבה. ספוילר – הכיבוש. אין התייחסות לכך שפערים של עשרות אחוזים בכל היבט כלכלי צומחים על קני רובים

בעיקר אין התייחסות לשאלה מי מרוויח מכל הסיפור הזה ברמה שחורגת מעבר לחסכון המיידי בסל הקניות הביתי. אין התייחסות לכך שבעצם יש תמיד שלושה צדדים לסיפור הזה. אלו הם הפלסטינים בשטחים, הפלסטינים הישראלים וגם, כמובן, מדינת ישראל.

מי שמאפשר את המציאות הזו בראש ובראשונה היא המדינה. זה צד אחד של הכיבוש – הבידול. מפצלים את האוכלוסייה שנכבשה בכמה שיותר אופנים. בצד "המדיני" זה הפיצול בין "הדתיים" של חמאס ל"מתונים" של הרש"פ. כל אלו, כמובן, מפוצלים מן הפלסטינים הישראלים. אבל גם הפלסטינים הישראלים מפוצלים מן הפלסטינים בשטחים וגם, בוודאי, מן המדינה היהודית.

הם אזרחים אבל בעוצמה מופחתת. מתוקצבים פחות, עניים יותר (הפתעה בסך הכל), משולבים פחות במדינה מרמת התכנון (אין תכניות מתאר וגם יש השקעה פחותה משמעותית בחינוך) ועד רמת המעשה (אין כבישים, אין עבודה, אין דיור ואי אפשר לגור בישובים יהודיים). כל שחקן מוגדר ומופרד באופן רשמי. הגבולות אינם עבירים.

הצד השני של הכיבוש הוא ה"פרצות". אין הכרה רשמית בזכויות ובחובות, בקשר הלאומי בין פלסטינים ישראלים לפלסטינים בשטחים, באפליה שסובלים ממנה פלסטינים ישראלים ובצורך להתמודד איתה. מה שיש זו עצימת עין מצד המדינה כאשר "המציאות" (שכזכור, נשלטת ומכוונת פוליטית) מאפשרת.

הפלסטינים בשטחים חיים בעוני מחפיר. הפלסטינים הישראלים חיים בעוני משמעותי בהרבה משל היהודים הישראלים. עניים רמה א' יכולים למכור לעניים רמה ב' את לחם העוני שלהם יותר בזול מאשר בישראל היקרה? קדימה! המדינה, זו ששולטת בסחורות היוצאות והנכנסות מהשטחים, בכל מקרה גוזרת קופון. אם היא גם מאפשרת לשתי האוכלוסיות העניות הללו להרגיש שעסקה מוצלחת בשבילה טובה גם בשבילן, כולם הרי מרוויחים בסוף.

הפלסטינים בשטחים חיים בעוני מחפיר. הפלסטינים הישראלים עניים בהרבה מהיהודים הישראלים. עניים רמה א' יכולים למכור לעניים רמה ב' את לחם העוני יותר בזול מאשר בישראל והמדינה גוזרת קופון

זה לא המצב. אין כאן "רווח" שאפשר להשקיע בתשתיות פיזיות ומקצועיות, למשל. אין כאן אפשרויות להשקעה בכלל. כל מנגנון "המסחר" הזה רק מנציח את הבידול הלאומי והמעמדי. כל הסיפור נשען בדיוק על כך שלעולם לא יהיה ניתן לגשר על הפערים הללו.

אין כאן שוק חופשי. זה השוק הכי לא חופשי שיש. כלכלת השטחים נשלטת על ידי ישראל באופן מלא. ברמה האישית, הכי מקומית, אפשר לעסוק במסחר. אין שום אפשרות לצבור הון. רק הון מאפשר שינוי מציאות. כאן המציאות לא תשתנה בשום צורה. גם זו מהותו של כיבוש, להציג את עצמו כנצחי, כחזות הכל וכברירת המחדל.

לא יכול להיות כאן "שגשוג", כי שגשוג נשען על שורשים עמוקים ויציבים שמאפשרים גדילה והתפתחות. כיבוש, שהוא בהגדרה מצב ביניים על פי המשפט הבינלאומי, הוא ההפך מיציבות. הוא תלוי בכח, בשליטה ללא מיצרים שמשולבת בדיכוי ללא מיצרים של שאיפות עצמאיות מכל סוג שהוא, לאומיות וכלכליות כאחד. המציאות הערנית שמתוארת בכתבה היא הכל פרט לערנית.

הכיבוש הישראלי של השטחים ותיק כל כך שכבר יצר לעצמו יקום מקביל עם חוקי פיזיקה שונים. ביקום הזה יש מצד אחד בידול חריף וגבולות שאסור לחצות. מצד שני יש פרצות שמתוחזקות בהעלמת עין קפדנית. כשמשתמש בהן טרוריסט, הן מבהילות ואז הופכים את סגירתן לחזיון אורקולי.

זה לא באמת. בלי הפרצות אי אפשר לייצר את השסתומים לשחרור הלחץ הכלכלי, אלו שמאפשרים לעניים דרג א' ולעניים דרג ב' להרגיש קצת פחות עניים. כשהם מרגישים קצת פחות עניים, דרך אגב, הסיכוי לטרור פוחת.

אבל כל החישובים האלו, כדרכו של כיבוש, מתחזקים ממש אך ורק את ההווה. אין לכיבוש דבר פרט להווה. אין כאן עתיד כי אין כאן אפשרות לשינוי. כל הצדדים במשחק משחקים אותו רק מתוך הבנה שהוא נצחי ושכל משתתף יישאר במקומו.

הכיבוש הישראלי כה ותיק, שכבר יצר לעצמו יקום מקביל עם חוקי פיזיקה שונים. מצד אחד יש בו בידול חריף וגבולות שאסור לחצות. מצד שני – פרצות שמתוחזקות בהעלמת עין קפדנית

כל זה לא מופיע בכתבה המעניינת של "דה מרקר". שם מדובר על "כלכלה" ועל "מציאות" כעל כוחות עצמאיים. כמובן שכמו בכל סיפור כלכלי, האפשרות לעתיד מזהיר, או לפחות שלו, מרחפת מלמעלה.

המצב הפוך. ההווה רק הולך ונסדק. הפרצות שמאפשרות אותו מאפשרות ומעודדות גם את האלימות הכביכול מנוגדת לו. אלה צדדים של אותו מטבע. ואולי אפשר לסכם את זה עוד יותר בפשטות.

הכתבה מתארת מציאות כלכלית כאילו היא התגלמות החופש. כיבוש הוא ההפך מחופש. המציאות שמתוארת בכתבה היא כולה הווה. חופש שאין בו אפשרות לעתיד איננו חופש באמת.

דוקטור אורי גולדברג הוא מומחה לחקר איראן המודרנית ותנועות מהפכניות באסלאם השיעי. הוא כותב וחושב על אמונה, פוליטיקה, בייסבול ועוד לא מעט דברים, ומשוכנע שהכל קשור להכל. הוא מלמד בביה״ס לממשל באוניברסיטת רייכמן בקורסים שקשורים לאסלאם רדיקלי, לזהויות וליחסים בין דת ואלימות. אוהב לקרוא ולצלם תמונות של שמש מציצה ומשתקפת ולבלות עם ילדיו. רוב הזמן הוא בטוויטר.