בכל יום עצמאות, טורי דגלי מגן דוד בכל פינה אפשרית בערים היהודיות מזכירים, שזו העת לחגוג את המדינה היהודית. בעוד שהשאלות הגדולות של הישראלים היהודים באותו יום מסתכמות בסוגי הבשר שבוחרים למנגל, מיעוטים אחרים מעלים שוב, בפעם ה-74, את הציונות למבחן.

בכל יום עצמאות טורי דגלי מגן דוד בערים היהודיות מזכירים שזו העת לחגיגות המדינה היהודית. בעוד שהשאלות הגדולות של ישראלים יהודים מסתכמות בסוגי הבשר למנגל, מיעוטים אחרים בוחנים את הציונות

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

הציונות, התפיסה הרווחת שעליה קמה ומתקיימת מדינת ישראל, היא גישה שקושרת בין העם היהודי לחבל הארץ הזה. מתנגדיה יטענו שהיא דוגלת בעליונות האדם היהודי, עיקרון שסותר את עיקרון השוויון שעליו מבוססות דמוקרטיות מודרניות.

לדעתי, השאלה הגדולה שצריכה להישאל היא לא על הדילמה השחוקה בין יהודית ודמוקרטית, או על היכולת של מדינה יהודית לספק שוויון מלא מלא לכל אזרחיה, אלא האם מדינת לאום היא קונספט לגיטימי; ואם לא, האם הוא לפחות רוע הכרחי בהתחשב בטבעו השבטי של האדם. את השאלות האלה צריך לשאול כל מדינה על גבי הארץ. בעיקר צריך לשאול אותן בצורה כללית ואובייקטיבית לפני שמחילים את המסקנות על מדינה ספציפית אחת.

דעתי היא שציונות היא לא עליונות האדם היהודי. היא אולי מתעדפת את התרבות והרעיון היהודי, כקו מתאר קולקטיבי כללי לזהותה של המדינה, או חזות קוסמטית לאופייה של המערכת המדינית שנקראת ישראל, אבל היא לא נותנת עליונות אוטומטית של אדם יהודי על פני אדם לא יהודי. נכון, אפשר להתווכח ולהגיד שבעקיפין, בעצם היות המדינה יהודית, נוצר מרחב שהוא נוח ומאפשר יותר עבור האדם היהודי על חשבון הלא-יהודי.

וכאן נופלת הטעות העיקרית. כי לא נשאלה קודם השאלה מה היא הזיקה של היהודי למדינה היהודית. או יותר נכון, מה היא הזיקה של כל אזרח במדינה, מתוך כל גווניה השונים של היהדות, לביטוי הספציפי של היהדות כפי שהוא בא לידי ביטוי באימוץ המודרני של מדינת ישראל לרעיון הזה.

לדעתי ציונות היא לא עליונות האדם היהודי. היא אולי מתעדפת את התרבות והרעיון היהודי, כקו מתאר קולקטיבי לזהות המדינה, אבל היא לא נותנת עליונות אוטומטית של יהודי על פני לא יהודי

אם ישאלו אדם חרדי, שהם הזרם המחמיר ביותר של היהדות, הוא יגיד שהוא לא רואה את מדינת ישראל בתצורתה המודרנית המערבית כמדינה שהוא מזדהה עם הביטוי שלה ליהדות. היהודי החילוני עשוי למצוא את עצמו לעיתים מזדהה עם הגישה של מדינות אירופה הליברלית יותר מאשר עם ההכלאה המוזרה בין ליברליזם וחוקי דת שישראל משמרת, הציונות הדתית מנסה למשוך ימינה, והמסורתיות המזרחית מלינה על ההגמוניה, יהדות אתיופיה לא מרגישה נוכחות של התרבות שלה בקונצנזוס של המדינה, ומה עם יוצאי ברית המועצות שיהדותם מוטלת בכלל בספק?

אבל כולם מוצאים את המקום שלהם תחת המטרייה של דגל ישראל. הם מסוגלים להבין שקיומם כקהילות ואינדיבידואלים יכולים להתקיים ללא תלות בזיקה שלהם לביטוי הרשמי של מערכת המדינה.

בעיני, מדינת ישראל מתקיימת כמעין הכלאה מודרנית בין ערכים רבים שיוצרים יצור חדש שלא דומה לשום דבר שהתקיים בעבר. מדינת ישראל היא נס בעצם התקומה שלה כיהודית, אבל נס יותר גדול בעצם ההצלחה הכלכלית והחברתית שלה בעידן הזה.

תחת המטרייה של ישראל, כולם נדרשים לשלם מיסים, כולם שווים תחת החוק, לכולם יש גישה למערכת המשפט ולכנסת. זה לא אומר שאין חוסרי איזון בין הקהילות והקבוצות והמעמדות הכלכליים. אבל אלה פגמים שתמיד עולים לשולחן הדיונים בכל דמוקרטיה, ללא תלות בשאלת הזהות הלאומית שלה.

אני מאמין שאנחנו כערבים יכולים למצוא את הפינה שלנו תחת המטרייה הזאת. אנחנו יכולים להצטרף לשאר השבטים במדינת ישראל, שמתלוננים גם הם על חוסר שביעות הרצון שלהם מהייצוג שלהם, שמרגישים שבאופן פרטני המערכת מוטה נגדם.

כן, כל קבוצה בטוחה שהאיזון הנכון עובר דרך התיעדוף שלה או תיקון אפליה כלפיה. אנחנו הערבים לא חריגים כאן. החריגות שלנו היא בשכנוע העצמי, שיש משהו מהותי בהגדרה של המדינה שסותר את קיומנו. והשכנוע הזה מוריד מאתנו את המוטיבציה להצטרף לתיקון.

כל קבוצה בטוחה שהאיזון הנכון עובר דרך תיעדופה או תיקון אפליה כלפיה. אנחנו הערבים לא חריגים כאן. החריגות שלנו היא בשכנוע העצמי, שיש משהו מהותי בהגדרת המדינה שסותר את קיומנו

ככה דמוקרטיות עובדות, על כל הפגמים וכל החיכוכים בין הקבוצות. זה שיח מתמיד ותנועה מתמדת שלא מגיעים לנחלה ואיזון מושלם אף פעם. זאת תהיה תמימות לחשוב שישראל היא ייחודית כאן ושמצבו של המיעוט הערבי הוא סיפור שלא היה כמותו. הלאה, יש לנו מקום תחת המטרייה, נתמודד עם מה שיש. על האדמה שלנו, בין העמים שלנו ושל בני דודינו ואחרים, יש לנו מקום לחיות ולחלום ולהשפיע. צריך רק לגשת קצת אחרת.

עלי עדי הוא פעיל פוליטי וחברתי מרקע מוסלמי, מזוהה עם הימין הקפיטליסטי בישראל. בעל תואר בקולנוע וכלכלה באוניברסיטת תל אביב. שימש כעוזר עריכה ומפיק פוסט בהפקה "לבנון - גבולות הדם"