מתוקף טבעו החברתי של האדם – היכן שאין ממשלה, נוצרת ממשלה. זה בלתי נמנע. או יותר נכון, נוצרות מיני-ממשלות (חמולות), שלכל אחת זרוע אכיפתית (מיליציה, מאפיה) עם מערך גבייה ואוצר (פרוטקשן) ואולי גם מקורות הכנסה וכלכלה (הלבנת הון, סחר בסמים/נשק). כל זה תחת מינימום רגולציה על עסקים, בנייה וזכויות אדם.

היכן שאין ממשלה, נוצרת ממשלה. או מיני-ממשלות (חמולות), שלכל אחת זרוע אכיפתית (מיליציה, מאפיה) עם מערך גבייה ואוצר (פרוטקשן) ואולי גם מקורות הכנסה (הלבנת הון, סחר בסמים/נשק)

גן העדן האנרכו-קפיטליסטי הזה אידיאלי בתאוריה. בתאוריה, המיני-ממשלות הללו אמורות להתנהל בתחרות ביניהן וסביר שיגיעו בשלב מסויים לכינון סטטוס קוו של יחסי כוחות, המבטיח את השלום והביטחון לאזרחים החיים תחת שליטתן.

רק שאיכשהו כרגע זה לא בדיוק המצב, ולא נראה שהוא מתקדם לשם. נרצחים במגזר הערבי צעירים כל יום בערך. מאז תחילת השנה, נרצחו יותר משמונה. וזה רק יחמיר.

מי שלמד את מלחמת האזרחים בלבנון יכול לשים לב לנקודות ההשקה בינה לבין מה שעלול לקרות כאן. אמנם המלחמה הלבנונית נצבעה בצבעים עדתיים, שעיקרם היה המתיחות בין הנוצרים בלבנון למוסלמים. אבל כשנכנסים לפרטיה, רואים שם אלמנטים חמולתיים מובהקים שפיצלו גם את הנוצרים וגם את המוסלמים בתוך עצמם למשפחות ומיליציות ומאפיות.

כשהמתיחות התגבשה לכדי מלחמת אזרחים כוללת, היה קל להבחין גם במחלוקת אידיאולוגית מובהקת: קבוצות השמאל שכללו את הפלסטינים, המוסלמים, קבוצות קומוניסטיות וסוציאליסטיות ותומכי הפלורליזם הלבנוני מדתות שונות תחת מטריית לאום ערבי אחד – מול הנוצרים, מארונים בעיקר, שרצו לשמר את המצב הקיים וניתבו את הקנאות הלאומית שלהם לכדי חשדנות כלפי קבוצות זרות ערביות.

על פניו, נראה שהמחלוקת היא מחלוקת עדתית ואידיאולוגית שקיימת בכל מדינה. אז למה דווקא לבנון התפוצצה לכדי מלחמת אזרחים על בסיס זה? אף אחד לא יודע, אפילו הלבנונים עצמם לא יודעים לענות. אבל עולות השערות לכמה סיבות, שאחת מהן היא האפליה. בלבנון, בשונה ממדינת ישראל ומדינות מפותחות אחרות, הפער המעמדי בין הקבוצות היה גדול מאוד. קבוצות שחיו בביירות נהנו משירותים ממשלתיים וגישה למשאבים כלכליים; בעוד קבוצות אחרות, בעיקר מוסלמים שיעים ופליטים פלסטינים שחיו בפריפריה הלבנונית, סבלו מהזנחה, ממחסור בתשתיות בסיסיות ואף נדחקו לשוליים במשחק הפוליטי.

אך תנאי אחד נוסף, לדעתי משמעותי מאוד, תרם לפרוץ מלחמת האזרחים, והוא היעדר המונופול הממשלתי. במילים אחרות, היחלשות הצבא וזרועות אכיפת הסדר במדינה, בעיקר באזור דרום לבנון, היכן שהייתה כמעט הגמוניה מלאה של הפליטים הפלסטינים וכנופיותיהם (הגמוניה כ"כ משמעותית שאף קיבלה את השם "פתחלנד").

תנאי משמעותי שתרם לפרוץ מלחמת האזרחים בלבנון הוא היעדר המונופול הממשלתי. היחלשות הצבא וזרועות אכיפת הסדר במדינה, בעיקר בדרום לבנון, היכן שהייתה כמעט הגמוניה מלאה של הפליטים הפלסטינים וכנופיותיהם

ברגע שהצבא הלבנוני, ששייך לשלטון הלבנוני המרכזי, איבד את היכולת לאכוף את ריבונותו (מסיבות רבות, בין היתר התערבות חיצונית), כנופיות צצו כמו עשבים שוטים שרק חיכו לפיסת קרקע פוריה ופנויה. מאוחר יותר הצבא עצמו התפרק עקב המחלוקת האידיאולוגית, וכך סיימה המדינה הלבנונית את המונופול שלה על כוח וסדר, ופינתה את מקומה לקרבות דם בין פלגי העם.

במובנים רבים, ישראל הרבה יותר חזקה מלבנון, וצבא ההגנה חזק מכדי להותיר ריק שיכול להוביל את ישראל, גם היום וגם בעתיד, למלחמת אזרחים. אבל על הסקאלה בין סדר מוחלט לבין אנרכיה לבנונית, המגזר הערבי בישראל מרחף לו בתחום אפור.

למרות שמקרי הרצח במגזר הערבי נראים על פניו כמקרים נקודתיים שאין קו המחבר ביניהם, הם יכולים בקלות להתפתח למחלוקת שורשית שאת ניצניה אנחנו רואים כבר עכשיו. בצד אחד יש את תומכי הסטטוס קוו, שנהנים לשמר את כוחן של החמולות, נהנים מהיעדר הרגולציה הממשלתית על בנייה ונשק. מצד שני, אלה הרוצים לנפץ את הסדר הקיים ולבנות אחד חדש, בו הממשל הישראלי הוא השולט והאחראי, האוכף חוק אחיד ושוויוני על כלל החמולות והקבוצות.

המחלוקת הזו בין הצדדים, יכולה בתרחיש מרחיק לכת להתפתח למלחמה כוללת שדומה יותר למלחמת אזרחים מאשר לקרבות ירי בסכסוכים משפחתיים. הכוח הכלכלי והנשק שיש לחמולות, יכול רק לגדול עם הזמן. על השלטון המרכזי הישראלי לגדוע אותו עכשיו לפני מחר.

האמת, חלק גדול מהמסע הפוליטי שלי התעצב בחיקה של התנועה הליברטריאנית בישראל, מתוך הבנת חשיבותה של החירות לשגשוג האנושי. בזכות המסע האינטלקטואלי הזה, התחלתי להעריך דוקא את חשיבותו של השלטון המרכזי. באידיאולוגיה שבה מאמינים בתחרות, במיעוט רגולציה ובביזור כוח, דווקא שם התחזקה אצלי ההבנה שלולא כוחו של השלטון המרכזי והמונופול שלו על אלימות, גם זכויות בסיסיות מאוד שמבטיחות חופש וביטחון וקניין, אינן מובנות מאליהן.

במובנים רבים, ישראל חזקה בהרבה מלבנון, וצבא ההגנה חזק מכדי להותיר ריק שיכול להוביל את ישראל למלחמת אזרחים. אבל על הסקאלה בין סדר מוחלט לבין אנרכיה לבנונית, המגזר הערבי בישראל מרחף לו בתחום אפור

נדמה שהשלטון המרכזי בישראל לא נוכח במלואו במגזר הערבי, והמצב שם הוא מצב חירום, שזוחל לקצה האנרכיה. מדינת ישראל צריכה להיכנס לשם ולהשליט סדר. זאת הריבונות שלה, החובה שלה, אבל יותר חשוב, אלה חיי הילדים שלנו.

עלי עדי בכפר הבדואי בו גדל, שגב שלום, אחד הישובים הבדואים שהוקמו בשנות השבעים והשמונים כחלק מתוכנית הסדרת ההתיישבות הבדואית. הכפר נקרא כך כמחווה להסכמי השלום עם מצריים, ועד היום נמצא בתחתית הדירוג הסוציו-אקונומי בישראל

עלי עדי הוא פעיל פוליטי וחברתי מרקע מוסלמי, מזוהה עם הימין הקפיטליסטי בישראל. בעל תואר בקולנוע וכלכלה באוניברסיטת תל אביב. שימש כעוזר עריכה ומפיק פוסט בהפקה "לבנון - גבולות הדם". טוויטר: @AliAdiOK

לפני כשנתיים הזדמן לי להצטרף לצוות הפקה שעובד על סדרה דוקומנטרית על לבנון. הבאתי את התשוקה שלי להיסטוריה ופוליטיקה לעבודה, ולקחתי את ההזדמנות בשתי ידיי. כך יצא ששנתיים אני נובר בלבנון, בחומרים ארכיוניים אינסופיים, העוסקים בתקופת טרום מלחמת האזרחים שהחלה בשנת 1975 ונמשכת עד ימינו אלה.

לפני כשנתיים הזדמן לי להצטרף לצוות הפקה שעובד על סדרה דוקומנטרית על לבנון. הבאתי את התשוקה שלי להיסטוריה ופוליטיקה לעבודה, ולקחתי את ההזדמנות בשתי ידיי. כך יצא ששנתיים אני נובר בלבנון

כל אמירה של אחד הצדדים על איזה טבח כלשהו, או איזכור של עיר, דמות או אירוע, הובילה אותי לשיטוט בארכיונים נוספים ובחומרי קריאה חיצוניים באינטרנט.

פתאום התגלתה בפניי פיסת היסטוריה כ"כ גרנדיוזית, עמוסה פרטים, מורכבויות ותובנות מטלטלות. כל אלה היו חדשים לי, למרות העניין והידע הקודם הרב שלי בפוליטיקה.

וזה אכן הבסיס שהביא אותי לתשוקה הזאת מלכתחילה: ההבנה כי רב הנסתר על  הגלוי בכל הנוגע למוסכמות פוליטיות והיסטוריות, רב הנסתר על הגלוי בנושאים ששומעים על אודותיהם שיח רדוד ותמציתי מהסביבה הקרובה. ההבנה הזאת מחזקת אצלי את הסקרנות ואת הצורך לחטט עוד יותר, בתקווה לגלות מסקנות נוספות, נקודות מבט חדשות, או לפחות לגלות תמונה רחבה ומורכבת יותר, עם יותר שאלות. גם אם הן מגיעות לבדן, בלי תשובות ומסקנה סופית.

זה מה שזכיתי לחוות במהלך העבודה בהפקה על לבנון. בנוסף לארכיונים, היו גם חומרי ראיונות שצולמו במיוחד להפקה, והביאו עמדות ונקודות מבט של דמויות לבנוניות בכירות, ביניהן נשיא לבנון לשעבר, מפקדים וקצינים בפלנגות ולוחמי צד"ל. לבנונים לצד פלסטינים, ישראלים, פוליטיקאים ולוחמים משלל רקעים שונים.

חייל אמריקאי מחוץ למגורי החיילים בלבנון, צילום מארכיון פרטי של החייל ג'ון דלזיל

מחסום של מיליציית "אלמוראבטון" הפלסטינית במרכז ביירות, צילום מסך של קטעי וידאו מארכיון השידור הציבורי

הראיונות, שהיו עמוסים באינספור אנקדוטות מעניינות, תועלו בצוואר בקבוק צר לכדי סיפור, אותו הסדרה הדוקומנטרית מספרת. ועכשיו אחרי שהסדרה יצאה בישראל, הדיה הגיעו ללבנון, ושם גרמה לתגובות רבות אשר הטרידו את השלטונות, שהחליטו לחסום את הצפיה בה.

התגלתה בפניי פיסת היסטוריה גרנדיוזית, עמוסת מורכבויות ותובנות מטלטלות. ועכשיו, אחרי שהסדרה יצאה בישראל, הדיה הגיעו ללבנון, והתגובות הרבות הטרידו את השלטונות, שהחליטו לחסום את הצפיה בה

גדלתי בבית ישראלי. חינוכית 1 על מסך הטלוויזיה וקול ישראל בערבית ברדיו. כל בוקר, המוזיקה של פיירוז שתלה בנוסטלגיה שלי גם אהבה ללבנון. לאורך השנים לבנון הפכה למוקד תשוקה בשבילי ובשביל ערבים מכל רחבי העולם הערבי.

המדינה שממנה יוצאות מילות שיר בניב הלבנוני העממי, הנעים והביתי, מלוות במוסיקה שנשמעת כמו זיווג בין ספרד, הבלקן וערב. לבנון הפכה למוקד פנטזיה, ארץ שרואים רק בטלוויזיה, שאפשר רק לחלום עליה.

אך מה ששמעתי על לבנון מהסביבה, היה סיפור שטחי ופשטני, שמסתדר באורח פלא עם הנחות היסוד של אותה סביבה המספרת אותו. המעט ששמעתי על לבנון, כמו מה ששמעתי על הסכסוך הישראלי פלסטיני, הותיר בי תחושת ריקנות, תחושה שלא מספרים לי את הסיפור המלא, שיש שם יותר טיוח מאשר חשיפה.

וכך יצאתי למסע התעניינות בפוליטיקה ובהיסטוריה, מסע של קריאה, דיונים, ויכוחים ושאלות. ההתעסקות בת השנתיים במאות שעות של ארכיונים לסדרה על לבנון הייתה חלק משמעותי בו.

אישה נוצרייה לבנונית משבחת את יחסם של החיילים הישראלים לאוכלוסייה המקומית, דובר בשם הדייגים בצידון מודה לצה"ל על שדאג להחזיר את התחום לעבודה סדירה בעת מלחמה, אסיר משוחרר פוגש חיילים בעת רחצה בנהר ואחרת משחדת חיילים במחסום בסוכריות. הפוגות של רגעים אנושיים יצרו תחושה שלולא המדרון התלול שבו התדרדרה מלחמת לבנון הראשונה, החל משנת 1982 עד פיצוץ הסיום בשנת 2006, הנורמליזציה הייתה ממשיכה לזחול קדימה ואולי הייתה מגיעה לכדי בשלות מוקדם יותר.

איכר לבנוני מביט בטנק צה"ל שחולף על פניו. צילום מסך מקטעי וידאו של ארכיון השידור הציבורי

אישה לבנונית ממחנה הפליטים הפלסטיני שתילה מקננת על האסון לאחר הטבח (צילום: מיכה ברעם, ידיעות אחרונות)

בינתיים רכבת הנורמליזציה כבר התחילה לנסוע, לאט לאט, אבל קדימה. והיא אוספת אליה קרונות.

ההשפעה של הסכמי השלום עם מדינות המפרץ הולכת להיות מהפכה בחברה הישראלית ובמדינות ערב, מהפכה שחוצה את שאלת הדיפלומטיה והגיאופוליטיקה.

גדלתי בבית ישראלי. חינוכית 1 בטלוויזיה וקול ישראל בערבית ברדיו. כל בוקר, המוזיקה של פיירוז שתלה בנוסטלגיה שלי גם אהבה ללבנון. לאורך השנים לבנון הפכה למוקד תשוקה בשבילי ובשביל ערבים מכל רחבי העולם הערבי

את הפירות הרקובים של הסכם השלום עם מצרים ראינו רק לפני שבועות אחדים: זמר ושחקן מצרי, בשם מוחמד רמדאן, עורר סערה כאשר הצטלם עם שחקן הכדורגל הערבי-ישראלי דיא סבע, והזמר עומר אדם. רמדאן הואשם בסעיף התמוה להחריד "בגידה ונורמליזציה" וזומן לחקירה, לא לפני שבוטלו כל הצילומים לסדרה בה היה אמור לשחק שהייתה מיועדת לשידור בחודש רמדאן הקרוב. כל זה קרה במצרים שיש לנו איתה הסכם שלום בן יותר מארבעים שנה. אם "נורמליזציה" במצרים היא פשע, במובן הזה אנואר סאדאת הוא "האשם" הגדול; והצעד האמיץ שעשו מנחם בגין וג'ימי קרטר כנראה שלא הביא לשלום שייחלנו לו.

אבל גל השלום עם מדינות המפרץ שפקד אותנו לאחרונה הוא שונה. היום, לראשונה, ערבים יהיו בשביל היהודים הישראלים "חברים שלנו". לא רק מארחים במדינותיהם, לא רק מבקרים כתיירים, ובטח שלא אויבים שאיתם חותמים על הפסקת אש. מה שלא עשו הסכמי השלום הקרירים עם מצרים וירדן, עושים כעת הסכמי השלום הנוכחיים. במובן הזה, לעומדים מאחורי ההסכמים מגיע קרדיט על עיצוב התפישה הלאומית של הדור הבא של צעירים ישראלים.

דור הישראלים שחווה את מלחמת יום כיפור כבר לא ימחק את הצלקת. הדור שהעביר את שנות חייו המייגעות בביצה הלבנונית כבר לא ישכח, הדור שלמד על בשרו את אוסלו ואת האינתיפדות, פצעיו עדיין טריים. אך לאחר כעשרים שנים של חדלון אש וגבולות שקטים, מגיעים כעת הסכמי השלום שהולכים לצייר לדור החדש תמונה חדשה: ערבים הם שותפים וחברים. במרוקו, יהודים רבים הולכים להכיר את תרבות אבותיהם, לתייר ולהכיר ולבנות קשרים ועסקים, ובאמירויות הולכים להכיר תרבות חדשה ואנשים חדשים תחת אורות הכרך המסנוורים של הערים העתידניות.

הפלסטינים היו בעשורים האחרונים למוקד הקרע בין העולם הערבי וישראל. אך לאחרונה, לטובה ולרעה, הקיפאון ביחסים עם הפלסטינים דוחף את הנושא אחורה במדפים המאובקים של השיח הפוליטי. ובהתאם, מדינות ערב מרגישות פחות מחוייבות לעסוק בו, ומתעדפות את טובתן האישית וטובת האזור.

לאחר כ-20 שנות חדלון אש וגבולות שקטים, מגיעים הסכמי השלום שיציירו תמונה לדור החדש: ערבים הם שותפים וחברים. במרוקו, יהודים יכירו את תרבות אבותיהם, ובאמירויות יכירו תרבות חדשה תחת אורות הכרך המסנוורים של הערים העתידניות

הנורמליזציה עם לבנון מפגרת מאחורי כולן. אולי גם בגלל שהיא המדינה שסבלה הכי הרבה מהסוגיה הפלסטינית ומהתוצרים של מלחמות ישראל. אבל הסלידה של לבנון מאיתנו, כמו סלידתן של מדינות ערב האחרות, מבוססת בעיקר על סיפורי מעשיות, קונספירציות ודימויי דמוניזציה שמלבים אנטישמיות ופחד מציונות.

אני זוכר שכשהייתי ילד בתקופת מבצע ענבי זעם, וראיתי סדרות ילדים באור יום, בשעות מוקדמות, הפסקת הפרסומות הייתה מציגה בין היתר קטעי וידיאו של קורבנות מלחמה, בלי צנזורה. גופות של ילדים ודם ואיברים, כשברקע מתנגן שיר לאומני דרמטי. בעוד שאסור להעלים עין מתוצאות המלחמה, במיוחד כשנפגעים חפים מפשע, מדובר היה במנגנון משומן שתפקידו לקבע ולהעצים את הפחד, הזעם, התסכול והשנאה. לפנות לרגש כדי לתדלק את המלחמה הבאה ולבנות את חייליה העתידיים, במקום לפתוח פתח לחשיבה על פתרון.

הנורמליזציה עם לבנון תבוא כך או כך. הם יותר מדי דומים לנו, והרכבת לא הולכת להשאיר אותם מאחור. כמו שהצטרפו מדינות אחרות למסע אל עבר עתיד משגשג יותר, לבנון, הקורבן המיוסר של אזורנו, לא תפנה גב בסופו של יום אל היד המושטת לשלום.

אולי אני חוטא כאן בתמימות יתר. אני מודע למורכבות המצב. מדד האנטישמיות בעולם הערבי, כולל במדינות שיש להן הסכם איתנו, כמו האמירויות, בחריין ומרוקו, הוא עדיין מהגבוהים בעולם.

אבל כמו שבישראל נוצרה חשדנות כלפי ערבים בגלל הסכסוך ארוך השנים עם הפלסטינים והקרע מול ערביי ישראל, כך גם שם, האוכלוסייה ניזונה מתקשורת שעושה דמוניזציה לציונות, ליהדות ולישראל.

כן יש לי תקווה שהשלום הזה ירכך לבבות בצד הערבי, ואני בטוח שזה יקרה. מה שלא עושה דיפלומטיה של פוליטיקאים, יכולה לעשות היכרות וחילופי תרבויות בין אזרחים.

אני זוכר שכשהייתי ילד בתקופת מבצע ענבי זעם, וראיתי סדרות ילדים באור יום, הפסקת הפרסומות הייתה מציגה בין היתר קטעי וידיאו של קורבנות מלחמה, בלי צנזורה. גופות של ילדים ודם ואיברים

בעידן בו המדיה והאומנות פורצות את גבולות המדינות, הפרוייקט הדוקומנטרי הזה הוא סנונית למשהו הרבה יותר גדול. למרות נסיונות השלטונות בלבנון, הם לא יצליחו להחרים, וגם אין להם עילה. בסוף הם ייכנעו ויצפו ויבינו שמדובר כאן בקריאה לשיח, כי בסך הכל אנחנו אוהבים את לבנון.

"לבנון – גבולות הדם"  יוצרים: דוקי דרור, איתי לנדסברג נבו וריינהרט ביטס. מפיקה: ליאת אשד קמאי. עורך: גל גופר. ימי רביעי, שעה 21:15, כאן 11. הפרק הרביעי, "מנוסת המעצמות", ישודר ברביעי 30.12.20 בערוץ כאן 11.

עלי עדי הוא פעיל פוליטי וחברתי מרקע מוסלמי, מזוהה עם הימין הקפיטליסטי בישראל. בעל תואר בקולנוע וכלכלה באוניברסיטת תל אביב. שימש כעוזר עריכה ומפיק פוסט בהפקה "לבנון - גבולות הדם". טוויטר: @AliAdiOK

בישראל אולי יש חוק. אולי אפשר עדיין לחקור ולהעמיד לדין את מי שעבר על החוק. בישראל החוק כתוב ואפשר להתווכח, להוכיח ולהגן מפניו בבית המשפט. עדיין. בישראל עוד יש בית משפט השופט על פי החוק ומפרש את החוק. אבל בישראל אין הגדרה לעבירות על הדמוקרטיה. בעצם אין חוק כתוב המגן נגד עבירות על הדמוקרטיה.

בישראל אולי יש חוק. אולי אפשר עדיין לחקור ולהעמיד לדין את מי שעבר על החוק. בישראל עוד יש ביהמ"ש השופט על פי החוק ומפרש את החוק. אבל בישראל אין הגדרה לעבירות על הדמוקרטיה. בעצם אין חוק כתוב המגן נגד עבירות על הדמוקרטיה

יכול למשל ח"כ לא להיבחר לראשות ממשלה, לא לקבל את אמון הכנסת והעם, אך להמשיך להיות ראש ממשלה מכוח חוק מוזר של ממשלת מעבר, אין סופית. החוק הזה לא מגביל את מספר הפעמים שבהם אותו אדם ממשיך לכהן כראש ממשלה, אמנם ראש ממשלת מעבר, אבל עם כל הסמכויות.

כלומר החוק לא מגן כלל על הדמוקרטיה. אדם שלא נבחר מקבל החלטות של חיים ומוות, בלי שום מגבלה על סמכויותיו או מספר הפעמים או התקופה שבה הוא יכול לעשות זאת. למעשה הוא יכול להיות קדנציה שלמה ראש ממשלה בלי להיבחר. לא אחת. אין סוף קדנציות. זו כמובן עבירה חמורה נגד הדמוקרטיה, אבל החוק הפלילי או המנהלי לא אוסר זאת.

יכול ראש ממשלה נאשם בפלילים לא לאשר הגשת תקציב מדינה ולגרום בכך לנזקים במאות מיליארדי שקלים לכל אזרחי המדינה, אבל אין שום סנקציה חוקית שתימנע זאת ממנו, אלא רק משחק פוליטי בדמוקרטיה.

כלומר הדמוקרטיה נאנסת, עוברת התעללות גלויה, כריתת איברים, חנק, כפיתות כואבות, מאבדת ממשקלה, מתייבשת, מדממת ושום גורם במדינה לא מגן עליה. לא המשטרה, לא השב"כ, לא היועמ"ש, לא בג"צ, לא הכנסת הנבחרת ולא הנשיא.

בישראל אתה יכול להיות עבריין על החוק ועבריין על עקרונות הדמוקרטיה.
על עבירות על החוק, אתה נשפט בבית משפט. על עבירות נגד הדמוקרטיה, נשפטים בעצם הסובבים אותך. ואם אתה ראש ממשלה שהוא עבריין על עקרונות הדמוקרטיה, אזרחי המדינה הם שמשלמים את הקנס, או כליאה בבתיהם, או הרס עסקיהם, או פגיעה בבריאותם.

החוק לא מגן על הדמוקרטיה. אדם שלא נבחר מקבל החלטות של חיים ומוות, בלי מגבלה על סמכויותיו. למעשה, הוא יכול להיות רה"מ קדנציה שלמה בלי להיבחר. אין סוף קדנציות

בישראל, מי שמוגדרים שומרי הסף מהססים אלף פעם כשהם צריכים לזהות, לחקור ולהעמיד לדין את ראש הממשלה על שוחד מרמה והפרת אמונים.

כשמדובר בעבירות של אותו אדם נגד הדמוקרטיה, הם כולם משותקים. שותקים. מבוהלים. מחפשים תירוצים כדי לברוח ממה שכל אזרח מזהה כפגיעה בחופש שלו, בשוויון, בפרנסתו, בביטחונו, בחייו הדמוקרטיים במדינה דמוקרטית.

המצב הבלתי אפשרי הזה מוביל למסקנה אחת: העבריינות על עקרונות הדמוקרטיה אינה מתבצעת רק מצידו של העבריין – במקרה זה ראש ממשלה הנאשם בפלילים – אלא מצד כל מוסדות המדינה האמורים לפקח על הדמוקרטיה. על שלמותה. על ביטחונה, על המבנה השברירי שלה.
חברי הכנסת, שרי הממשלה, היועצים המשפטיים למיניהם באותם מוסדות, ביהמ"ש העליון ונשיא המדינה.

אזרחי המדינה השמים את מבטחם בכל האורגנים הללו, נשארים למעשה מול שוקת שבורה. מול חיים שלמים שהתרסקו. מבנה מדינתי שקרי. פייק מדינה.

אם אכן יגיע היום בו ילך נתניהו לדרכו או לביתו או לכלאו, ישראל תהיה חייבת לכתוב את חוקת הדמוקרטיה שלה. למנוע את המצב האבסורדי שבו ניתן להתעלל לאורך שנים בחייהם וגורלם של כל אזרחי המדינה בלי שום מחסום או מגבלה.

כשמדובר בעבירות של רה"מ נגד הדמוקרטיה, כולם משותקים. מבוהלים. מחפשים תירוצים כדי לברוח ממה שכל אזרח מזהה כפגיעה בחופש שלו, בשוויון, בפרנסתו, בביטחונו, בחייו הדמוקרטיים במדינה דמוקרטית

חוקת הדמוקרטיה צריכה להגדיר באופן מפורש את העבירות הפוגעות בדמוקרטיה ולשלוח את העבריינים שאינם ממלאים את תפקידם לכל הרוחות. או לפחות למרתף של משפחת נתניהו, היכן שהקירות מתפוררים, המים מהבריכה נוזלים והארוחות מוגשות בחמגשיות.

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.

מסגד א-נורי ובו צריח אל-חַדְבַּאא (הגיבן), הם סמליה של העיר מוסול בעיראק. האתר מזכיר את מגדל פיזה באיטליה בשל נטייתו של הצריח. הוא מהווה סמל להיסטוריה המפוארת של עיראק ושל האזור בכלל. מדוע התגייסו מצרים והאמירויות לשפץ מסגד בעיראק בחודש האחרון? כמה יעלה השיקום ובכמה עבודה כרוך הפרויקט? מהו סיפורו של של המסגד היפהפה בו בחר אבו בכר אל-בגדאדי להצהיר על ח'ליפותו?

מסגד א-נורי ובו צריח אל-חַדְבַּאא (הגיבן), הם סמליה של העיר מוסול בעיראק. האתר מזכיר את מגדל פיזה באיטליה בשל נטייתו של הצריח. הוא מהווה סמל להיסטוריה המפוארת של עיראק ושל האזור בכלל

את הצריח של מסגד חדבאא רואים ממרחקים במחוז נינווה בעיראק. עד שהשתלטו עליו טרוריסטים ב-2014, היה המסגד המרהיב ביופיו מוקד של מתפללים וגם תיירים רבים.

בשבוע שעבר נחתם הסכם בין האמירויות לעיראק, לפיו הנסיכות העשירה תממן את שיפוץ מסגד א-נורי הגדול בעלות של 50.4 מיליון דולר. האיחוד האירופאי יוסיף 25 מיליון דולר לשיקום. את הפרויקט ינהל אונסקו והשיפוץ ייקח חמש שנים.

שרת התרבות והפיתוח של האמירויות נורה אל-כעבי אמרה כי בניית המסגד מסמלת את שיתוף הפעולה האסטרטגי והתרבותי בין שתי המדינות, האמירויות ועיראק. בתשובה, הודה שר התרבות והתיירות העיראקי קייס חסין רשיד לאמירויות והזכיר כי המסגד פוצץ ע"י ארגון דאעש במהלך כיבוש העיר מוסול ב-2017 וזהו רגע היסטורי משמח.

הפרויקט יעניק לצעירים עיראקים כאלף משרות בתחום הארכיטקטורה, ההנדסה, השיפוצים והבנייה. בהמשך, מתכננת ממשלת עיראק לשפץ את כל העיר מוסול העתיקה, שנפגעה במלחמה נגד דאעש, במבצע הקרוי "החייאת הרוח של מוסול". הפרויקט כולל גם שיקום של מערכת החינוך והתרבות בעיר. לפני כשנתיים נחתם הסכם עם אונסקו גם על שיפוץ שתי כנסיות עתיקות בעיר, בה התקיימה קהילה נוצרית עד לכיבוש דאעש.

מצרים גם היא תשתתף בשיקום המסגד השנה. צוות מצרי יבנה את אולם התפילה הפנימי, תוך הקפדה על שחזור מדויק. העבודות של מצרים והאמירויות יתבצעו בתאום מלא עם הוקף (ההקדש של רשויות הדת) הסוני בעיראק. גובהו של הצריח (מִאְדַ'נַה) לקריאה לתפילה 45 מטרים והוא בן 840 שנה. המסגד היה נתון לשליטת ארגון דאעש בין השנים 2014-2017, שנות קיומה של "המדינה האסלאמית".

בשבוע שעבר נחתם הסכם בין האמירויות לעיראק, לפיו הנסיכות העשירה תממן את שיפוץ מסגד א-נורי הגדול בעלות של 50.4 מיליון דולר. האיחוד האירופאי יוסיף 25 מיליון דולר לשיקום. את הפרויקט ינהל אונסקו והשיפוץ ייקח חמש שנים

מדוע החליטה ממשלת עיראק לשפץ את מסגד א-נורי ראשון, לפני כל האתרים המקודשים לאסלאם שנהרסו במלחמה?

היסטוריה מפוארת

מסגד נורי נקרא ע"ש נור א-דין, המנהיג המוסלמי שהחל את המלחמות נגד הצלבנים, לפני סלאח א-דין. המסגד וצריחו נבנו ע"י נור א-דין מחמוד זנכּי במאה ה-12 והיה המסגד הגדול והמפואר ביותר בעיר אחרי המסגד האומיי שנבנה כארבע מאות שנה לפניו.

נור א-דין ששלט בעיר מטעם הח'ליפות העבאסית, החליט לבנות את המסגד בגדה המערבית של נהר החידקל, כי לא היה מקום תפילה מספיק לתושבים במסגד האומיי, במיוחד בתפילת יום השישי.

הבנייה ארכה כשלוש שנים והסתיימה בשנת 1172 בעלות גבוהה למדיי. נור א-דין סרב לדין עם יועצו הכלכלי בהוצאות ואמר לו: "עזוב את החשבון ליום החשבון (כינוי ליום הדין)". נור א-דין הקים בה מדרסה (בית מדרש ללימודי דת), בה לימדו חכמי דת ידועים.

מאז עבר המסגד מספר שיפוצים אחרי שחלקים ממנו נפגעו במלחמות, כגון אחרי הפלישה המונגולית במאה ה-13. גיאוגרפים ונוסעים מוסלמים סיפרו עוד במאה ה-14 על "מסגד הגיבנת" המדהים ביופיו לחוף החידקל, שהיה כבר אז מכופף מעט.

השיקום האחרון לפני הנוכחי אירע אחרי מאות שנים של הזנחה בשנת 1944, בזכות תרומה כספית נדיבה לוקף העיראקי. המבנה החדש שימר את הכתב הערבי הכּוּפי הקדום ואת הצורות הגיאומטריות היפהפיות המעטרות את הצריח. בשנות ה-60 הופיע צריח המסגד על בול דואר כאתר תיירות ועליה לרגל מרכזי בעיראק.

כתם שחור

אחרי השתלטות הטרור של דאעש במערבה של עיראק נפל האתר בידי הטרוריסטים. ב-5 ביוני 2014 עלה מנהיג דאעש אבו בכר אל-בגדאדי למִנְבַּר (במת הדרשן) של מסגד א-נורי והנהיג תפילה בה קרא למוסלמים לציית לו. בסוף אותו החודש, ברמדאן הוכרזה הח'ליפות של "המדינה האסלאמית". הישות החדשה הייתה למרכז טרור עולמי. היא לא דמתה כלל לח'ליפות המוסלמית הקלאסית, שהייתה בימי הביניים אחד ממרכזי התרבות של האנושות.

ב-5 ביוני 2014 עלה מנהיג דאעש אבו בכר אל-בגדאדי למִנְבַּר (במת הדרשן) של מסגד א-נורי והנהיג תפילה בה קרא למוסלמים לציית לו. בסוף אותו החודש, ברמדאן, הוכרזה הח'ליפות של "המדינה האסלאמית", שהייתה למרכז טרור עולמי

עם נסיגתו של ארגון דאעש בעיר מוסול והתקרבותם של הקואליציה האמריקאית והצבא העיראקי לאתר אירע האסון. ב-21 ביוני 2017 פוצץ דאעש את המסגד ההיסטורי ופרסם הודעה שקרית לפיה הפצצה אמריקאית הרסה את המסגד.

שיקום המסגד – חזרה לשפיות

בעיראק פוגגה מעט את השמחה על השיפוץ הביקורת שהועלתה בכמה אמצעי תקשורת על הפרויקט המתוכנן. מספר פרשנים עיראקיים תהו האם לא היה ראוי יותר כי קבוצה של ארכיטקטים עיראקיים בני המקום תשפץ את האתר. אחרים הביעו חשש כי חלקים מהמסגד החדש ייראו כמו המסגדים של האמירויות ולא ישמרו על צביונה הייחודי הארכיטקטוני של מוסול העתיקה.

עם זאת, רוב הפוליטיקאים באזור והעיתונאים הביעו סיפוק רב מהפרויקט. אין ספק כי בנייתו מחדש של המסגד ההרוס מסמלת את סופה של אחת התקופות האפלות בתולדות העיר מוסול והאסלאם בכלל – תקופת שליטתו של דאעש.

למכרז לשיפוץ המסגד ניגשו ארכיטקטים רבים מרחבי העולם הערבי. זכייתו של צוות דווקא ממצרים במכרז היא סמלית. סלאח א-דין, המצביא הכריזמטי ששלח נור א-דין לקהיר, הפך לאגדה בחייו. סלאח א-דין שליט מצרים ניצח במלחמה את ממלכת הצלבנים וכבש את ירושלים מידיה.

"המדינה האסלאמית" לא הייתה ח'ליפות אמתית, כי בניגוד לח'ליפויות של ימי הביניים (האומיית והעבאסית), היא התמקדה בהרס ולא בבניה. ח'ליפות דאעש התמחתה במה שהגדירה כג'יהאד (מלחמת הקודש): בטרור, ברצח ובהרס. אנשי דאעש הרסו אתרים קדומים יקרי ערך וקברים עתיקים בטענה כי הם מסמלים עבודת אלילים. זאת אחרי שאתרי מורשת עולמיים בעיראק שרדו 1300 שנות תרבות ערבית ומוסלמית.

"המדינה האסלאמית" לא הייתה ח'ליפות אמתית, כי בניגוד לח'ליפויות של ימי הביניים (האומיית והעבאסית), היא התמקדה בהרס ולא בבניה. ח'ליפות דאעש התמחתה במה שהגדירה כג'יהאד (מלחמת הקודש): בטרור, ברצח ובהרס

התגייסות העולם הערבי מסמלת את השאיפה של מדינות ערביות להילחם בקיצוניות ובקנאות המוסלמית, ולשוב ולפתח את אתרי המורשת בארצות ערב. יש להניח, כי מאחורי השיפוץ עומד גם אינטרס אסטרטגי, כפי שציינה שרת התרבות של האמירויות, כלומר מאמץ של הציר הסוני המתון לקרב את עיראק לעולם הערבי ולהרחיקה מאיראן.

הפרויקטים לשיקום אתרי מורשת בעולם הערבי בשנים האחרונות כוללים מבנים מהעולם העתיק, כנסיות ומסגדים עתיקים. גם אתרים יהודים אינם מקופחים. ב-2010, מעט לפני פרוץ "האביב הערבי" שופץ בית כנסת הרמב"ם בקהיר וב-2019 שופץ בית הכנסת אליהו הנביא באלכסנדריה. שני הפרויקטים מומנו ע"י ממשלת מצרים. ב-2020 אישרה ממשלת מצרים לשפץ את בית הקברות היהודי העתיד בקהיר "אל-בסאתין" במימון אמריקאי.

ד"ר ירון פרידמן הוא בוגר אוניברסיטת סורבון בפריז, חוקר מרצה ומורה לערבית בחוג ללימודי המזרח התיכון והאיסלאם באוניברסיטת חיפה. היה פרשן לענייני ערבים בויינט, ספריו "העלווים – היסטוריה, דת וזהות" (2010) ו"השיעים בארץ ישראל" (2019) יצאו לאור באנגלית בהוצאת בריל-ליידן. מנהל את הניוזלטר "השבוע במזרח התיכון", שאליו אפשר להצטרף כאן: https://did.li/CWtlC. לפודקאסט של ירון "השבוע במזרח התיכון": https://did.li/mAz5q