מתוקף טבעו החברתי של האדם – היכן שאין ממשלה, נוצרת ממשלה. זה בלתי נמנע. או יותר נכון, נוצרות מיני-ממשלות (חמולות), שלכל אחת זרוע אכיפתית (מיליציה, מאפיה) עם מערך גבייה ואוצר (פרוטקשן) ואולי גם מקורות הכנסה וכלכלה (הלבנת הון, סחר בסמים/נשק). כל זה תחת מינימום רגולציה על עסקים, בנייה וזכויות אדם.

היכן שאין ממשלה, נוצרת ממשלה. או מיני-ממשלות (חמולות), שלכל אחת זרוע אכיפתית (מיליציה, מאפיה) עם מערך גבייה ואוצר (פרוטקשן) ואולי גם מקורות הכנסה (הלבנת הון, סחר בסמים/נשק)

גן העדן האנרכו-קפיטליסטי הזה אידיאלי בתאוריה. בתאוריה, המיני-ממשלות הללו אמורות להתנהל בתחרות ביניהן וסביר שיגיעו בשלב מסויים לכינון סטטוס קוו של יחסי כוחות, המבטיח את השלום והביטחון לאזרחים החיים תחת שליטתן.

רק שאיכשהו כרגע זה לא בדיוק המצב, ולא נראה שהוא מתקדם לשם. נרצחים במגזר הערבי צעירים כל יום בערך. מאז תחילת השנה, נרצחו יותר משמונה. וזה רק יחמיר.

מי שלמד את מלחמת האזרחים בלבנון יכול לשים לב לנקודות ההשקה בינה לבין מה שעלול לקרות כאן. אמנם המלחמה הלבנונית נצבעה בצבעים עדתיים, שעיקרם היה המתיחות בין הנוצרים בלבנון למוסלמים. אבל כשנכנסים לפרטיה, רואים שם אלמנטים חמולתיים מובהקים שפיצלו גם את הנוצרים וגם את המוסלמים בתוך עצמם למשפחות ומיליציות ומאפיות.

כשהמתיחות התגבשה לכדי מלחמת אזרחים כוללת, היה קל להבחין גם במחלוקת אידיאולוגית מובהקת: קבוצות השמאל שכללו את הפלסטינים, המוסלמים, קבוצות קומוניסטיות וסוציאליסטיות ותומכי הפלורליזם הלבנוני מדתות שונות תחת מטריית לאום ערבי אחד – מול הנוצרים, מארונים בעיקר, שרצו לשמר את המצב הקיים וניתבו את הקנאות הלאומית שלהם לכדי חשדנות כלפי קבוצות זרות ערביות.

על פניו, נראה שהמחלוקת היא מחלוקת עדתית ואידיאולוגית שקיימת בכל מדינה. אז למה דווקא לבנון התפוצצה לכדי מלחמת אזרחים על בסיס זה? אף אחד לא יודע, אפילו הלבנונים עצמם לא יודעים לענות. אבל עולות השערות לכמה סיבות, שאחת מהן היא האפליה. בלבנון, בשונה ממדינת ישראל ומדינות מפותחות אחרות, הפער המעמדי בין הקבוצות היה גדול מאוד. קבוצות שחיו בביירות נהנו משירותים ממשלתיים וגישה למשאבים כלכליים; בעוד קבוצות אחרות, בעיקר מוסלמים שיעים ופליטים פלסטינים שחיו בפריפריה הלבנונית, סבלו מהזנחה, ממחסור בתשתיות בסיסיות ואף נדחקו לשוליים במשחק הפוליטי.

אך תנאי אחד נוסף, לדעתי משמעותי מאוד, תרם לפרוץ מלחמת האזרחים, והוא היעדר המונופול הממשלתי. במילים אחרות, היחלשות הצבא וזרועות אכיפת הסדר במדינה, בעיקר באזור דרום לבנון, היכן שהייתה כמעט הגמוניה מלאה של הפליטים הפלסטינים וכנופיותיהם (הגמוניה כ"כ משמעותית שאף קיבלה את השם "פתחלנד").

תנאי משמעותי שתרם לפרוץ מלחמת האזרחים בלבנון הוא היעדר המונופול הממשלתי. היחלשות הצבא וזרועות אכיפת הסדר במדינה, בעיקר בדרום לבנון, היכן שהייתה כמעט הגמוניה מלאה של הפליטים הפלסטינים וכנופיותיהם

ברגע שהצבא הלבנוני, ששייך לשלטון הלבנוני המרכזי, איבד את היכולת לאכוף את ריבונותו (מסיבות רבות, בין היתר התערבות חיצונית), כנופיות צצו כמו עשבים שוטים שרק חיכו לפיסת קרקע פוריה ופנויה. מאוחר יותר הצבא עצמו התפרק עקב המחלוקת האידיאולוגית, וכך סיימה המדינה הלבנונית את המונופול שלה על כוח וסדר, ופינתה את מקומה לקרבות דם בין פלגי העם.

במובנים רבים, ישראל הרבה יותר חזקה מלבנון, וצבא ההגנה חזק מכדי להותיר ריק שיכול להוביל את ישראל, גם היום וגם בעתיד, למלחמת אזרחים. אבל על הסקאלה בין סדר מוחלט לבין אנרכיה לבנונית, המגזר הערבי בישראל מרחף לו בתחום אפור.

למרות שמקרי הרצח במגזר הערבי נראים על פניו כמקרים נקודתיים שאין קו המחבר ביניהם, הם יכולים בקלות להתפתח למחלוקת שורשית שאת ניצניה אנחנו רואים כבר עכשיו. בצד אחד יש את תומכי הסטטוס קוו, שנהנים לשמר את כוחן של החמולות, נהנים מהיעדר הרגולציה הממשלתית על בנייה ונשק. מצד שני, אלה הרוצים לנפץ את הסדר הקיים ולבנות אחד חדש, בו הממשל הישראלי הוא השולט והאחראי, האוכף חוק אחיד ושוויוני על כלל החמולות והקבוצות.

המחלוקת הזו בין הצדדים, יכולה בתרחיש מרחיק לכת להתפתח למלחמה כוללת שדומה יותר למלחמת אזרחים מאשר לקרבות ירי בסכסוכים משפחתיים. הכוח הכלכלי והנשק שיש לחמולות, יכול רק לגדול עם הזמן. על השלטון המרכזי הישראלי לגדוע אותו עכשיו לפני מחר.

האמת, חלק גדול מהמסע הפוליטי שלי התעצב בחיקה של התנועה הליברטריאנית בישראל, מתוך הבנת חשיבותה של החירות לשגשוג האנושי. בזכות המסע האינטלקטואלי הזה, התחלתי להעריך דוקא את חשיבותו של השלטון המרכזי. באידיאולוגיה שבה מאמינים בתחרות, במיעוט רגולציה ובביזור כוח, דווקא שם התחזקה אצלי ההבנה שלולא כוחו של השלטון המרכזי והמונופול שלו על אלימות, גם זכויות בסיסיות מאוד שמבטיחות חופש וביטחון וקניין, אינן מובנות מאליהן.

במובנים רבים, ישראל חזקה בהרבה מלבנון, וצבא ההגנה חזק מכדי להותיר ריק שיכול להוביל את ישראל למלחמת אזרחים. אבל על הסקאלה בין סדר מוחלט לבין אנרכיה לבנונית, המגזר הערבי בישראל מרחף לו בתחום אפור

נדמה שהשלטון המרכזי בישראל לא נוכח במלואו במגזר הערבי, והמצב שם הוא מצב חירום, שזוחל לקצה האנרכיה. מדינת ישראל צריכה להיכנס לשם ולהשליט סדר. זאת הריבונות שלה, החובה שלה, אבל יותר חשוב, אלה חיי הילדים שלנו.

עלי עדי בכפר הבדואי בו גדל, שגב שלום, אחד הישובים הבדואים שהוקמו בשנות השבעים והשמונים כחלק מתוכנית הסדרת ההתיישבות הבדואית. הכפר נקרא כך כמחווה להסכמי השלום עם מצריים, ועד היום נמצא בתחתית הדירוג הסוציו-אקונומי בישראל

עלי עדי הוא פעיל פוליטי וחברתי מרקע מוסלמי, מזוהה עם הימין הקפיטליסטי בישראל. בעל תואר בקולנוע וכלכלה באוניברסיטת תל אביב. שימש כעוזר עריכה ומפיק פוסט בהפקה "לבנון - גבולות הדם". טוויטר: @AliAdiOK

לפני כשנתיים הזדמן לי להצטרף לצוות הפקה שעובד על סדרה דוקומנטרית על לבנון. הבאתי את התשוקה שלי להיסטוריה ופוליטיקה לעבודה, ולקחתי את ההזדמנות בשתי ידיי. כך יצא ששנתיים אני נובר בלבנון, בחומרים ארכיוניים אינסופיים, העוסקים בתקופת טרום מלחמת האזרחים שהחלה בשנת 1975 ונמשכת עד ימינו אלה.

לפני כשנתיים הזדמן לי להצטרף לצוות הפקה שעובד על סדרה דוקומנטרית על לבנון. הבאתי את התשוקה שלי להיסטוריה ופוליטיקה לעבודה, ולקחתי את ההזדמנות בשתי ידיי. כך יצא ששנתיים אני נובר בלבנון

כל אמירה של אחד הצדדים על איזה טבח כלשהו, או איזכור של עיר, דמות או אירוע, הובילה אותי לשיטוט בארכיונים נוספים ובחומרי קריאה חיצוניים באינטרנט.

פתאום התגלתה בפניי פיסת היסטוריה כ"כ גרנדיוזית, עמוסה פרטים, מורכבויות ותובנות מטלטלות. כל אלה היו חדשים לי, למרות העניין והידע הקודם הרב שלי בפוליטיקה.

וזה אכן הבסיס שהביא אותי לתשוקה הזאת מלכתחילה: ההבנה כי רב הנסתר על  הגלוי בכל הנוגע למוסכמות פוליטיות והיסטוריות, רב הנסתר על הגלוי בנושאים ששומעים על אודותיהם שיח רדוד ותמציתי מהסביבה הקרובה. ההבנה הזאת מחזקת אצלי את הסקרנות ואת הצורך לחטט עוד יותר, בתקווה לגלות מסקנות נוספות, נקודות מבט חדשות, או לפחות לגלות תמונה רחבה ומורכבת יותר, עם יותר שאלות. גם אם הן מגיעות לבדן, בלי תשובות ומסקנה סופית.

זה מה שזכיתי לחוות במהלך העבודה בהפקה על לבנון. בנוסף לארכיונים, היו גם חומרי ראיונות שצולמו במיוחד להפקה, והביאו עמדות ונקודות מבט של דמויות לבנוניות בכירות, ביניהן נשיא לבנון לשעבר, מפקדים וקצינים בפלנגות ולוחמי צד"ל. לבנונים לצד פלסטינים, ישראלים, פוליטיקאים ולוחמים משלל רקעים שונים.

חייל אמריקאי מחוץ למגורי החיילים בלבנון, צילום מארכיון פרטי של החייל ג'ון דלזיל

מחסום של מיליציית "אלמוראבטון" הפלסטינית במרכז ביירות, צילום מסך של קטעי וידאו מארכיון השידור הציבורי

הראיונות, שהיו עמוסים באינספור אנקדוטות מעניינות, תועלו בצוואר בקבוק צר לכדי סיפור, אותו הסדרה הדוקומנטרית מספרת. ועכשיו אחרי שהסדרה יצאה בישראל, הדיה הגיעו ללבנון, ושם גרמה לתגובות רבות אשר הטרידו את השלטונות, שהחליטו לחסום את הצפיה בה.

התגלתה בפניי פיסת היסטוריה גרנדיוזית, עמוסת מורכבויות ותובנות מטלטלות. ועכשיו, אחרי שהסדרה יצאה בישראל, הדיה הגיעו ללבנון, והתגובות הרבות הטרידו את השלטונות, שהחליטו לחסום את הצפיה בה

גדלתי בבית ישראלי. חינוכית 1 על מסך הטלוויזיה וקול ישראל בערבית ברדיו. כל בוקר, המוזיקה של פיירוז שתלה בנוסטלגיה שלי גם אהבה ללבנון. לאורך השנים לבנון הפכה למוקד תשוקה בשבילי ובשביל ערבים מכל רחבי העולם הערבי.

המדינה שממנה יוצאות מילות שיר בניב הלבנוני העממי, הנעים והביתי, מלוות במוסיקה שנשמעת כמו זיווג בין ספרד, הבלקן וערב. לבנון הפכה למוקד פנטזיה, ארץ שרואים רק בטלוויזיה, שאפשר רק לחלום עליה.

אך מה ששמעתי על לבנון מהסביבה, היה סיפור שטחי ופשטני, שמסתדר באורח פלא עם הנחות היסוד של אותה סביבה המספרת אותו. המעט ששמעתי על לבנון, כמו מה ששמעתי על הסכסוך הישראלי פלסטיני, הותיר בי תחושת ריקנות, תחושה שלא מספרים לי את הסיפור המלא, שיש שם יותר טיוח מאשר חשיפה.

וכך יצאתי למסע התעניינות בפוליטיקה ובהיסטוריה, מסע של קריאה, דיונים, ויכוחים ושאלות. ההתעסקות בת השנתיים במאות שעות של ארכיונים לסדרה על לבנון הייתה חלק משמעותי בו.

אישה נוצרייה לבנונית משבחת את יחסם של החיילים הישראלים לאוכלוסייה המקומית, דובר בשם הדייגים בצידון מודה לצה"ל על שדאג להחזיר את התחום לעבודה סדירה בעת מלחמה, אסיר משוחרר פוגש חיילים בעת רחצה בנהר ואחרת משחדת חיילים במחסום בסוכריות. הפוגות של רגעים אנושיים יצרו תחושה שלולא המדרון התלול שבו התדרדרה מלחמת לבנון הראשונה, החל משנת 1982 עד פיצוץ הסיום בשנת 2006, הנורמליזציה הייתה ממשיכה לזחול קדימה ואולי הייתה מגיעה לכדי בשלות מוקדם יותר.

איכר לבנוני מביט בטנק צה"ל שחולף על פניו. צילום מסך מקטעי וידאו של ארכיון השידור הציבורי

אישה לבנונית ממחנה הפליטים הפלסטיני שתילה מקננת על האסון לאחר הטבח (צילום: מיכה ברעם, ידיעות אחרונות)

בינתיים רכבת הנורמליזציה כבר התחילה לנסוע, לאט לאט, אבל קדימה. והיא אוספת אליה קרונות.

ההשפעה של הסכמי השלום עם מדינות המפרץ הולכת להיות מהפכה בחברה הישראלית ובמדינות ערב, מהפכה שחוצה את שאלת הדיפלומטיה והגיאופוליטיקה.

גדלתי בבית ישראלי. חינוכית 1 בטלוויזיה וקול ישראל בערבית ברדיו. כל בוקר, המוזיקה של פיירוז שתלה בנוסטלגיה שלי גם אהבה ללבנון. לאורך השנים לבנון הפכה למוקד תשוקה בשבילי ובשביל ערבים מכל רחבי העולם הערבי

את הפירות הרקובים של הסכם השלום עם מצרים ראינו רק לפני שבועות אחדים: זמר ושחקן מצרי, בשם מוחמד רמדאן, עורר סערה כאשר הצטלם עם שחקן הכדורגל הערבי-ישראלי דיא סבע, והזמר עומר אדם. רמדאן הואשם בסעיף התמוה להחריד "בגידה ונורמליזציה" וזומן לחקירה, לא לפני שבוטלו כל הצילומים לסדרה בה היה אמור לשחק שהייתה מיועדת לשידור בחודש רמדאן הקרוב. כל זה קרה במצרים שיש לנו איתה הסכם שלום בן יותר מארבעים שנה. אם "נורמליזציה" במצרים היא פשע, במובן הזה אנואר סאדאת הוא "האשם" הגדול; והצעד האמיץ שעשו מנחם בגין וג'ימי קרטר כנראה שלא הביא לשלום שייחלנו לו.

אבל גל השלום עם מדינות המפרץ שפקד אותנו לאחרונה הוא שונה. היום, לראשונה, ערבים יהיו בשביל היהודים הישראלים "חברים שלנו". לא רק מארחים במדינותיהם, לא רק מבקרים כתיירים, ובטח שלא אויבים שאיתם חותמים על הפסקת אש. מה שלא עשו הסכמי השלום הקרירים עם מצרים וירדן, עושים כעת הסכמי השלום הנוכחיים. במובן הזה, לעומדים מאחורי ההסכמים מגיע קרדיט על עיצוב התפישה הלאומית של הדור הבא של צעירים ישראלים.

דור הישראלים שחווה את מלחמת יום כיפור כבר לא ימחק את הצלקת. הדור שהעביר את שנות חייו המייגעות בביצה הלבנונית כבר לא ישכח, הדור שלמד על בשרו את אוסלו ואת האינתיפדות, פצעיו עדיין טריים. אך לאחר כעשרים שנים של חדלון אש וגבולות שקטים, מגיעים כעת הסכמי השלום שהולכים לצייר לדור החדש תמונה חדשה: ערבים הם שותפים וחברים. במרוקו, יהודים רבים הולכים להכיר את תרבות אבותיהם, לתייר ולהכיר ולבנות קשרים ועסקים, ובאמירויות הולכים להכיר תרבות חדשה ואנשים חדשים תחת אורות הכרך המסנוורים של הערים העתידניות.

הפלסטינים היו בעשורים האחרונים למוקד הקרע בין העולם הערבי וישראל. אך לאחרונה, לטובה ולרעה, הקיפאון ביחסים עם הפלסטינים דוחף את הנושא אחורה במדפים המאובקים של השיח הפוליטי. ובהתאם, מדינות ערב מרגישות פחות מחוייבות לעסוק בו, ומתעדפות את טובתן האישית וטובת האזור.

לאחר כ-20 שנות חדלון אש וגבולות שקטים, מגיעים הסכמי השלום שיציירו תמונה לדור החדש: ערבים הם שותפים וחברים. במרוקו, יהודים יכירו את תרבות אבותיהם, ובאמירויות יכירו תרבות חדשה תחת אורות הכרך המסנוורים של הערים העתידניות

הנורמליזציה עם לבנון מפגרת מאחורי כולן. אולי גם בגלל שהיא המדינה שסבלה הכי הרבה מהסוגיה הפלסטינית ומהתוצרים של מלחמות ישראל. אבל הסלידה של לבנון מאיתנו, כמו סלידתן של מדינות ערב האחרות, מבוססת בעיקר על סיפורי מעשיות, קונספירציות ודימויי דמוניזציה שמלבים אנטישמיות ופחד מציונות.

אני זוכר שכשהייתי ילד בתקופת מבצע ענבי זעם, וראיתי סדרות ילדים באור יום, בשעות מוקדמות, הפסקת הפרסומות הייתה מציגה בין היתר קטעי וידיאו של קורבנות מלחמה, בלי צנזורה. גופות של ילדים ודם ואיברים, כשברקע מתנגן שיר לאומני דרמטי. בעוד שאסור להעלים עין מתוצאות המלחמה, במיוחד כשנפגעים חפים מפשע, מדובר היה במנגנון משומן שתפקידו לקבע ולהעצים את הפחד, הזעם, התסכול והשנאה. לפנות לרגש כדי לתדלק את המלחמה הבאה ולבנות את חייליה העתידיים, במקום לפתוח פתח לחשיבה על פתרון.

הנורמליזציה עם לבנון תבוא כך או כך. הם יותר מדי דומים לנו, והרכבת לא הולכת להשאיר אותם מאחור. כמו שהצטרפו מדינות אחרות למסע אל עבר עתיד משגשג יותר, לבנון, הקורבן המיוסר של אזורנו, לא תפנה גב בסופו של יום אל היד המושטת לשלום.

אולי אני חוטא כאן בתמימות יתר. אני מודע למורכבות המצב. מדד האנטישמיות בעולם הערבי, כולל במדינות שיש להן הסכם איתנו, כמו האמירויות, בחריין ומרוקו, הוא עדיין מהגבוהים בעולם.

אבל כמו שבישראל נוצרה חשדנות כלפי ערבים בגלל הסכסוך ארוך השנים עם הפלסטינים והקרע מול ערביי ישראל, כך גם שם, האוכלוסייה ניזונה מתקשורת שעושה דמוניזציה לציונות, ליהדות ולישראל.

כן יש לי תקווה שהשלום הזה ירכך לבבות בצד הערבי, ואני בטוח שזה יקרה. מה שלא עושה דיפלומטיה של פוליטיקאים, יכולה לעשות היכרות וחילופי תרבויות בין אזרחים.

אני זוכר שכשהייתי ילד בתקופת מבצע ענבי זעם, וראיתי סדרות ילדים באור יום, הפסקת הפרסומות הייתה מציגה בין היתר קטעי וידיאו של קורבנות מלחמה, בלי צנזורה. גופות של ילדים ודם ואיברים

בעידן בו המדיה והאומנות פורצות את גבולות המדינות, הפרוייקט הדוקומנטרי הזה הוא סנונית למשהו הרבה יותר גדול. למרות נסיונות השלטונות בלבנון, הם לא יצליחו להחרים, וגם אין להם עילה. בסוף הם ייכנעו ויצפו ויבינו שמדובר כאן בקריאה לשיח, כי בסך הכל אנחנו אוהבים את לבנון.

"לבנון – גבולות הדם"  יוצרים: דוקי דרור, איתי לנדסברג נבו וריינהרט ביטס. מפיקה: ליאת אשד קמאי. עורך: גל גופר. ימי רביעי, שעה 21:15, כאן 11. הפרק הרביעי, "מנוסת המעצמות", ישודר ברביעי 30.12.20 בערוץ כאן 11.

עלי עדי הוא פעיל פוליטי וחברתי מרקע מוסלמי, מזוהה עם הימין הקפיטליסטי בישראל. בעל תואר בקולנוע וכלכלה באוניברסיטת תל אביב. שימש כעוזר עריכה ומפיק פוסט בהפקה "לבנון - גבולות הדם". טוויטר: @AliAdiOK

כמה מילים בשבחה של גילה גמליאל השרה להגנת הסביבה. מאז הגיעה לתפקיד יש הרגשה שיש לסביבה קול מסביב לשולחן הממשלה, וזה בוודאי דבר מבורך. הצעת המחליטים שהיא מקדמת בימים אלו לזירוז המעבר לכלכלה דלת פחמן מהווה שיפור משמעותי מהצעות קודמות בנדון. בין הסעיפים הראויים לציון:

1. קיצוץ פליטות גזי חממה מישראל בלפחות 27% עד 2030, וב-85% עד 2050 יחסית לרמתן ב-2015.
2. אנרגיה מתחדשת תספק לפחות 40% מהחשמל ב-2030 ולפחות 95% ב-2050.

הצעתה של גמליאל באה על רקע החרפת משבר האקלים שמורגשת גם בישראל. במזרח התיכון הטמפרטורות עלו כבר במעלה וחצי בממוצע לאורך השנה, יחסית לרמתן לפני מאה שנה. כל התחזיות צופות שהמזרח התיכון ימשיך להתחמם בקצב שעולה על הממוצע העולמי.

הטמפרטורות הממוצעות לאורך השנים במזרח התיכון וכן הממוצע העולמי.נלקח מתוך פירסומים של cyprus Institute Climate and atmosphere research in the Eastern Mediterranean and Middle East region

יש המתנחמים בכך שירדו בשנה האחרונה גשמים לא מעטים, אך הנחמה הזאת נובעת מטעות בהבנה. באופן כללי ההתחממות גורמת לאידוי מוגבר מהאוקיינוסים. מה שעולה חייב לרדת, ולכן ביבשות בכללותן יורדים יותר גשמים. אך תהליך ההתחממות מקצר את החורף בישראל ולכן צפי הגשמים בה בהמשך עגום אם תהליך ההתחממות לא ייעצר, ומהר.

החרפת משבר האקלים שמורגשת גם בישראל. במזה"ת הטמפרטורות עלו כבר במעלה וחצי בממוצע לאורך השנה, יחסית לרמתן לפני מאה שנה. התחזיות צופות שהמזה"ת ימשיך להתחמם בקצב שעולה על הממוצע העולמי

לחזור לעניין הצעתה של גמליאל. ההצעה כוללת מספר סעיפים. ברצוני להתייחס בפרט כאן לנושא יעדים של אנרגיות מתחדשות ומדוע הן כה קריטיות.

בישראל נפלטים מדי שנה בשנה כשמונים מיליון טון גזי חממה, פחמן דו חמצן וגזי חממה נוספים, לפי הנתונים הרשמיים. בפועל המספר כנראה גבוה יותר, אך אין מידע מבוקר על היקף הפליטות מתשתיות הגז בפרט, ולכן הנתון של כ-80 מיליון טון נכון בערבון מוגבל.

ייצור חשמל אחראי במדינת ישראל לכמחצית מהפליטות, בסביבות 40 מיליון טון בשנה. לכן כל שאיפה לצמצם פליטות מישראל חייבת להתחיל מתחום החשמל.  אך המרכזיות של אופן ייצור החשמל חורגת ממחצית הפליטות.

שריפת דלקים פוסיליים לכלל השימושים כולל חשמל, תחבורה ותעשיה – היתה אחראית לכ-63 מיליון טון ב-2018 או כ-80% מסך הפליטות. היות שאנחנו יודעים איך להפסיק פליטות מייצור חשמל – מעבר לאנרגיות מתחדשות ואגירה בשילוב עם התייעלות אנרגטית, נפתחה האפשרות להפסיק כ-80% מהפליטות מישראל על ידי מעבר ייצור החשמל לאנרגיות מתחדשות ומעבר תחבורה ותעשיה לחשמל.

אך בכדי שכל זה יקרה אנחנו צריכים להעביר ייצור חשמל בישראל לאנרגיות מתחדשות ולאגירה. במידה מסוימת זה התחיל לקרות, עם ייצור של כ-8% מהחשמל בישראל מאנרגיות מתחדשות השנה. אך שאלת השאלות כאן היא קצב המעבר ואיך זה ישפיע על הפליטות בשנים הקרובות.

נכון להיום הממשלה קיבלה החלטה לפני כחודשיים אשר עיקרה הוא שעד שנת 2030, 30% מייצור החשמל יבוא מאנרגיות מתחדשות, בעיקר מאנרגיה סולארית עם מעט רוח. זה נשמע טוב עד שעושים את חשבון הפליטות.

בישראל הביקוש לחשמל עלה בממוצע ב-3.4% בחמש השנים האחרונות. המשמעות היא, שבהנחה סבירה שהביקוש ימשיך לגדול באותו קצב, ב-2030 הביקוש לחשמל יהיה גבוה בערך ב-40% יחסית לביקוש ב-2020, ויגיע לכ-105 טרה וואט בשנה. אם ייצור המתחדשות יספק 30% מהביקוש, ייצור חשמל מגז יספק כ-70% מסך הביקוש, או כ-73 טרה וואט בשנה, נתון  מעט גבוה יותר מהייצור מגז ופחם ביחד כיום, והפליטות בהתאם. תהיה ירידה חד פעמית בפליטות עקב מעבר מייצור חשמל מפחם לייצור מגז, אך בכל מקרה יעד המתחדשות לא יביא לירידה בפליטות.

נכון להיום הממשלה קיבלה החלטה לפני כחודשיים, שעיקרה הוא כי עד 2030, 30% מייצור החשמל יבוא מאנרגיות מתחדשות. בעיקר מאנרגיה סולארית עם מעט רוח. נשמע טוב עד שעושים את חשבון הפליטות

מעבר לכך, יש סבירות שהביקוש לחשמל אף יעלה בשנים הקרובות עקב עליית הטמפרטורות בקיץ, וכן מעבר אפשרי של תחבורה לחשמל. במקרה של עליית ביקוש של 4% בשנה, הביקוש לחשמל יגיע לאזור 111 טרה וואט בשנה, ופליטות גזי החממה יהיו בהתאם.

ניתן לראות זאת בצורה גרפית:

תרחישים פליטות – גידול ביקוש 3.4 בשנה

הקווים בגרף מיצגים פליטות ישירות צפויות עם גידול ביקוש של 3.4% בממוצע כל שנה. ניתן לראות שבשנים הקרובות צפויה ירידה בפליטות הישירות עקב החלפת ייצור בפחם עם ייצור בגז, אך, הצפי מעבר לכך תלוי במידה רבה בקצב המעבר למתחדשות. הקו העליון ממחיש את הצפי עם המתווה הנוכחי של משרד האנרגיה. העברה של כ-2% של סך הייצור כל שנה בכדי להגיע ל-30% בשנת 2030. במקרה הזה הפליטות יעלו בצורה מתונה מ-2025 עד 2035 לערך, ורק אז יתחילו לרדת. הקווים מתחת מבטאים מעבר מהיר יותר למתחדשות בקפיצות של חצי אחוז מסך הייצור כל שנה. לכן הקו העליון כאמור מבטא יעד מתחדשות 30% ב-2030, הקו השני מבטא יעד 35% מתחדשות ב-2030, הקו השלישי מלמעלה מבטא יעד מתחדשות 40% ב-2030 בהתאם להצעת המחליטים של המשרד להגנת הסביבה, ועוד שני קווים מלמטה מייצג יעד של 50% ב-2030 בהתאם להצעתה של מרכז השל לקיימות ואירגוני סביבה נוספים.

ניתן לראות בצורה דומה המשמעות של גידול ביקוש של 4% בממוצע בשנה:

תרחישים פליטות – גידול ביקוש 4 בשנה

במקרה זה הגידול בפליטות כמתווה משרד האנרגיה אף גבוה יותר. בכדי לקצץ פליטות מייצור חשמל במהירות יהיה צורך לאמץ יעדים אף שאפתניים יותר מזה של המשרד להגנת הסביבה.

אך יותר חשוב מהפליטות השנתיות זה סך הפליטות עד להפסקת הפליטות:

סך הכל פליטות גזי חממה צפויות-גידול ביקוש 3.4 אחוז בשנה- בתרחישים שונים

כפי שניתן לראות יש משמעות רבה לקצב ולתזמון המעבר למתחדשות. עם גידול ביקוש של 3.4% בשנה, סך הפליטות הישירות מייצור חשמל עד 2065 יגיעו לאזור 1.3 מיליארד טון. לעומת זאת, בהצעת המשרד להגנת הסביבה יגיעו לאזור 800 מיליון טון. קצת יותר מחצי ממתווה משרד האנרגיה. אם ניקח מתווה מרכז השל לקיימות ואירגוני סביבה נוספים הפליטות יסתכמו בערך ב-500 מיליון טון.

בישראל הביקוש לחשמל עלה בממוצע ב-3.4% בחמש השנים האחרונות. המשמעות היא, שבהנחה סבירה שהביקוש ימשיך לגדול באותו קצב, ב-2030 הביקוש לחשמל יהיה גבוה בערך ב-40% יחסית לביקוש ב-2020

יש עוד היבטים לנושאי פליטות ומתחדשות, אתייחס אליהם בהמשך, אך זו הסיבה המרכזית לכך שישראל צריכה לאמץ יעדים למתחדשות גבוהים באופן משמעותי מהמתוכנן כיום.

לסיום, כמה מילים על התמורות הפוליטיות. עד לבחירות האחרונות אירופה הצטיינה בגישה רצינית למשבר האקלים והציבה יעד של קיצוץ פליטות ב-50% עד 2030 יחסית לרמתן ב-1990. ארה"ב לעומת זאת זלזלה בכל הנושא כידוע. הבחירות העלו את הדמוקרטים לשלטון עם מחוייבות לקיצוץ מהיר בפליטות ולהפסיק אותן כליל עד 2050.

בנסיבות אלו ישראל לא תוכל להמשיך עם צעדים מינוריים בלבד בנושא פליטות.

אחת השאלות שעלו בהתכתבות מול האוצר זו שאלת המחיר. זו שאלה לגיטימית ואתייחס אליה כאן בקצרה.

העלות בפועל של חשמל מאנרגיה מתחדשת משתנה בהתחשב במספר גורמים. בתנאים טובים, וכפי שבא לידי ביטוי במכרז האחרון של רשות החשמל, העלות  של חשמל מאנרגיה סולארית עם קיבולת אגירה היא כ-18 אג' לקווט"ש, נמוך בהרבה מעלות חשמל מגז, שעולה בסביבות 30 אג' לקווט"ש, כולל עלויות הקמה ותפעול התחנות. אך בהתקנות קטנות על גגות העלויות גבוהות יותר. לכן העלות בפועל של סולארי תלוי במידה רבה בתמהיל המקורות. ויש לקחת בחשבון גם את עלויות הולכה בכל התחשיבים האלו.

לאחרונה רשות החשמל חישבה בעצמה את המשמעות מבחינת עלות החשמל בהעלאת יעד מתחדשות ב-2030 מ-17% ל-30%. הרשות הגיעה למסקנה שאין בהעלאת היעד עלות משמעותית. מה שמתבקש זה שהרשות תחשב בעצמה את המשמעות הכספית של העלאת היעד ב-2030 לאחוזים גבוהים יותר. הרשות או האוצר לא יכולים לטעון שיש לכך עלות גבוהה כל עוד הם נמנעים מלחשב את העלות בתמהילים או מודלים שונים.

במקור מאנגליה, יעקב גלאוזיוס עוסק בנושא סביבה בשנה האחרונה

במדינה דמוקרטית מותר למשטרה לזמן לחקירה משתי סיבות:

1. זימונו של עד לצורך מסירת עדות במסגרת חקירה רגילה (חקירה פתוחה). חובתו של אזרח להתייצב למסירת עדותו ולמסור את האמת. זכותו לשתוק רק אם הוא נשאל שאלה שהתשובה עליה עלולה להפלילו בעבירה.

2. או זימון חשוד לצורך גביית הודעתו לאחר שהוזהר באיזו עבירה הוא חשוד, לאחר שהוענקה לו האפשרות להתייעץ עם עורך דין בטרם חקירה, לאחר שהובהרה לו זכותו לשתוק ולא לענות לשאלות, וכן לאחר שהובהר לו כי שתיקה כזו עלולה לחזק את החשד נגדו.

אלו 2 הסיבות האפשריות לצורך זימון למשטרה. זימון עד או זימון חשוד. נקודה.

בשבוע שעבר נקרא יונתן מאיר הצעיר מת"א לירושלים, מטעם חוקר במשטרת מרחב מוריה, שדרש ממנו להתייצב באותו היום. לא נמסר לו מדוע.

יונתן שומר החוק ציית ונסע במהירות מת"א לירושלים, תוך שהוא מתייעץ עמי בטרם הגעתו לתחנת המשטרה.

בשבוע שעבר נקרא יונתן מאיר הצעיר מת"א לירושלים, מטעם חוקר במשטרת מרחב מוריה, שדרש ממנו להתייצב באותו היום. לא נמסר לו מדוע. יונתן שומר החוק ציית ונסע במהירות לירושלים, תוך שהוא מתייעץ עמי

הוא חשש שמא ייחקר כחשוד, אף שלא ביצע שום עבירה פלילית אלא רק השתתף במספר תהלוכות מגשר המיתרים בירושלים למתחם בלפור מול מעון ראש הממשלה.

הזימון לחקירה של יונתן מאיר

הוא הגיע לתחנת המשטרה לאחר ששוחח עמי.

למרבה התדהמה, הוא לא נחקר כחשוד בביצוע עבירה וגם לא נחקר כעד לביצוע עבירה מטעם חשוד אחר.

יונתן לא נחקר כחשוד ולא נחקר כעד. הוא פשוט זומן לחקירת הפחדה. שימו לב לזה: החוקר אמר לו שהוא דומיננטי מאד בתהלוכות.

יונתן ההמום אמר לו שכאשר שירת בשטחים (לצערו), כך נהג הצבא כדי לדכא הפגנות לא אלימות של פלסטינים: נעצרו מפגינים דומיננטיים ובולטים שלא עברו שום עבירה ולא נקטו בשום אלימות, אבל עצם מעצרם וחקירתם נועדו להרתיע אותם מארגון הפגנות או מהתמקמות דומיננטית בלב תהלוכות.

חקירת ההפחדה המדהימה והמופרכת הזו אינה מקרה יחיד. הגיעו אליי מקרים נוספים.

זה חמור בצורה מופלגת:

דרישת חוקר משטרה מאזרח חף מכל חשד שלא עשה דבר פלילי, לנסוע בבהילות באמצע היום מת"א לתחנת משטרה בירושלים כדי להיחקר, לא לצורך מסירת עדות ולא לצורך גביית הודעת חשוד מטעמו, אלא סתם כדי לנסות להרתיעו מלממש את זכותו הדמוקרטית והאזרחית להפגין נגד השלטון ואף להיות דומיננטי בהפגנות ולקרוא קריאות באמצעות המגפון, היא ביטוי לריקבון אנטי-דמוקרטי עמוק.

אוציא כמובן מכתב דרישה חד משמעי לקטוע מידית את הפרקטיקה המטורפת הזו ולמצות את הדין המשמעתי עם מי שאחראים לזימונו של יונתן לחקירת סרק מפחידה.

המכתב יישלח למפקד משטרת מחוז ירושלים הנכנס, ליועצת המשפטית של משטרת ישראל ולמפכ"ל המשטרה החדש. במקביל אמליץ ליונתן גם להגיש תביעת פיצויים נגד משטרת ישראל.

יונתן ההמום אמר לחוקר, שכששירת בשטחים (לצערו), כך נהג הצבא לדיכוי הפגנות לא אלימות של פלסטינים: נעצרו ונחקרו מפגינים דומיננטיים ובולטים שלא עברו שום עבירה ולא נקטו בשום אלימות, לצרכי הרתעה

אבל מכתבי דרישה ותביעות פיצויים אינם מספיקים. חייבת לקום זעקה גדולה.

כפי שציין ההיסטוריון הדגול פרופסור שאול פרידלנדר שחקר את גרמניה הנאצית והתמחה בהיסטוריה של השואה: דמוקרטיות אינן קורסות פתאום ודיקטטורות אינן מופיעות לפתע בעקבות חציית קו אדום אחד ויחיד.

מדובר בתהליך הדרגתי של חציית קו ורוד ועוד קו ורוד ועוד קו ורוד. ולפתע: הקו האדום נחצה.

אפעל משפטית. אבל כולנו חייבים לפעול ציבורית. זו חרפה מסוכנת. זו חרפה מסוכנת מאד.

עורך דין דניאל חקלאי הוא בעל משרד עריכת דין שמתמחה בייצוג בתחומי המשפט הפלילי, עבירות הצווארון הלבן, ועדות החקירה, הדין המשמעתי ולשון הרע. בן 46. נשוי ואב לשני בנים. פרסם מאמרים וכן סיפורים קצרים בכתבי עת דיגיטליים. אוהב מאד ספרות, קולנוע ומוזיקה. מוטרד מאד מהסכנות העצומות למשטר הדמוקרטי ולזכויות האדם והאזרח. מנסה לחשוב כיצד למקם את המשפט החוקתי ואת המשפט הפלילי בהקשרים סוציולוגיים, תרבותיים, פוליטיים, היסטוריים ופסיכולוגיים.