בקרן הרחובות אלברט איינשטיין וחיים לבנון בתל אביב ניצב בניין בעל חזיתות צהובות, טיח חום מתקלף מהקירות החיצוניים, מזגני חלון ישראלים מכוערים, חיבורי חשמל משתלשלים ומרפסות קטנות שנסגרו מזמן בחסות העלמת עין של העיירה.
כל הכיעור הזה נמצא במיקום אטרקטיבי במיוחד – בין כיכר אנטין ושער הכניסה העיקרי לאוניברסיטת תל־אביב לבין קניון רמת אביב ורחוב איינשטיין, הרחב שמוביל לחוף הים. ממול, על פינת הרחובות איינשטיין ולבנון ניצבים מבני מעונות־הסטודנטים הוותיקים שתוכננו על ידי האדריכל אברהם יסקי.
היום, המדרכות בצומת הגדול הזה הורמו, נהפכו וגודרו בתיל. חול של אתר בנייה פזור בכל עבר. פועלי תשתיות כפופי־גו עמלים על עבודות ההכנה לקראת קו הרכבת הקלה (הקו הירוק) שאמור לעבור כאן עם סיום העבודות ב־2027, למי שמאמין.
מדובר באזור נהדר בצפון תל אביב. הוא תמיד היה כזה. צעירים גודשים את צומת הרחובות הזה בכל שעות היממה – על אופניים, עקבים, גופיות דקות בקיץ וצעיפים צבעוניים בחורף. כיכר אנטין היא מוקד להפגנות סטודנטים או הזדמנות לשטוף עיניים בטרנדים האופנתיים האחרונים.
אני נולדתי כאן ב־1971, לפני קצת יותר מ־50 שנה. אז קראו לי טלי בית־אור. עד גיל שנתיים גרתי בבניין הצהוב־חום המתפורר – איינשטיין 69–73. אחר כך עברנו לרמת השרון
אני נולדתי כאן ב־1971, לפני קצת יותר מ־50 שנה. אז קראו לי טלי בית־אור. עד גיל שנתיים גרתי בבניין הצהוב־חום המתפורר – איינשטיין 69–73. אחר כך עברנו לרמת השרון והמשכנו לבקר באיינשטיין בקביעות כי הדודה שלי רותי בית־אור המשיכה לגור באותה דירה עוד שנים ארוכות.
בדירה הקטנה הזאת – כ־70 מטרים רבועים – נפלתי במדרגות המחברות את מפלס הקומה השנייה לראשונה. בגיל שנתיים – וגם הרבה שנים לאחר מכן – לא ידעתי שהמדרגות האלה הן אלמנט חשוב בהחלטת עיריית תל אביב להפוך את איינשטיין 69–73 לבניין לשימור.
גילוי נאות: הבניין, כאמור, הוא מחוז ינקותי ויש לי קשר אישי לכל המרואיינות בכתבה.
לפני כמה שנים נודע לי כי חברתי הקרובה הדס נבו גולדברשט, אדריכלית שימור בכירה במחלקת השימור של עירית תל אביב ומומחית לאדריכלות ברוטליסטית, עובדת על פרויקט שימור עירוני חדש. כך גיליתי שאחד המבנים הראשונים שהוכרזו לשימור היה איינשטיין 69–73.
הדס, ביחד עם מנהל מחלקת שימור בעיריית תל אביב-יפו ירמי הופמן, כתבה את הספר "אפוריה: ארכיטקטורה של עצמאות" על סגנון הברוטליזם בישראל. מדי פעם היא מסבירה לי את הפלאים מאחורי בניית העיר תל אביב ואת מהות הברוטליזם וסגנון הבאוהאוס, שתפס חזק בעיר הצעירה של ראשית המאה ה־20.
סיפרתי להדס שגדלתי בבניין שהיא עומדת לשמר ועל כך שאני, טלי בת השנתיים, התגלגלתי מהקומה העליונה לתחתונה, על הראש, המרפקים והבטן. סיפרתי לה שלפני הנפילה קראתי לאימא דרורה שירדה בדיוק במדרגות, אבל היא לא שמעה אותי ומייד לאחר מכן נפלתי על מדרגות האבן. אז הייתי בטוחה שהן גבוהות וקשות.
עתה נודע לי שהבניין באיינשטיין 69–73 נחשב למיוחד, בין השאר משום שכל הדירות בו פרוסות על פני שני מפלסים.
את מובילה את פרויקט השימור באיינשטיין. את בטוחה שאת רוצה לשמר בניין כל כך מכוער?
"איינשטיין 69–73 היה חלק משיכון לדוגמה שנבנה בשנות ה־50. את הבניין בנו האדריכלים רכטר־זרחי־רכטר ב־1958", מספרת הדס. "בכל האזור הזה ברמת אביב התנסו בבניית דגמים חדשניים של מבני מגורים. היו שלושה שיכונים לדוגמה ברחבי ישראל – רמת הדר בחיפה, שכונת ההמשך של שכונה ה' בבאר שבע והשכונה ברמת אביב.
"הייחוד של הבניין באיינשטיין היה בהיותו בלוק ארוך מאוד של דופלקסים פנימיים. אין בכל ישראל עוד מבנה כזה, אולי אולי למעט פרויקט ייחודי נוסף בקריית אונו. את ההשראה הם קיבלו מהאדריכל השוויצרי לה קורבוזיה"
"הייחוד של הבניין באיינשטיין היה בהיותו בלוק ארוך מאוד של דופלקסים פנימיים. אין בכל ישראל עוד מבנה כזה, אולי למעט פרויקט ייחודי נוסף בקריית אונו. את ההשראה הם קיבלו מהאדריכל השוויצרי לה קורבוזיה, שבנה דברים דומים במרסיי ובמקומות נוספים.
"בישראל לקחו את הדגמים שלו אבל הקטינו את הדירות. בצרפת דיברו על בניין כזה שמתפקד כמו עיר קטנה. הבטון חשוף, האדריכלות ברוטליסטית – מערכות בנייה פנימיות חשופות – ובלי מעליות". תכנון עבודות השימור ושיתוף הדיירים נמשכו כעשור. בשנת 2019 אישרה עירית תל אביב את שימור הבניין.
המבצע להצלת נגנים יהודים בשואה
אחרי שנודע לי על פרויקט השימור, הרמתי כמה טלפונים – לאימא דרורה, לאבא בני וכמובן לדודה רותי. אימא דרורה נזכרה בחיי התרבות בבניין. "התזמורת הפילהרמונית אכלסה שם נגנים במשך עשרות שנים", היא סיפרה. "בבניין היו כמה דירות בבעלות הפילהרמונית, ובכל פעם שהם הביאו נגנים מחו"ל הם שיכנו אותם באיינשטיין. היה לנו שכן כנר ושכן אבובן. תמיד שמענו אותם מתאמנים".
לאחר מכן אימא הפליגה לסיפורים על תולדות הפילהרמונית. היא סיפרה לי על ברוניסלב הוברמן, הכנר הווירטואוז שייסד את הפילהרמונית הישראלית וסולק ב־1933 מהתזמורות של גרמניה, פולין ואוסטריה. ב־1937, בגיל 55, הוא עזב את אוסטריה והתמקם בשוויץ. הוברמן היה כנר בעל שם עולמי והשתמש במעמדו כדי להטיף נגד שיתופי פעולה תרבותיים עם תזמורות גרמניות.
הוברמן יכול היה בקלות להתקבל לכל תזמורת באמריקה, אבל החליט להקים בארץ את התזמורת הפילהרמונית עם מוזיקאים יהודים פליטי הונגריה, פולין, גרמניה ואוסטריה. ב־1929 הוא ביקר בפלסטין בפעם הראשונה והרעיון פעפע ברוחו כבר אז. ב־1936 הוקמה "התזמורת הסימפונית הפלסטינית", שהפכה לפילהרמונית הישראלית עם קום המדינה.
הוברמן יכול היה בקלות להתקבל לכל תזמורת באמריקה, אבל החליט להקים בארץ את התזמורת הפילהרמונית עם מוזיקאים יהודים פליטי הונגריה, פולין, גרמניה ואוסטריה
בסרט הדוקומנטרי "תזמורת הגולים" (2012) על פועלו של הוברמן אפשר לראות כיצד הוא שכנע עשרות נגנים יהודים לבוא ולנגן בתזמורת החדשה. יוצרי הסרט העריכו כי בכך הוא הציל כ־1,000 נגנים ובני משפחותיהם.
ההופעה הראשונה של הפילהרמונית הייתה ב־26 בדצמבר 1936 בניצוחו של ארטורו טוסקניני. הוברמן פנה לטוסקניני אחרי שזה סירב להופיע בגרמניה על רקע עליית הנאצים. טוסקניני זנח במשך כמה שבועות את התזמורת שלו בניו יורק כדי "להעניק טיפול אבהי לרך הנולד".
המאסטרו הדגול, שברח ממולדתו איטליה על רקע עליית הפשיזם, אמר שעשה זאת "למען האנושות". אחרי הופעת הבכורה בתל אביב, התזמורת החדשה הופיעה בירושלים, חיפה, קהיר ואלכסנדריה.
חמש דירות מוזיקליות
באותם ימים, מוסדות תרבות החזיקו כמה נכסים ברחבי תל אביב. התזמורת הפילהרמונית החזיקה בית אירוח למכובדים מחו"ל ברחוב ש"י עגנון 28, בין סמינר הקיבוצים לשכונת כוכב הצפון. הבניין ההיסטורי, שהיה בעל עיצוב פנימי ייחודי, נמכר ונהרס לפני יותר מעשור. כיום עומדים שם שני מגדלי הקרויים "בניין הפילהרמונית" (אין כל קשר עיצובי לבית ההארחה הישן).
הפילהרמונית החזיקה גם ב"ארמון תוצרת חוץ", בניין הופעות וחזרות ביריד המזרח (רחוב התערוכה, נמל תל אביב). את הבניין תכנן האדריכל אריה אלחנני ב־1933, הוא נשמר באופן חלקי ומשמש כיום כמלון בוטיק בנמל. בבניין הזה התקיימה הופעת הבכורה של הפילהרמונית בניצוחו של טוסקניני ב־1936.
כמובן שהיכל התרבות ברחוב הוברמן בתל אביב הוא משכן הקבע של הפילהרמונית, אך היו בחזקתה גם חמש דירות באיינשטיין 69–73. הדירות הללו – בנות שלושה חדרים כל אחת – נמצאות בחלק הבניין המזרחי (מספר 73) ונמכרו זה מכבר.
לפי הדוחות הכספיים של הפילהרמונית, בין השנים 2008–2009 נמכרו כל הדירות תמורת כ־1.130 מיליון שקלים לדירה. הרווח של הפילהרמונית פר דירה נע בין כ־300 אלף שקלים ל־700 אלף שקלים.
הדירות היו רשומות על שם "קרן התזמורת הפילהרמונית", גוף שהוקם ב־1981 כדי לתמוך ולקדם את התזמורת הפילהרמונית הישראלית בארץ ובעולם. טלי גוטליב מכהנת כיום כמנכ"לית הקרן, ופרנק לואי ומיכאל צלרמאיר הם יושבי הראש.
לא ברור איך הדירות הללו הגיעו לידי הפילהרמונית. למרבה הצער, בפילהרמונית סירבו למסור מידע לשם הכנת הכתבה. ראשי הפילהרמונית הנוכחיים כנראה גם לא מודעים לרכוש העבר הזה וטעונים שהפילהרמונית החזיקה רק בבית ההארחה ברחוב ש"י עגנון.
עם זאת, בדוחות הכספיים (הפתוחים לעיון הציבור), שהגישה קרן התזמורת הפילהרמונית למשרד המשפטים בשנים שעד 2007, מצוינת "תרומת דירות" בגובה 4.2 מיליון שקלים. ב־2003, נרשמה הקרן כחברה לתועלת הציבור ובמסמכי הרישום מצוינת הבעלות על אותן חמש דירות.
להכיר את כל השכנים
דודה רותי, שגרה באיינשטיין 73 יותר מעשר שנים, סיפרה: "האידאולוגיה של הארכיטקטים הייתה לנצל את מינימום השטח למקסימום רווחה. בגלל זה בנו דירות עם שני מפלסים, כל קומה הייתה קצת קטנה יותר מקומה נורמלית.
"לאורך הדירות היה מסדרון שהוביל לחצר אחורית משותפת. הרעיון היה להפגיש בין הדיירים בזמן שהם נכנסים ויוצאים מהדירה. זה היה מן רעיון לייצור חיים קהילתיים, אינטגרציה. היום כולם רוצים פרטיות אבל אז לא היה שכן שלא הכרת.
"לאורך הדירות היה מסדרון שהוביל לחצר אחורית משותפת. הרעיון היה להפגיש בין הדיירים בזמן שהם נכנסים ויוצאים מהדירה. זה היה מן רעיון לייצור חיים קהילתיים"
"בקומה העליונה היו שני חדרים ובתחתונה סלון ומטבח. החידוש הגדול היה שבכל קומה היה חדר שירותים. הייתה גינה נחמדה, רחבה יחסית בחזית הבניין, שצפתה אל רחוב איינשטיין. את הכביסה תלו מאחור, באזור המסדרון המקשר, תמיד יכולתי לראות אם שכנים אחרים תולים כביסה".
הצלחתם לייצר קהילתיות?
"כן. היו יחסים נחמדים בין השכנים. הכרנו את כולם. אני גרתי בבניין הזה פעמיים. בפעם הראשונה שכרתי חדר אחד בדירת שלושה חדרים של אישה מקסימה בשם רחל חזן. קיבלתי את החדר של הבן שלה בקומה העליונה, שעזב אחרי שהתחתן.
"אחרי זה ההורים שלך עם אחותך תמי עברו לבניין באיינשטיין. אני גרתי קומה מעליכם. גרתי בחדר השכור במשך שלוש שנות לימודיי באוניברסיטה. אחר כך, בשנת 1974, עזבתי את קיבוץ יפתח ואחרי כמה דירות שכורות נכנסתי ב־1979 לגור בדירה שההורים שלך גרו בה.
"בתקופה הזו שירתי כקצינה בקבע וכעורכת גרפית בהוצאת 'מערכות'. דלת זכוכית חצצה בין הסלון למרפסת. הייתי מדלגת מעל המרפסת אל הדשא של קדמת הבניין עם הכלבות שלי כדי להשתזף או לשתות כוס קפה עם השכנה.
"יכולתי לצאת גם אל הדשא האחורי, מדרגות בודדות הובילו אליו מהמסדרון הפתוח. אתם, וגם האחיינים האחרים שלי, הייתם באים אליי והיינו יושבים בחצר הגדולה הזו, בין הבניינים, עם חיות המחמד".
מה את זוכרת מנגני הפילהרמונית?
"היה לי שכן אחד שניגן על תופים. הוא די הפריע אבל הצ'ופר היה שהנגנים נתנו לי כרטיסים לקונצרטים של התזמורת – ותמיד למקומות טובים. רוב הנגנים שהגיעו לבניין הגיעו מארה"ב, חלקם ללא משפחות.
"היה לי שכן אחד שניגן על תופים. הוא די הפריע אבל הצ'ופר היה שהנגנים נתנו לי כרטיסים לקונצרטים של התזמורת – ותמיד למקומות טובים. רוב הנגנים שהגיעו לבניין הגיעו מארה"ב, חלקם ללא משפחות"
"משפחת נגנים אחת, עלתה מרוסיה. האבא ניגן על קונטרבס והיה להם ילד אחד. אחר כך הם עשו עלייה ונשארו בארץ. אם אני זוכרת נכון, המשפחה הזו הייתה צריכה לקבל היתר מיוחד כדי לצאת מרוסיה. היה להם בן עם מחלת לב והם קיבלו היתר לטיפול רפואי בישראל, כמובן שהם היו יהודים ובהזדמנות הזו כבר עשו עלייה.
"אני גם זוכרת שבשנת 1986 הפילהרמונית יצאה לסיבוב הופעות ראשון ברוסיה, ואחת השכנות שלי – אשתו של אותו נגן קונטרבס – התלוותה לתזמורת. אימא שלי, פנינה, ואני נתנו לה את הכתובת של הדודים שלנו בלנינגרד (שמה הקודם של סנט פטרסבורג) והיא נפגשה איתם וחזרה עם תמונות וצילומים. זה היה מאוד מרגש. שנים רבות הם היו 'מנותקי קשר' ולא היה לנו יותר מדי מידע עליהם.
"והייתה השכנה הצמודה שלי, לסלי, שניגנה על פגוט (בסון). התיידדתי איתה במיוחד. היינו הולכות לחוף הים ביחד, יושבות על הדשא בחוץ ובעיקר חולקות את אהבתנו לבעלי חיים, כלבים וחתולים. ביום שהיא הייתה אמורה לחזור לארה"ב היא פרצה בבכי. חשבתי שקשה לה להיפרד ממני אבל הסתבר שהיא בכתה משום שלא אפשרו לה לקחת איתה את החתול שאימצה".
רותי נזכרה שהנגנים התאמנו בדרך כלל בבניין הפילהרמונית שליד סמינר הקיבוצים: "אבל המתופף השכן החליט לתת בדירה שיעורים פרטיים כי אי אפשר לגרור את מערכת התופים הלוך ושוב לבניין החזרות. הייתי יושבת, מנסה לעבוד (עבדתי בבית) ומתקשה להתרכז כי כל הזמן הייתי במתח מתי אשמע את הבום הבא ואת תרגול הסולמות של תלמידיו".
רותי שלפה מתיקייה במחשב שלה תמונות של לסלי לשינסקי, נגנית הבסון שכיום מנגנת בפילהרמונית של לונג ביץ', קליפורניה. בתמונות אפשר לראות את לסלי, רותי, הכלבים, המסדרונות, הדשא. כעבור כמה ימים שוחחתי לשינסקי בזום.
"כן, אני גרתי שם בבניין הזה כנגנית של הפילהרמונית ב־1984–1985 ואני זוכרת את דודתך רותי מעולה. לפני כמה שנים, כשהבן שלי היה בביקור של ארגון תגלית בישראל, ניצלתי את ההזדמנות ובאתי אחריו. אני שומרת על קשר עם נגני התזמורת אז ניצלתי את הנסיעה לפגוש את החברים שגרו בבניין, וגם לקחתי את הבן שלי להראות לו, 'כאן אימא הייתה נגנית בסון וזו הייתה הדירה שלי'.
איך הגעת להיות נגנית של הפילהרמונית?
"הזמינו אותי לעשות אודישן בניו יורק בפני זובין מהטה ואת יודעת, כשהפילהרמונית הישראלית פונה אליך, מבחינתי זה היה 'או מיי גאד'. זו תזמורת ברמה בינלאומית. התרגשתי אפילו רק מהאודישן – לנגן במשך 45 דקות לבד בפני מהטה. אבל זו גם הייתה הפעם הראשונה שלי בישראל וברגע שנחתי בארץ, זה הכה בי".
מה הכה בך?
"קודם כל, אני זוכרת את היום שהגעתי לישראל. הייתי צעירה ולא ידעתי מילה בעברית והסתבר שנחתי בערב יום כיפור. מישהו מהפילהרמונית אסף אותי מהשדה והוריד אותי באיינשטיין בדירה שהייתה מרוהטת חלקית. אני באתי עם שני חתולים וכלב, קצת אוכל לחיות וזהו. מזל שאחרי כשעה סאלי מאט־בן־משה, נגנית קרן יער שהיא במקור מפיטסבורג, דפקה על הדלת שלי וקיבלה את פניי".
והשהות בישראל?
"למקום הזה יש כוח מיוחד. אני גדלתי בבית יהודי, אבל לא היינו כל כך דתיים. הלכתי לסאנדיי סקול, אבל לא סבלתי את לימודי העברית ולא גיליתי עניין במסעות לישראל. הקיבוצים, הטיולים והעלייה לרגל לישראל – כל אלה לא עניינו אותי.
![לסלי לסינשקי, הכלבה "טון טון" והגורה יולי, יולי 1985 (צילום: רותי בית־אור)](https://static.zman.co.il/www/uploads/2022/05/PastedGraphic-10.jpg "לסלי לסינשקי, הכלבה "טון טון" והגורה יולי, יולי 1985 (צילום: רותי בית־אור)")
"אני זוכרת שכשנחתי בישראל הכול פתאום היה מולי: היהדות, התרבות. המדינה בה כולם מקשיבים לחדשות כל הזמן ולכולם יש מודעות גבוהה ורגישות לכל דבר שקורה במזרח התיכון. בכל יום שבו לא ניגנתי והתאמנתי יצאתי לטבע, לבתי קפה, להכיר את האנשים הנפלאים של המדינה. השנים שלי בישראל כנגנית הפילהרמונית שינו אותי ואת החיים שלי".
"בכל יום שבו לא ניגנתי והתאמנתי יצאתי לטבע, לבתי קפה, להכיר את האנשים הנפלאים של המדינה. השנים שלי בישראל כנגנית הפילהרמונית שינו אותי ואת החיים שלי"
מי עוד גר איתך באיינשטיין?
"בדירה שאני קיבלתי גר לפניי נגן כלי הקשה שאני לא זוכרת את שמו. הייתה כמובן את סאלי, שעד היום אנחנו בקשר. גם ג'פרי לאנג היה איתנו, גם הוא נגן קרן אמריקאי. הייתי צעירה, התזמורת הפילהרמונית הישראלית נסעה ברחבי העולם, תמיד מלווים במאבטחים ובתשומת לב עצומה בבירות העולם. התזמורת הייתה השגרירה התרבותית המובילה של ישראל. כשהופענו עם המנצח ליאונרד ברנשטיין היו מעריצים שחיכו לו, למשל ביפן".
נגן מניו יורק סיפר לי: "יש תקן לאבובן"
דייר נוסף שגר אז בבניין באיינשטיין הוא האבובן ברוס וינשטיין, שעבר לישראל ב־1985 כדי לנגן בפילהרמונית ומאז הספיק לעשות עלייה, להתחתן בשנית ולהמשיך לנגן בתזמורת עד שפרש ב־2016. וינשטיין, שגר כיום בנתניה, סיפר לי שהבניין באיינשטיין היה "קולוניית אמריקאים לשעבר".
"אני זוכר את סטיוארט טיילור הטרומבוניסט, לידו בקומה השנייה היה את רוברט פרייר שניגן על חצוצרה, ג'פרי לאנג שניגן על קרן יער וג'יימס מדיסון קוקס שהיה נגן קרן ראשי. נגן אחר, שלא היה אמריקאי וגר איתנו בבניין, הוא יורי גנדלסמן – הכנר הראשי של הפילהרמונית של מוסקבה. ב־1990, במהלך ביקור בישראל, הוא התקבל לפילהרמונית הישראלית.
"אני הייתי היחיד שהייתה לו מכונית ולכן הייתי המונית של כולם. בבוקר נסענו ביחד לעבודה בתל אביב עם הרכב שלי – וחזרנו בערב. אז, בבניין הזה, הייתה אוירה חמה. רובנו לא גרנו בישראל לפני כן, באנו מאמריקה. השכנים היו החברותא שלנו, כולל בשישי ושבת. אפילו שאני גר בישראל כבר 37 שנים, אני זוכר את השנים האלה ביחד באיינשטיין במיוחד".
איך הגעת לנגן בפילהרמונית?
"לפילהרמונית היה תקן פנוי לנגן אבוב. חבר ותיק שלי עוד משנות ה־60 מניו יורק, מריל גרינברג, עשה עלייה לישראל במלחמת יום כיפור. למדנו יחד בג'וליארד, אבל אחרי שהתגייסתי לצבא האמריקאי הקשר קצת נותק. פתאום ב־1984 הוא מתקשר אליי ואומר לי, 'אתה זוכר אותי מהלימודים? יש לנו תקן פנוי בפילהרמונית, תשלח טייפ ותבוא לעשות אודישן בקרנגי הול אצל זובין מהטה.
"הפסנתרן יפים ברונפמן, אחד הפסנתרנים הטובים בעולם, היה נוכח באודישן שלי. הוא לחץ לי את היד ואמר לי, 'נתראה באוקטובר בישראל', ואז עברתי לישראל. לא דיברתי מילה בעברית והיה לי מאוד קשה בהתחלה בארץ. למרבה הצער התגרשתי ממי שהייתה אשתי דאז וגרה איתי באיינשטיין, היא חזרה עם הבנים שלי לאמריקה ואני החלטתי להישאר בישראל. מאז אני כאן".
כמה שנים גרת בדירה של הפילהרמונית?
"מ־1987 ועד 1994. הבנתי שהם מכרו בהמשך את הדירות האלה. היינו קבוצה של דיירים שלא הכירו אחד את השני אבל נוצר ביננו חיבור, חיבור שנמשך עד היום. כולנו שומרים על קשר עד היום, אף שכל הנגנים החברים שלי פרשו כבר לגמלאות".
החלופה לדיירים: לממש זכויות בנייה בחלק המזרחי
הדס מסבירה שהדופלקסים באיינשטיין אומנם מיוחדים מאוד אך היו סיבות נוספות לפרויקט השימור: "התכנון של הבניין היה קהילתי. בחלק האחורי של הדירות היה מסדרון ארוך ופתוח. המטרה הייתה שהשכנים ייפגשו אחד עם השני.
"לסגנון המסדרון הזה קוראים "Streets in the sky". זה נפוץ באירופה אך היה נדיר מאוד בארץ. בכל רמת אביב יש רק עוד שני בניינים עם מסדרונות פתוחים כאלה, של עמידר".
מה תעשו עם הדיירים שגרים שם כיום?
"תוכנית השימור תאפשר הרחבה מסוימת של הבניין בלי לפגוע במבנה שלו. כל התהליך נעשה בשיתוף הציבור ונציגות הדיירים. הסכמנו איתם שיהיה ניתן לנייד את זכויות הבנייה שלהם אל מחוץ למגרש או לבנות להם בניין נוסף בחלק המזרחי על מנת לממש את זכויותיהם".
"תוכנית השימור תאפשר הרחבה מסוימת של הבניין בלי לפגוע במבנה שלו. כל התהליך נעשה בשיתוף הציבור ונציגות הדיירים. הסכמנו איתם שיהיה ניתן לנייד את זכויות הבנייה שלהם אל מחוץ למגרש"
הדס מסבירה שלבניין כולו (איינשטיין 69–73) יש זכויות נוספות מתוקף תוכניות הרחבה, אך כדי שהם לא יממשו את הזכויות הללו על הבניין ויפגעו בעיצוב שלו – הוכנה תוכנית שימור המאפשרת לדיירים לממש את הזכויות האלה בבניין חיצוני, בחלק המזרחי של המגרש. בפני הדיירים הוצבה גם חלופה אחרת – לנייד את זכויות הבנייה למגרש אחר בתל אביב.
המשרד שהכין את תוכניות השימור הוא אלון בן נון אדריכלים. "הדיירים עדיין לא החליטו באיזה אופציה לבחור, הם עדיין מבצעים בדיקות, אבל התוכנית היא שתמורת זכויות הבנייה הם יקבלו כסף למימון שיפוץ הבניין למטרות השימור".
מה מצב הבניין היום?
"גרוע. יהיה צריך להשקיע הרבה מאוד כסף כדי לשחזר ולשמר אותו וכדי שהדיירים לא יוציאו סכומים מכיסם. במהלך עבודות השימור הדיירים לא חייבים לעזוב את הדירות, אבל באופן טבעי יותר נוח לבצע שיפוץ מסיבי כשלא גרים שם אנשים".
הדס מדגישה שהחידוש בתוכנית השימור הזו הוא בכך שמדובר באחת הפעמים הבודדות שמשמרים בניין שלא נמצא במרכז תל אביב. "נוסף על כך, החלטת השימור נעשתה בשיתוף הציבור.
"חוץ מזה מדובר בבניין ברוטליסטי ויש כאן אמירה עירונית חשובה מאוד לגבי החשיבות האדריכלית של מבנה שמייצג את התקופה. האמירה של העירייה היא כי יש חשיבות רבה לאדריכלות בצפון העיר, במזרח העיר ובדרום העיר".
יש החלטות שימור גם בדרום ובמזרח העיר?
"כן, במזרח העיר הוכרזו שני מבנים לשימור בשיכון העיתונאים, בבניינים שבהם התגוררו עיתונאים מובילים כמו טומי לפיד, שלמה ניצן, יגאל לב, נתן ברון ושבתאי דון־יחיא. בדרום העיר, באזור פלורנטין ויפו, יש גם מבנים לשימור.
"פרויקט איינשטיין 69–73 יהיה ממושך. ההערכות הן שזה ייקח כמה שנים. בבניין חיים 56 דיירים ויש יחידות מסחר בקומת הקרקע. המטרה של שימור הבניין היא להסב אותו למצבו המקורי, כמה שיותר קרוב למה שהוא היה, תוך היצמדות לערכים האדריכליים והחברתיים של שנות ה־50 – גודל דירות זהה, מסדרון משותף, הגוונים המקוריים.
"אנחנו גם מקווים להשיב את המרפסות בחזית למה שהן היו, אבל בתוכנית החדשה הן יהיו קצת קטנות יותר מבתוכנית המקור. כמו כן, יטפלו בשימור כל התשתיות ובחזות הבניין".
"המטרה של שימור הבניין היא להסב אותו למצבו המקורי, כמה שיותר קרוב למה שהוא היה, תוך היצמדות לערכים האדריכליים והחברתיים של שנות ה־50 – גודל דירות זהה, מסדרון משותף, הגוונים המקוריים"
הכרת את הקשר של הפילהרמונית למבנה?
"שמעתי על זה וגם ידעתי שהפילהרמונית קיבלה בראשית שנות המדינה נכסים בחינם. היו עוד גופים אז שקיבלו שטחים בחינם כדי להקים מוסדות ציבור, אבל אין לי נתונים. הדיירים של הפילהרמונית גרו שם כמו כל הדיירים האחרים עם דירות בגדלים זהים. במהלך השנים הבניין נצבע בטיח צהוב, נסגרו מרפסות ללא היתרים והתשתיות נשחקו. אנחנו מקווים להחזיר את המבנה למצבו המקורי".
מי שיעבור היום ליד בניין איינשטיין 69–73 לא יצליח לנחש את העתיד לבוא. בעירייה מקווים שאופיו התרבותי, החברתי והיצירתי יבואו לידי ביטוי בפרויקט השימור הזה. בסופו של דבר, מה יותר מיוחד מבניין שאוכלס בנגני תזמורת פילהרמונית, נבנה ליד אוניברסיטת תל אביב על הדרך שמובילה לים – והכי חשוב, תוכנן כדי להעניק לאנשים הגרים בו תחושת קהילתית.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
האם השימור מתיחס לחיסכון באנרגיה בבניין המשופץ?
מלבד זאת תנחומים לבעלי הדירות. מבחינה כלכלית זה נזק טהור. אם בבניין רגיל אפשר להרוויח משהו מתוכנית שיפוץ הבניין לשימור במקרה הטוב מקבלים שיפוץ אחד חינם ואחר כך בניין עם מגבלות ותחזוקה יקרה. בתוספת קנס בצורת היטל השבחה על "המתנה" של העירייה.