אוקראינה נלחמת בעיקר נגד רודנות

וולודימיר זלנסקי, נשיא אוקראינה, סירב להצעת האמריקאים להמלט לארה"ב, הצטלם במרכז קייב במצלמת הסלולרי שלו והצהיר "הקרב הוא כאן". 26 בפברואר 2022 (צילום: Ukrainian Presidential Press Office via AP)
Ukrainian Presidential Press Office via AP
וולודימיר זלנסקי, נשיא אוקראינה, סירב להצעת האמריקאים להמלט לארה"ב, הצטלם במרכז קייב במצלמת הסלולרי שלו והצהיר "הקרב הוא כאן". 26 בפברואר 2022

רבים במערב מופתעים מההתנגדות העיקשת והמוצלחת עד כה של אוקראינה מול המתקפה של צבאו האדיר של ולדימיר פוטין. הם שוכחים דבר בסיסי.

האוקראינים, כולל דוברי הרוסית שביניהם, נלחמים לא רק למען עצמאות מרוסיה – אלא למען חופש מעריצות. זה כנראה העיקר. ומכל הטעויות של פוטין זו המעניינת ביותר, כי הלקחים גלובליים.

האוקראינים, כולל דוברי הרוסית שבהם, נלחמים לא רק למען עצמאות מרוסיה – אלא למען חופש מעריצות. זה כנראה העיקר. ומכל הטעויות של פוטין זו המעניינת ביותר, כי הלקחים גלובליים

הרעב האוניברסלי לחופש – זה מה שאני זוכר ממסעותיי העיתונאיים באוקראינה בקיץ של 1991, עם הכרזת העצמאות. האופוריה המוחשית הייתה על הצטרפות לעולם החופשי. צעיר אחד בלבוב התעקש להעניק לי במתנה תקליט ויניל מההופעה של פול מקרטני בברית המועצות. עיניו נצצו בהתעקשו שאקח את השי המסורבל – ביטוי של הערכה עמוקה כלפי המערב. עדיין יש לי את זה באיזשהו מקום.

כל כך עמוקה הייתה תחושת הצדק, שהיא בלבלה אנשים לחשוב שעידן חדש בפתח: סוף ההיסטוריה, במילותיו של פרנסיס פוקויאמה. העידן החדש היה אמור להיות מוגדר בעיקר על ידי דמוקרטיה – לא לאומנות, אוקראינית או כל אחת אחרת. קץ ההיסטוריה לא הגיע; מצעד של זוועות הגיע במקום, מיוגוסלביה לעיראק לדרפור ועוד רבות ורעות. וכך הגענו עד הלום, עם פוטין המנסה להחזיר את הגלגל לאחור.

קל להבין את ההנחה של פוטין שהוא יתקבל בברכה על ידי אוקראינים רבים, כי כמו רוב השקרים הגדולים, גם לשלו יש בסיס מסוים בעובדות.

ההיסטוריה של אוקראינה באמת מעורבבת לגמרי בהיסטוריה של רוסיה וגם בזו של פולין. קייב היא אחת מעריסות הציוויליזציה הרוסית (ויש דבר כזה). גבולות זזו כל הזמן  עם הגאות והשפל של האימפריות.

והגבולות העכשוויים של אוקראינה באמת קצת דפוקים, וזה לפי תכנון. שליטים סובייטים שיחקו עם הגבולות בציניות רבה כדי לבסס את השליטה באימפריה. בדיוק כפי שחלק מאוקראינה – טרנס-דנייסטר – צורף למולדובה כדי להפוך אותה לפחות רומנית מבחינה אתנית ובכך אולי גם פחות בדלנית, כך חלקים מרוסיה הועברו לרפובליקה הסובייטית האוקראינית כדי להפוך אותה לפחות אוקראינית. זו הסיבה שכאשר רוסיה השתלטה על חצי האי קרים ב-2014, במעין חזרה גנרלית לקראת המלחמה, היא זכתה לתמיכה מקומית; האוכלוסייה שם תמיד הייתה בעצם רוסית.

העידן החדש היה אמור להיות מוגדר ע"י דמוקרטיה – לא לאומנות, אוקראינית או אחרת. מצעד זוועות הגיע במקום, מיוגוסלביה לעיראק, לדרפור ועוד רבות ורעות. עד פוטין המנסה להחזיר את הגלגל לאחור

אנשים רבים שפגשתי באוקראינה ניסו ללמד אותי רוסית, לא אוקראינית. תושבים בעיר שהיום מתעקשים לקרוא לה לביב קראו לה אז לבוב, הגרסה הרוסית המשוקצת כעת.

האיש שבא לסמל את ההתנגדות האוקראינית, הנשיא היהודי וולודימיר זלנסקי, הוא בעצמו דובר רוסית (פוטין הניח שזלנסקי הוא ליצן כי הוא עלה לגדולה כשגילם נשיא מפשוטי העם בטלוויזיה, וטעה גם בזה). פחות מזכירים את העובדה שהסדרה הזו דוברת בעיקר רוסית. תחשבו על זה: זה לא נראה לא-טבעי שהסדרה האוקראינית החשובה הזו, שגרמה להיבחרו של כוכבה לנשיאות האמיתית, לא דוברת אוקראינית!

יתרה מכך, עד 2014, בראש אוקראינה עמד נשיא פרו-רוסי, ויקטור ינוקוביץ'. אוקראינה היא דמוקרטיה פגומה במקצת שבה לאוליגרכים יש יותר מדי כוח, אבל ינוקוביץ' נבחר כדין (לפני שהופל). בתקופת שלטונו, סקרים הראו שרוב האוקראינים מתנגדים להצטרפות לנאט"ו.

אז מה קרה? פוטין קרה. לאוקראינה, כן, אבל גם לרוסיה.

קל לשכוח שפעם היו לנו תקוות גדולות ביחס לרוסיה. חשבנו שהקומוניזם הפך לסיוט כל כך סיוטי עד שדמוקרטיה ליברלית היא האופציה היחידה. לא הבנו שלושה דברים:

1

ראשית, הקומוניזם לא היה רק ​​שיטה כלכלית בלתי מתקבלת על הדעת ששנאה רכוש פרטי והלאימה את אמצעי הייצור; זו הייתה גם מדינת משטרה חסרת רחמים. החלק הזו – דיקטטורה – פחות מנוגד לטבע האדם מאשר השיטה הכלכלית המטופשת.

2

שנית, דמוקרטיה ליברלית לא הייתה מעולם האלטרנטיבה היחידה לדיקטטורה קומוניסטית. מלבד תקופות קצרות של רפורמות במהלך שלטון הצארים, רוסיה ידעה רק אנטי-ליברליזם. יש הרבה סוגים של רודנות, לא רק הווריאנט הקומוניסטי.

3

שלישית, לא רק הקומוניזם הובס עם נפילת ברית המועצות; הובסה גם האימפריה הרוסית, שהשתרעה מפינלנד ועד קוריאה הצפונית, נשלטה בעיקר על ידי רוסים ונוהלה ביד רמה וריכוזית ממוסקבה. אין הרבה געגועים לקולחוז, אבל לאימפריה יש. קל להבעיר כת של לאומנות אימפריליסטית כאשר העם רעב ומתוסכל.

אוקראינה היא דמוקרטיה קצת פגומה, בה לאוליגרכים יש יותר מדי כוח. אבל ינוקוביץ' הפרו-רוסי שעמד בראשה עד 2014 נבחר כדין (לפני שהופל). בתקופתו סקרים הראו שרוב האוקראינים מתנגדים להצטרפות לנאט"ו

נהנינו יותר מידי מהליצנות האמיתית של בוריס ילצין, שלא שידר סכנות, היה נראה נחוש לשבור באמת עם העבר, והסתפק ברפובליקה הרוסית עם 11 אזורי הזמן שלה.

לרוע המזל, שלטונו המבולגן של ילצין גם אפשר הפרטה מושחתת של נכסי המדינה וליברליזציה מהירה מדי, שמחקה את החסכונות של דור שלם. תקופתו של ילצין הותירה את ההמונים מרוששים, נוטים להשוות דמוקרטיה לכאוס, וכמהים ליד חזקה.

פוטין השתלט על הדמוקרטיה הפגומה הזו והפך אותה תחילה לדמוקרטיה מזוייפת – עם בתי משפט צייתנים, תקשורת מבוייתת ומשטרה חשאית רצחנית – וכעת ללא-דמוקרטיה בכלל. הם כבר לא מעמידים פנים.

נראה שמעולם לא עלה בדעתו ששיטת הממשל שהוא הנדס ברוסיה תגרום לאוקראינים כולם להילחם בו עד חורמה.

אוקראינה עשתה דברים לא בסדר. בתור מדינה ששטחה כמעט כפול משטחה של גרמניה ושגבולותיה תוכננו על ידי זרים בדיוק כדי לעשות צרות, היא נאחזה יותר מידי באזורים מסויימים דוברי רוסית. חוק השפה של 2019 הלך רחוק מדי בפגיעה בשימוש הרשמי ברוסית (באופן דומה לחוק הלאום המזיק כל כך בישראל בשל פגיעתו בכבוד ובשפה של המיעוט הערבי).

נראה שהיא התחמקה מיישום הסכמי מינסק, שהיו מעניקים למחוזות המזרחיים יותר אוטונומיה. היא הסתמכה יותר מדי על מיליציות ימין קיצוני בעלות גוון ניאו-נאצי מוזר, בניסיון לשמור על השליטה במחוזות הללו (מכאן העלילה המופרכת על היות אוקראינה ניאו-נאצית בכללותה). היא פשוט התגרתה יותר מדי בדוב.

פוטין השתלט על הדמוקרטיה הפגומה הזו והפך אותה תחילה לדמוקרטיה מזוייפת – עם בתי משפט צייתנים, תקשורת מבוייתת ומשטרה חשאית רצחנית – וכעת ללא-דמוקרטיה בכלל

עם זאת, בבסיסה אוקראינה נוטה לדמוקרטיה באופן שלמרבה הצער אי אפשר לומר על רוסיה. הנטייה שלנו לשכוח ולזלזל בחשיבות של העניין הזה  היא שיקוף עצוב לאופן שבו ההערכה לדמוקרטיה התדרדרה ברחבי המערב. גם ביצועיה התדרדרו (ע"ע דונלד טראמפ, ויקטור אורבן, בנימין נתניהו ושות').

אבל הדמוקרטיה, על כל פגמיה, נותרה השיטה הפחות גרועה מבין הקיימות. המלחמה באוקראינה מזכירה לנו שעדיין כדאי להילחם עליה.

לא רק באוקראינה.

דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות איי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://danperry.substack.com

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 943 מילים
סגירה