בין קו 300 לסיגריה

המחבל מהפיגוע באלעד מקבל סיגריה מהשוטרים, צילום מסך מסרטון התיעוד
המחבל מהפיגוע באלעד מקבל סיגריה מהשוטרים, צילום מסך מסרטון התיעוד

לפני 38 שנים פרצה בישראל סערה ציבורית, לאחר שהתגלה כי שניים מהמחבלים שחטפו את אוטובוס קו 300 ונלכדו במבצע ההשתלטות הצבאי עליו, נרצחו זמן קצר לאחר מכן בידי אנשי השב״כ שלידיהם נמסרו. בחשיפת הפרשה שמור מקום של כבוד לצילומים של ענת סרגוסטי ושל אלכס ליבק, שסתרו בבירור את הפרסומים הקודמים אשר לפיהם כל המחבלים נהרגו במבצע ההשתלטות.

לפני 38 שנים פרצה בישראל סערה ציבורית, לאחר שהתגלה כי שניים מהמחבלים שחטפו את אוטובוס קו 300 ונלכדו במבצע ההשתלטות הצבאי עליו, נרצחו זמן קצר לאחר מכן בידי אנשי השב״כ שלידיהם נמסרו

והנה השבוע שוב התחוללה סערה סביב צילום של מחבל שנלכד חי. המון זועם לא ידע את נפשו לנוכח תמונה שבה נראה אחד המחבלים שביצעו את הפיגוע הרצחני באלעד במוצאי יום העצמאות, "נהנה" מסיגריה שניתנה לו על ידי אחד מאנשי כוחות הביטחון שעצרו אותו. לדידם של המגיבים, אותו רוצח מתועב לא ראוי לשום יחס אנושי. מבחינתם, לאחר שמסירים מהתגובות את דוק הריסון התרבותי שאולי עוד נותר שם, היה עליו לפגוש גורל דומה לזה שפגשו מחבלי קו 300.

בתגובה לסערה, התפרסם כי הסיגריה ניתנה למחבל העצור כחלק מטקטיקה של שוביו. עצם פרסום ההסבר מצער משום שיש בו מן הכניעה בפני תאוות הנקם של האספסוף.

אך גם היה בכך כדי לסייע לחלקם "לעכל" את הסיגריה, הרי שלא היא ולא הסיבה המעשית לנתינתה הם העניין פה. קשה להאמין שיש אדם שבאמת מפריע לו שרוצח כפות קיבל סיגריה מלוכדיו. בנקל ניתן לדמיין תסריט דומה, שבו סוהר מצית סיגריה לאסיר הנמצא תחת השגחתו. מה שבאמת הוציא את ההמון צמא הדם מכליו זו עצם האפשרות שמישהו העז להתייחס אל המחבל העצור כאל בן אדם.

עבור אותו המון תאב נקם, השמירה על יחס הומני כלפי אויב היא חולשה נוראית המגלמת בתוכה איום קיומי של ממש. מסיבה זו, כל מי שמבקש להבין את המניעים של מעשי טרור, נפשעים ככל שיהיו, מוקע כבוגד.

עבור אותו המון תאב נקם, השמירה על יחס הומני כלפי אויב היא חולשה נוראית המגלמת בתוכה איום קיומי של ממש. מסיבה זו, כל מי שמבקש להבין את המניעים של מעשי טרור, נפשעים ככל שיהיו, מוקע כבוגד

בהקשר זה, מעניין לעשות את החיבור לנסיבות אחרות שבהן קנאים לאומניים מתקשים לשאת כל דבר המעלה באפם ניחוח של חולשה, כדוגמת הקריאה להתחשב בציבור פוסט טראומטי בערב יום העצמאות או הענקת הבמה בטקס המרכזי לבני אדם שהגורל הכה בהם.

אם לחזור לפרשת קו 300, נכון אמנם שבשנת 1984 לא היו רשתות חברתיות. אם היו, ניתן להניח כי גם אז לא היינו שומעים קריאות צער רמות מדי על גורל המחבלים. אבל אז לפחות היה בקרב הציבור משקל רב יותר לאנשים שהבינו שגם כאשר הדם רותח – ואולי במיוחד אז – אסור בשום פנים ואופן להיכנע ליצרינו החייתיים ביותר.

מעבר לזעם על פרשת הטיוח בשעתו, מספיק אנשים הבינו כי ברגע שאנחנו מאפשרים לתאוות הנקם להוביל אותנו, אנחנו מוותרים על מוסריותנו והופכים לכל מה שאנחנו מאשימים בו את אויבינו. ולכן בפער הזה שבין התגובות לתמונות אז והיום מגולם תהליך התפרקותה המוסרית של החברה בישראל.

בפרשת קו 300 מספיק אנשים הבינו כי לאפשר לתאוות הנקם להוביל – זה ויתור על מוסריותנו והפיכה למה שאנחנו מאשימים בו את אויבינו. לכן בפער שבין התגובות לתמונות אז והיום מגולם תהליך התפרקותנו המוסרית

עכשיו יטענו מי שיטענו כי מול אויב אכזר אסור לגלות מוסריות. לשם כך, יתעטפו בתירוצים מוסריים עצלים מהסוג של "מי שמרחם על אכזרים סופו שיתאכזר לרחמנים". אך מה שהם אינם מבינים הוא, שהמטרה הסופית של טרור אינה להרוג או לפצוע; זהו רק האמצעי.

המטרה היא לעורר פחד וחוסר ודאות, שבתורם גורמים לחברות דמוקרטיות לפעול בצורות המנוגדות לערכים ולאידיאלים שבבסיסן – עד להתפרקותן. לכן מי שמזדעק לנוכח יחס אנושי כלפי בני אדם שביצעו מעשים נוראיים, משחק לידי הטרור ומעניק לו את ניצחונו על מגש של כסף.

יואב גרובייס הוא פסיכולוג קליני. בעל תואר שלישי מאוניברסיטת בר-אילן. מרצה בתכנית לפסיכולוגיה קלינית במרכז האקדמי רופין. כותב על פוליטיקה וחברה. חי, נושם ומתגורר בתל אביב.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 576 מילים
סגירה