"כמה דק התג שבין טרם שואה לערב חג" – אותו פסוק שיר מ"שמחת עניים" של נתן אלתרמן תמצת את התחושה ששטפה המונים בעקבות ניצחון הבזק במלחמת "ששת הימים", לפני 55 שנים.

דוד כנעני מקיבוץ מרחביה של השומר הצעיר, שנחשב בתנועה לאושיית תרבות והגות, מסאי, עורך ומבקר ספרות, השמיע באוזני את פסוק המחץ האלתרמני כאשר ראיינתי אותו בעקבות הניצחון, בהיותי כתבת צעירונת של ביטאון התנועה "השבוע בקיבוץ הארצי".

"כמה דק התג שבין טרם שואה לערב חג" – אותו פסוק שיר מ"שמחת עניים" של נתן אלתרמן תמצת את התחושה ששטפה המונים בעקבות ניצחון הבזק במלחמת "ששת הימים", לפני 55 שנים

כמו רבים וטובים אז בקיבוצים ובשמאל, גם כנעני היה שטוף אופוריה שקדמה להתפכחות. וכך אמר:

"נדמה כי ברבים אחזה תחושה אפוקליפטית של 'על קו הקץ', כביטויו של אלתרמן. והנה בא הניצחון הגדול של חיל-האוויר, ועוד יום בלתי יאמן, וידענו כי נושענו. ועדיין היינו הזויים, נדהמים, קפואים. תבוסתו המהירה, הטוטלית, של האויב והחזרה אל אתרים קדושים ליהדות, אכן שיוו לאירועים אופי ניסי".

אותה אופוריה מלווה תחושה ניסית אולי נראית היום תמוהה, אבל היא מובנת למי שחוו את הטלטלה הגדולה של קיץ 1967. את המעבר החד מימי "ההמתנה" המסויטים שקדמו לקרבות, עם אימת ההשמדה – אל ניצחון הבזק.

זאת הייתה המלחמה הטוטלית הראשונה בחיינו הבוגרים. סיוטי הקרבות שחוו הגברים, השמות המוכרים שבמסגרת השחורה והשמחה באלה שחזרו, וכן, גם החזרה המרגשת אל חבלי ארץ תנכיים – כל זה יחד היה רב מהכיל.

עדיין לא היה אפשר להתפנות למחשבות מרחיקות לכת על הכיבוש והשלכותיו. המפלגות עדיין לא התוו תכניות בנוגע לשטחים, הכבושים או "משוחררים". לוחמים טרם תרגמו את סערת רגשותיהם לעמדות פוליטיות מגובשות.

עדיין לא ניתן היה להתפנות למחשבות מרחיקות לכת על הכיבוש והשלכותיו. המפלגות עדיין לא התוו תכניות לשטחים, הכבושים או "משוחררים". לוחמים טרם תרגמו את סערת הרגשות לעמדות פוליטיות מגובשות

עמוס עוז, אז מורה לספרות בן 28 מקיבוץ חולדה ומחבר שני ספרי ביכורים, היה הראשון שהתריע בפומבי על אסון הכיבוש. אחריו בא הפרופסור ישעיהו ליבוביץ'. במאמר שעוז פרסם בעיתון "דבר" המנוח כחודשיים אחרי המלחמה, הוא כתב על המחיר המוסרי הכרוך בשליטה על עם אחר.

"האם נוכל לשמור על צלמנו […] לא כדי לשמור על גבולות ולא כדי להשיב מכה, אלא כדי לדכא הפגנות בשכם ובחברון? קשה וגם בלתי הולם את מטעננו ההיסטורי להיות עם של אדונים".

והייתה גם קבוצת אנשי שמאל שקראה לממשלה מיד לאחר המלחמה שלא התיישב בשטחים ולא לספחם, אלא להחזיק בהם כפיקדון להסכמי שלום. חברו לקבוצה אישים פוליטיים כמו לובה אליאב ויוסי שריד ופרופסורים כישעיהו ליבוביץ', יעקב טלמון, שלמה אבינרי, יהושע אריאלי.

עמוס עוז ביטא בעוצמה את הסתייגותו מאחזקת שטחים כבושים שבהם חיים אנשים גם ברשימתו "עיר זרה" החותמת את השער "ירושלים" שבקובץ "שיח לוחמים". הקובץ הנודע שתורגם לשש שפות כולל שיחות עם כ-140 לוחמים, כולם אנשי קיבוצים. זכיתי להיות בין מנחי השיחות הכלולות בקובץ שהופיע כחצי שנה לאחר המלחמה.

עמוס עוז הגיע לירושלים המזרחית ימים אחדים לאחר תום הקרבות, הישר מחזית סיני. עדיין חמוש ולובש מדים. והנה הוא גילה:

"העיר נושבת […]אנשים חיים בה והם זרים […] באתי לקראת מקומות אשר שנים וחלומות עשו אותם גבישיים כסמל בליבי […] ואני הייתי נידון ללכת ברחבותיה חמוש בתת-מקלע, כאחת מדמויות ביעותי ילדותי […] להיות איש זר בעיר זרה מאוד".

"האם נוכל לשמור על צלמנו […] לא כדי לשמור על גבולות ולא כדי להשיב מכה, אלא כדי לדכא הפגנות בשכם ובחברון? קשה וגם בלתי הולם את מטעננו ההיסטורי להיות עם של אדונים"

הקובץ "שיח לוחמים" לא מדבר בקול אחד ואחיד. יש בו ביטויי התפעמות עם החזרה אל הכותל ואל חבלי ארץ תנכיים לצד הבעות ניכור כלפי אדמות קדושות ואבנים. עורכי השיח אמנם בלטו בהסתייגותם מהאופוריה ששטפה אז את הארץ אבל הם מיעטו לגעת באופן מפורש וישיר בבעייתיות של שלטון כיבוש.

בדברי הלוחמים מתבלטים שני מכנים משותפים: תיעוב המלחמה והיעדר שנאה לאויב. הלוחמים דיברו הרבה על חוויות המלחמה והשלכותיה האישיות, הלאומיות, הקיבוציות. דעות פוליטיות נזכרות במרומז בשיחות אחדות בלבד. וכאמור, ראוי לזכור שהשיחות הוקלטו "על חם", כחודשיים–שלושה לאחר המלחמה, בעיצומה של הטלטלה הגדולה.

ביטוי ישיר ומפורש, חריג למדי, ל"הרגשה המטונפת של כובש" השמיע בשיחות דן ספיר ז"ל מקיבוץ גת. הוא תיאר "תחושות מטונפות" כלשונו במפגש הישיר עם אוכלוסייה אזרחית בעזה. דן ספיר נפל במלחמת יום-הכיפורים והוא אז מג"ד שריון, בן 34.

תחושת האופוריה שנלוותה לחזרה אל חבלי ארץ תנכיים מהדהדת גם בחלקים אחדים מ"שיח לוחמים". היא בולטת במיוחד ברשימתו המתפעמת של אבי פורת מקיבוץ משמר-השרון, מהצנחנים שכבשו את מזרח ירושלים:

"נכנסנו בשער החומה פנימה. התקדמנו במהירות אל הר הבית […] מבטנו דוהר קדימה, אל הכותל המערבי. וכאן הרגשתי, נקשרתי אל בית דוד, אל מלכות שלמה ובית המקדש. חשתי כי נחלתי היא זו, פיסת קרקע שלי".

הריגושים שבו וגאו כאשר פורת נע עם כוחות הצנחנים אל חבלי ארץ נוספים ביהודה ושומרון:

"הרגשתי כי נכתב בזה הרגע פרק חדש בספר מן התנ"ך, פרק אדיר ועצום ונפלא […] כל הארץ המובטחת בידינו […] ארץ ישראל, ארץ האבות, מקבלת את משמעותה האמיתית […] התחושה ממלאת את הלב וחודרת אל עצמותי. המכבים ובר-כוכבא ויהושע וכל השופטים איתי […] מצאתי את נחלתי ולא אזוז מכאן".

ביטוי מפורש, חריג למדי, ל"הרגשה המטונפת של כובש" השמיע בשיחות דן ספיר ז"ל מקיבוץ גת. הוא תיאר "תחושות מטונפות" במפגש עם אוכלוסייה אזרחית בעזה. ספיר נפל במלחמת יום כיפור כמג"ד שריון בן 34

ועוד תזכורת בנוגע לבני השנתונים שגדלו ובגרו, כמוני, בשנים שבין מלחמת השחרור ל"ששת הימים". בשנות נעורינו היו, כמובן, אירועים ביטחוניים, תקריות גבול ופעולות תגמול. אבל לא חווינו מלחמה גדולה, טוטלית. מלחמה נתפסה כדבר רחוק, כמעט ערטילאי.

"אנחנו כבר רגילים לזה, כבר עברנו מלחמות" אמרו לנו וותיקים שראו פנים אל פנים אויבים רבים. אבל אנחנו, בניהם, לא ידענו, למרות 19 שנים מול גבול ארוך ועוין, למרות שנותינו בצה"ל, לא תפסנו ממשותה של מלחמה עם דם ודמעות ועשן. וכשאנחנו מתחפרים בעורף שלנו, עדיין יש לזה טעם של יציאת ידי חובה עם צער על הנוי הנשחת. כי 'מי יכול להאמין שהמלחמה תגיע אלינו?'. מלחמה, עניין רע לענות בו".

כך כתבתי בימי "ההמתנה" המסויטים, ברשימה שפורסמה ב"השבוע בקיבוץ הארצי" ובהמשך נכללה גם בקובץ "שיח לוחמים".

"איך פעם זה היה פשוט
לשיר, לחיות ולא למות".

כך כתב יהונתן גפן אחרי מלחמת יום-הכיפורים בשיר הקסום "אתם זוכרים את השירים". כך הוא ביטא את תחושת בני הדור שנעוריו עברו בין המלחמות הגדולות.
הלחן של חנן יובל הולם להפליא את שיר הגעגועים לילדות הכפרית שלפני המלחמות הגדולות. גפן, יליד נהלל, כתב:

"אתם זוכרים את השדות, הנרקיסים בשבתות,
הכל עבר כל כך מהר
וקצת קשה להיזכר,
איך פעם זה היה פשוט
לשיר, לחיות ולא למות".

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים.