ככל שמלחמת אוקראינה נמשכת, עיתונאים מחפשים זוויות חדשות, וכך הגענו לנקודת התבוננות פנימית. בכך, במהירות שיא, נסגר הפער מול הסכסוך הוותיק יותר אצלנו, שבעניינו מבקרים את התקשורת כבר שנים. אכן, עידן מר ונמהר.

בהופעתי בערוץ הבינלאומי I24 (המשודר מאולפנים מקסימים בנמל יפו) נשאלתי, האם לעיתונאים יש חובה להיות יותר חסרי פניות מול המתקפה של ולדימיר פוטין. זה משהו שהרהרתי בו לעתים קרובות במהלך עבודתי בסוכנות AP תוך סיקור קונפליקטים, ולעתים קרובות מצאתי את עצמי דוחף ליותר דגש על פרשנות. זה בוודאי תקף בהקשר הישראלי, עם הנרטיבים המתחרים שלו, התומכים המשולהבים משני הצדדים, והמורכבות המוסרית האמיתית.

בהופעתי בערוץ הבינלאומי I24 נשאלתי, האם לעיתונאים יש חובה להיות יותר חסרי פניות מול המתקפה של פוטין. זה משהו שהרהרתי בו לעתים קרובות במהלך עבודתי בסוכנות AP תוך סיקור קונפליקטים

בתוכנית טענתי שיש הבדל בין הגינות לחוסר משוא פנים – שכן, למשל, חוסר משוא פנים כלפי רצח המוני יהיה בלתי אנושי. תומכי אסכולת העיתונות  האנגלו-אמריקאית, לעתים קרובות לועגים לכתבים אירופאים על כך שהם מתנהגים כאילו שהם-הם הסיפור (הגזמה בפרספקטיבה האישית), אבל אולי גם הקיצוניות ההפוכה לא לגמרי נכונה (מה גם שלעתים היא גם מעושה וצדקנית).

"אחד האתגרים (בעיתונות) הוא לא לומר רק 'צד אחד אומר את זה והשני אומר את זה' – כי צד אחד אולי משקר, או משקר יותר", אמרתי. "הצבת דברים בהקשרם חשובה באירועים מורכבים".

כך למשל רוסיה (התוקפן הבלתי מעורער) מאשימה איכשהו את אוקראינה בשיבוש משלוחי התבואה שלה עצמה (הגורם למשבר באפריקה ובמקומות אחרים) כאשר למעשה הצי הרוסי חוסם את נמלי אוקראינה. הצעתי שכאשר המצב מבלבל, הגישה בשטח מוגבלת והפרופגנדה מחרישת אוזניים, יש לשקול מי מרוויח.

במקרה זה, לרוסיה יש אינטרס ברור ליצור משבר תבואה עולמי כדי לאלץ את אפריקה ומדינות אחרות להשמיע קול זעקה. זה עשוי לחזק את אלה ברחבי העולם (כמו הנרי קיסינג'ר) שבשם הריאל-פוליטיק היו רוצים לראות את אוקראינה מוותרת מעט – אולי טריטוריה בדונבאס? – כדי לאפשר לרוסיה לרדת מהעץ עם נרטיב ניצחון מסוים.

אחד האתגרים בעיתונות הוא לא לומר רק "צד אחד אומר את זה והשני אומר את זה" – כי צד אחד אולי משקר, או משקר יותר. הצבת דברים בהקשרם חשובה באירועים מורכבים

גם כאן ההקבלה הישראלית מעניינת. ישראל היא הצד המדכא בגדה המערבית – אך באותה עת היא גם הצד הנוטה יותר לדמוקרטיה ולהתבוננות פנימית. שני הצדדים אשמים בכישלון שיחות השלום, אבל ההערכה שלי היא שהפלסטינים הם אלה שבסופו של דבר, באופן פרדוקסלי, מרוויחים מאי-חלוקת הארץ (כל עוד הם מוכנים לסבול עוד כמה עשורים). זאת, כי התוצאה תהיה מדינה דו-לאומית לא ציונית.

המאמץ שלי לחבר את הנקודות מוביל במקרה למסקנה שזוהי מטרת ההנהגה הפלסטינית, זו הסיבה שהם ויתרו על הצעות סבירות, והימין הישראלי עיוור מכדי לראות את זה ולכן מסייע להם בלי משים בהרחבת ההתנחלויות בגדה המערבית, דבר שמעמיק את ההסתבכות ההדדית. זו לא פרשנות פופולרית – לא בקרב התקשורת הזרה ולא בקרב הציבור בשני הצדדים. אבל זה לא הופך אותה לשגויה, ויש לה גם תומכים.

באוקראינה, בהחלט אפשר לטעון שנוכחותה של דמות כמו ולדימיר פוטין הרוסי – עם ארגז הכלים השטני שלו הכולל הרעלות, משפטי דמה, התערבות בבחירות של אחרים, סייבר טרוריזם ושאר מרעין בישין – גורמת לתקשורת לצייר את אוקראינה בצבעים ורודים מדי של הרואיזם אינסופי.

שהרי אוקראינה רחוקה מלהיות דמוקרטיה מושלמת: היא סובלת משחיתות קשה כבר עשרות שנים ומהשפעה מוגזמת של אוליגרכים, מערכת משפט פוליטית, יש מעצרים מפוקפקים וגם הסתמכות מסוימת על מיליציות של ימין קיצוני פה ושם. אין ספק שמחליקים לה על חסרונות כאלה כי רוסיה, עם מדינת המשטרה האכזרית שלה והשאיפה האימפריאליסטית המעצבנת, נוראית הרבה יותר.

אפשר לטעון שנוכחות פוטין עם ארגז הכלים השטני שלו – הרעלות, משפטי דמה, התערבות בבחירות של אחרים, סייבר טרוריזם ועוד – גורמת לתקשורת לצייר את אוקראינה בצבעים ורודים מדי של הרואיזם אינסופי

האם זה בסדר? יש שיטענו שהחיים פשוט קצרים מדי, והכל בהם יחסי, ולא כל החטאים שווים. האחרון חשוב במיוחד: שקילות כוזבת. כולם משקרים, אבל לא כולם משקרים באותה תדירות, באותה רלוונטיות ובאותה נחישות (ע"ע: נתניהו וטראמפ).

ומה עם הצד המוסרי? נשאלנו בתוכנית אם התקשורת איכשהו האריכה את המלחמה בכך שהיא כבר לא מסקרת אותה באינטנסיביות שראינו בהתחלה. השאלה הזו, כמובן, מניחה ורומזת שהתקשורת מחויבת לזרז את סופה של המלחמה – מה שנשמע הגיוני אבל עלול למעשה לפגוע בעקרונות של כמה אמריקאים טהרניים. זה מזכיר לי קצת את הקריאות לתקשורת הזרה להילחם בכיבוש או בטרור הפלסטיני.

כל זה נוגע לשיפוט החדשותי – הגביע הקדוש של כל דבר בעיתונות. לעתים קרובות יש מתח בין מה שכתבים חושבים שחשוב לבין מה שהשוק מוצא בו עניין, והתעלמות מצד הביקוש של המשוואה היא די אובדנית עבור תעשייה, שגם כך כבר נמצאת על סף קריסה. זו הסיבה לכותרות ענק, דגש על הצהוב ותמונות קליקבייט.

האם, אם כך, התקשורת צריכה לדווח יותר על אוקראינה? אינני חסיד של האסכולה שמדווחת על הסיפור הגדול האחד מבוקר עד ערב. אבל אולי באמת הגזימו לכיוון השני.

"התקשורת הבינלאומית היא חלק מעסק שנמצא במצוקה", השבתי. "אין כתבי חוץ בכל מקום; אי אפשר לכסות כל סיפור. זה חייב להיות מעניין. החדשות מעניינות אנשים כשהן, ובכן, חדשות. זו הסיבה שהעניין הולך ופוחת במה שהופך למלחמת התשה. למרות שבשטח יש טרגדיות חדשות כל יום – מרחוק הסיפור נראה כלא מתקדם".

גם הפלסטינים רוצים לפעמים יותר תשומת לב (אבל לא לפיגועי טרור). אוקראינה מצדה יכולה להעריך את תשומת הלב שהיא כן כבר קיבלה. יש הרבה סכסוכים – נניח, באזור טיגריי באתיופיה – שממגוון סיבות כמעט לא זוכים לסיקור בכלל. יש המון מקומות – למשל ארמניה, שעדיין מלקקת פצעים ממלחמתה ההרסנית והכמעט לא מדווחת עם אזרבייג'ן ב-2020 – שבהם אין בכלל כתבים זרים.

האם, אם כך, התקשורת צריכה לדווח יותר על אוקראינה? אינני חסיד של האסכולה שמדווחת על הסיפור הגדול האחד מבוקר עד ערב. אבל אולי באמת הגזימו לכיוון השני

מי ממנה את העיתונאים האלה שיחליטו אילו עובדות חשובות, וכיצד להסביר מה משמעותן? אין לי תשובה מלבד השוק החופשי. זה נותן אמון רב ב"חוכמתו" של המון שיכול להיות הפכפך ובור, אבל זה עדיף על ממשלות שמחלקות רישיונות או גילדות המשמרות איזו קסטה מיוחסת.

העיתונות היא עסק, שירות ציבורי וגם מזור לנשמה. אבל מדע מדויק היא לא. היא גם לא איזו קונספירציה ענקית.

דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות איי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://danperry.substack.com